החלטה בנוגע לסוגיות ניכור הורי

תיק זה התברר בפניי במספר דיונים ועניינו בקטינה כבת 14 וחצי, המסרבת לקיים קשר עם אמה.

דומני, כי אגב בירור הסוגיה והתיק בא בפניי לדעתי זו הפעם החמישית, "הציפו" לפחות 2 מאפיינים קשים של התופעה אותה אנו מכנים ניכור הורי:

• ראשית, סרבנות עזה של קטין לקשר עם ההורה אגב תחושת "כל יכולת" ואי הבנת מגבלת הכוח מצד הקטינה.

• שנית, "מס השפתיים" אשר מוכן הורה מנכר לשלם, כאילו הוא שותף אמיתי לתהליך של חידוש הקשר בבחינת מסר כפול לקטינה היודעת היטב כי אביה עומד מאחוריה.

הגיעו דברים ידי כך שהמומחית אותה מיניתי, דוקטור ענבל קיברסון בר-און (להלן: "המומחית") תיארה ביום 11.08.2019 כי הקטינה מסרבת ללכת לטיפול, כי ניסיונות האב לשכנע את הקטינה אינם צולחים, כי האב מתקשה לסלוח לאם על הגשת תביעות ודורש כי האם תתנצל בפני הבת על התנהגותה וכי הוא עוסק בנקמה.

למעשה, כך אף כותבת המומחית ביום 27.02.2019, מתנהל האב תוך תחושות נקמה, זעם ועוינות המועברים לכל ילדי הצדדים אף לקטינה, הוא מזדהה עם הבת, מטיל את הנטל כולו על כתפי האם וכך נוצר שילוב של רצון הנקם והזעם של האב כלפי האם עם מתן רוח גבית לקטינה, המבצעת כבר בפועל את הניכור בעצמו.

אמרנו כבר בעבר כי מתן "ברכת דרך" לניכור הורי גם כאשר הקטין כבר מבצע אותו בעצמו אינו רק מנוגד לטובת קטין, אלא הוא כשלעצמו מעשה בלתי חוקי.

במילים אחרות, יצירת מצב בו שום גורם טיפולי לא יוכל לעבוד נוכח רצונה המבוצר של הקטינה שלא לפגוש את האם – מעשה אשר משרת למעשה אף את רצונותיו של האב, הוא למעשה התנהלות שאינה כדין.

והנה, ביום 06.10.2019 מסרה המומחית הודעה נוספת לבית המשפט בעקבותיה ביקשה האם בלית ברירה כי לא ייעשה דבר שמא כדברי האפוטרופא לדין, תתרצה הקטינה בעצמה.