החלטה בעניין צו איסור פרסום בפרשת שרה נתניהו

1.         העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" (להלן - העיתונים) מבקשים להסיר את צו איסור הפרסום שניתן בתיק זה.

2.         ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו:

א.         המשיבה 1 (להלן - התובעת) הגישה תביעה נגד הגב' שרה נתניהו ונגד חברת מיקוד בע"מ לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר בצירוף פיצוי הלנת שכר, גמול עבודה בשעות נוספות, דמי הבראה, פדיון חופשה ודמי מחלה, בגין תקופת עבודתה בבית הגב' נתניהו.

ב.         יחד עם התביעה הגישה התובעת בקשה למתן צו איסור פרסום, לאור זהותה של הגב' נתניהו, והחשש כי הסכסוך האזרחי ינוצל למטרות פוליטיות.

ג.          ביום 12.7.09 ניתן צו איסור פרסום ארעי במעמד צד אחד, עד למתן החלטה אחרת.

ד.         ביום 22.12.09 התקיים דיון מוקדם בתביעה, ובו הוצעה הצעת פשרה.

ה.         ביום 25.1.10 הוגשה בקשה זו שלפנינו לביטול צו איסור הפרסום. הבקשה נשלחה לתגובת הצדדים.

ו.          ביום 27.1.10 הגישו הצדדים הודעה על הסכם פשרה.

ז.          ביום 28.1.10 נדחתה התביעה ללא צו להוצאות, על פי בקשת הצדדים בהסכם הפשרה.

3.         ב"כ העיתונים טוען כי הצו פקע מעצמו שכן מדובר בסעד זמני הפוקע בתאריך שנקב בית הדין או עם מתן פסק הדין, וכי הבקשה לא נתמכה בתצהיר. לגופו של עניין טוען ב"כ העיתונים כי לא הונחה תשתית עובדתית המצדיקה חריגה מעיקרון פומביות הדיון בשל פגיעה חמורה בפרטיות. מדובר בסכסוך כספי רגיל, וסכסוכים מעין אלה נדונים בדלתיים פתוחות. הסכמת הצדדים לנהל את הדיון בדלתיים סגורות אינה גוברת על עקרון פומביות הדיון, במיוחד כאשר מדובר בזכות הנתונה לציבור הרחב. העובדה שההליך הסתיים, אין בה כדי לשנות מן האמור לעיל.

4.         בתגובה לבקשה נטען כי יש הצדקה בהותרת צו איסור הפרסום על כנו, אך עם זאת הגב' נתניהו משאירה את ההחלטה לשיקול דעת בית הדין. אולם במהלך הדיון שהתקיים בבקשה התברר כי לא זו עמדתה של הגב' נתניהו, וכי היא מתנגדת להסרת צו איסור הפרסום. ראשית טען ב"כ הגב' נתניהו כי אין בפני בית הדין בקשה כלל, שכן זו לא נתמכה בתצהיר, ולא הובאו לידיעת בית הדין פרטים לעניין זהותם של המבקשים. עוד נטען כי עיקרון פומביות הדיון מתייחס לזכות הציבור להשתתף בדיוני בתי המשפט, ולפקח על תקינות ההליך המשפטי, ואילו בענייננו, מאחר שהדיון בתביעה הסתיים, היה על העיתונים להגיש בקשה לעיון בתיק.

5.         ב"כ התובעת טוען כי מאחר שהתיק הסתיים בפשרה, ולא ניתן בו פסק דין מנומק לגופו של עניין, הבקשה הינה לפרסום כתבי הטענות ותוכן התיק. ואולם מאחר שהמחלוקת יושבה בין הצדדים, אין מה לפרסם, ואין שום מסמך בתיק שהוא באמת חשוב מבחינת האינטרס הציבורי, ומבחינת הצורך בפומביות הדיון. מוסיף ב"כ התובעת עוד כי כאשר צדדים לסכסוך אזרחי שגרתי מבקשים לשמור על חשאיות ההליכים ביניהם, על בית הדין להתחשב ברצונם, וכי התובעת חוששת כי תשמש כלי במשחק הפוליטי, וחששותיה אלה אומתו כאשר הפכה למטרות של כלי תקשורת למיניהם, אשר לא נרתעו מלהגיע אל ביתה, וליצור עמה קשר טלפוני, תוך פגיעה חמורה בפרטיותה.

6.         עקרון פומביות הדיון נקבע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, שזו לשונו:

"בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק".

כך נקבע גם בסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט). 

מדובר באחד העקרונות החוקתיים החשובים והמהותיים בשיטת משפטנו. עקרון זה חושף את פועלה של מערכת המשפט ואת ההליכים שהיא מקיימת לעיניו של הציבור הרחב. פומביות הדיון נועדה להבטיח את זכותם של בעלי הדין להליך תקין והוגן, והיא מחזקת את אמון הציבור במערכת המשפט בהגשימה את חופש הביטוי, חופש התקשורת והעיתונות, ואת את זכות הציבור לדעת (ע"פ 8755/07 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 7.11.07). זכות הציבור לדעת הינה זכות העומדת בפני עצמה, והינה אמצעי להגשמתן של זכויות אחרות ואינטרסים ציבוריים נוספים, בבחינת "בסיס עליו ניתן לבנות, במשטר דמוקרטי, תרבות של זכויות" (עע"מ 398/07 התנועה לחופש המידע נ' מ"י, ניתן ביום 23/9/08).

עקרון הפומביות הדיון מורכב משניים: פתיחת הדלתיים בפני כל מי שמבקש להיות נוכח באולם בית המשפט; ופרסום ברבים של תוכן ההליכים המשפטיים (ע"ע (ארצי) 120/07 אומ"ץ ואח' - אלמונית ואח', ניתן ביום 29.10.07). מטבע הדברים חשיבותו העיקרית של עקרון הפומביות בימינו מתמקדת יותר בהפצת מידע על הליכים המתנהלים בבתי המשפט, ופחות בזכות להיות נוכח באולם בית המשפט, באשר אמצעי התקשורת מעבירים את שמתרחש בבתי המשפט לכלל הציבור (ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 5.4.06) .

כפי שמורנו סעיף 3 לעיל, אין פוגעים בעקרון פומביות הדיון אלא על יסוד הוראה מפורשת בחוק, או על ^-פי החלטת בית ^-המשפט מכוח עילות מפורשות שנקבעו בחוק. בעניין זה כבר נפסק כי סטייה ממנו לא בנקל תתאפשר, וכי לעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 341), והחריגים ייושמו בצמצום, לאחר שקילה קפדנית וזהירה (רע"א 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ(2) 497, 499).

מן האמור לעיל עולה כי פרסום הליכי המשפט היא הכלל, ואיסור הפרסום הוא היוצא מן הכלל. עם זאת, אלו אינם חזות הכל, והם אינם שוכנים בריק משפטי, שהרי עקרונות וכללים מתרוצצים בחלל המשפט, ולא פעם הם מתנגשים זה בזה (ע"פ 5877/99 יאנוס נ' מ"י, פ"ד נט(2) 97, 112). על כן יש להקפיד על איזון בין הזכויות השונות. האיזון המתבקש איננו קבוע ואחיד, ובכל מקרה צריך שיעלה בקנה אחד עם מהותם וחשיבותם של העקרונות המתמודדים, ומידת ההגנה אשר מבקשים להעניק לאלו.