1. בקשה לסילוק על הסף של התביעה.
המשיב (להלן: "
התובע") הגיש תביעה נגד המבקש (להלן: "
המינהל"), ונגד המשיבה 2 (להלן: "
עמידר").
ביום 1.1.08 ניתנה החלטה במסגרת בקשה לסילוק על הסף שהגיש המינהל (בש"א 23537/07), בה נקבע כי יש לדחות את התביעה על הסף, ככל שמדובר בהצהרה על זכויות התובע במקרקעין, ובסעדים הנגזרים ממנה. זאת, משום שעילת התביעה התיישנה, ומשום שתקופת ההתיישנות לא הוארכה. בשולי ההחלטה הנ"ל נקבע כי התובע איננו זכאי לסעדים שנתבקשו בס' 28א' וג'-ח' לכתב התביעה. עם זאת, נקבע בהחלטה הנ"ל כי אין מקום לדחות על הסף את הבקשה לסעד האמור בס' 28ב' לכתב התביעה, המתייחס להחזרת החזקה, ללא קשר לזכויות.
2. בס' 28 ב' לכתב התביעה התבקש בית המשפט:
"
לצוות על החזרת החזקה במקרקעין לתובע, כאמור בס' 19 לחוק המקרקעין תשכ"ט, כאמור בס' 3.14 לעיל".
טענות הצדדים
3. בבקשה הנוכחית עותר ב"כ המינהל, כי בית המשפט יסלק על הסף את התביעה גם ככל שמדובר בסעד שבסעיף 28ב' הנ"ל. לטענתו, ס' 19 לחוק המקרקעין מתייחס ל"החזרת גזלה". מלשון הסעיף עולה כי בית המשפט דן בו בשאלת מסירת חזקה, עד להכרעה בזכויות הצדדים בנכס. מאחר שבענייננו נקבע כי לתובע אין זכות בנכס, הרי שהתייתר הדיון גם בשאלת החזקה.
עוד נטען, כי גם לו היתה חזקה במקרקעין, היה המינהל זכאי לדרוש מהמחזיק את מסירת החזקה מכוח ס' 16 לחוק המקרקעין, ובנוסף - מדובר לכל היותר בחזקה ברשות, שמתבטלת עם גילוי הדעת של בעל המקרקעין.
4. התובע הגיב לבקשה. הוא טען כי יש לדחות אותה משום שמדובר למעשה בערעור על ההחלטה מיום 1.1.08. עוד נטען כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר. התובע טען כי מכתבי ההגנה של המינהל ושל עמידר עולה כי זכותו לחזקה במקרקעין אינה שנויה במחלוקת, ולכן יש לתת פסק דין המקבל את התביעה.
עוד טען התובע כי יש לו זכות שביושר במקרקעין, מאחר שההסכם עם מורישיו, ה"ה גוזלן, נחתם לפני שנכנס לתוקף חוק המקרקעין. ההסכם עם ה"ה גוזלן לא בוטל, והתמורה כולה שולמה על ידי ה"ה גוזלן. התובע טען כי יש להחיל את הוראות ס' 9 לחוק ההתיישנות. עוד נטען כי בהתאם לחוק ההתיישנות, הזכות איננה מתבטלת, גם אם התביעה התיישנה.
התובע הוסיף וטען, כי הנתבעים הודו כי ה"ה גוזלן שילמו את התמורה החוזית, וכי היתה להם נכונות לרשום את הזכויות על שם ה"ה גוזלן. החזקה במקרקעין נמסרה לה"ה גוזלן, ומאז הם וחליפיהם מחזיקים בנכס. הנתבעים לא טענו בכתבי ההגנה שלהם כי החזקה במקרקעין עברה אליהם, לאחר שהיא נמסרה לגוזלן. מאחר שמדובר על פי הטענה בחזקה רצופה, מכוח חוזה שלא בוטל, כאשר לה"ה גוזלן היתה זכות שביושר במקרקעין, הרי שיש להגן על החזקה, ולהורות על השבתה לתובע.
דיון
5. לאחר עיון בטענות הצדדים, אני סבורה כי יש מקום לדחות את הבקשה.
כאמור, ענייננו בהליך של מחיקת תביעה על הסף. הכלל המשפטי הנוהג בהקשר זה הוא כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הם אמצעים, הננקטים רק במקרים חריגים. די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק בעודה באיבה (ר' א' גורן,
סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, 2005) בעמ' 157).
6. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה כיצד משליכה הקביעה לפיה התביעה להצהרה על הזכויות במקרקעין התיישנה, על זכאות התובע לסעד של החזרת ההחזקה, שנתבע לאור סעיף 19 לחוק המקרקעין.
7. סעיף 19 לחוק המקרקעין קובע:
"
מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כדין כאמור בסעיף 18(ב) חייב להחזירם למחזיק; אולם, אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ורשאי בית המשפט להסדיר את ההחזקה ככל שייראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון עד להכרעה בזכויותיהם".
סעיף 19 הנ"ל נועד לתת אמצעי בידי בית המשפט להחזיר את המצב לקדמותו, כאשר החזקה בקרקע ניטלה מידי מי שמחזיק בה (בין בזכות ובין שלא בזכות) על-ידי אחר. המייחד הליך זה (המכונה "תביעה פוססורית") הוא בהיותו מכוון, בעיקרו להחזיר את המצב העובדתי בשטח, לכשהיה בטרם תפיסת החזקה, גם כאשר המחזיק המקורי מחזיק שלא כדין, ואפילו תופס החזקה מידיו טוען לזכויות טובות בנכס.
8. הסעד הארעי שניתן לטובת מחזיק בסעיף 19 - מקורו בכך שהזכות להחזקה "
משמשת נושא להגנה גם כאשר אין מקורה בזכות אלא במצב עובדתי בשטח. מבחינה זו החזקה הינה ענין שבעובדה, אשר המשפט מייחס לו תוצאות משפטיות בעלות משמעות" (ר' רע"א 5518/98
יוסף נ' עוקשי (טרם פורסם)).
לכן, בתביעה לפי ס' 19 הנ"ל, בית המשפט אינו נדרש בהכרח להכריע בשאלה מיהו המחזיק
כדין במקרקעין, אלא עליו לברר האם התובע החזיק בנכס טרם פלש אליו הנתבע, ואם כן - ולהורות על החזרת הנכס.