החלטה בבקשת רשות ערעור בעניין ביקורי "תנו לחיות לחיות" במשקי חזירים המנוהלים ע"י י.ע.ר שיווק

לפני בקשת רשות ערעור על החלטות בימ"ש השלום בקריות (כב' השופט שלמה מיכאל ארדמן) שניתנו ביום 03.02.21 וביום 08.02.21 ב-ת"א 38969-12-16 ואשר במסגרתן נדחו בקשות המבקשים לשנות מהוראות פסק הדין, שחלקן ניתנו בהסכמת הצדדים, המסדירות ביקורים של המשיבה במשקי החזירים המנוהלים על ידי המבקשים.

יצוין כי בקשת רשות ערעור זו הוגשה לאחר כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות"). בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 146(א)(2) לתקנות הנני מאשר את ההחלטה של בימ"ש קמא ודוחה את בקשת רשות הערעור כנגד החלטה זו. בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 148(ב) לתקנות אני סבור כי אין צורך אף לנמק החלטה זו בדבר דחיית בקשת רשות הערעור וזאת מאחר שלא נפלה בהחלטת בימ"ש קמא טעות בממצאים העובדתיים, במסקנה המשפטית או בחוק. עם זאת, אנמק בקצרה.

הרקע לבקשה והחלטות בימ"ש קמא:

בפני בימ"ש קמא נדון הליך שהגישה המשיבה לפי סעיף 17א' לחוק צער בעל חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד – 1994 (להלן: "החוק") בטענה להתעללות בבעלי החיים אשר במשקי החזירים המנוהלים על ידי המבקשים. במסגרת ההליך שהתנהל ופסק הדין שניתן בהסכמה ניתנו הוראות ונקבע הסדר לפיו המשיבה תוכל לבקר במקום אחת לשנה, אולם אם משרד החקלאות יחדש את הביקורות, יוכלו המבקשים לבקש את ביטול הסדר הביקורים. לאחר פסק הדין התנהל גם הליך ביזיון בימ"ש ובימ"ש קמא מצא כי המבקשים לא קיימו את פסק הדין בשלושה נושאים.

על רקע מינוי "מנהל" לפי החוק במשרד החקלאות, אשר לטענת המבקשים חידש את הביקורות במקום, המבקשים הגישו לבימ"ש קמא בקשה לביטול ביקורים לפיקוח על ביצוע פסק הדין, ביקורים שנעשים בעקבות הסכמה בין הצדדים. בימ"ש קמא בהחלטתו מיום 03.02.21 לא מצא לנכון להיעתר לבקשה בשלב זה. צוין כי מדובר בפסק דין חלוט, אשר ניתן בהסכמת הצדדים ביום 21.11.19 וכי מאז פסק הדין לא עולה כי המבקשים טרחו לבצע את הוראותיו, דבר העולה הן מהליך ביזיון בית המשפט בו דן בימ"ש קמא ביום 26.10.20 והן מהביקורת של "המנהל" המצורפת לבקשה לביטול הביקורים, שנערכה ביום 23.09.20 וממנה עולים אותם ליקויים שנדונו בתיק בימ"ש קמא, היינו העדר "העשרה" לחזירים ומקומות שאינם נקיים. בנסיבות אלה, בהעדר המצאה כדין "למנהל" של מלוא המסמכים שהתבקשו המבקשים להעביר ל"מנהל", בהעדר התערבות אקטיבית מצדו לשינוי הסדר הביקורים שנקבע בהסכמת הצדדים וכאשר לא הוכח שהמבקשים השלימו את הנדרש מהם על פי פסק הדין, לא מצא בימ"ש קמא לנכון לבטל את מנגנון הביקורים שמטרתו לוודא אכיפה אפקטיבית של פסק הדין. לכן נדחתה בקשת המבקשים.

לאחר מכן המבקשים הגישו לבימ"ש בקשה נוספת בה עתרו גם לביטול תחולת פסק הדין. בהחלטת בימ"ש קמא מיום 08.02.21 נקבע שוב כי דין הבקשה להידחות. בימ"ש קמא ציין כי הבקשה שהוגשה נרחבת יותר מהבקשה שהוגשה קודם לכן, שעניינה עסק רק בביטול הסדר הביקורים. בימ"ש קמא לא מצא הצדקה לביטול פסק הדין בתיק בשל מינוי ממונה לעניין צער בעל חיים במשרד החקלאות, שכן פניית ארגון בעלי חיים לקבלת צו על פי סעיף 17א' לחוק אינה מותנית בהעדרו של ממונה ויכולה להיעשות גם כאשר יש ממונה וגם כאשר נעשות ביקורות על ידו. בימ"ש קמא גם לא מצא הצדקה לעיון חוזר מעבר לעובדה שלא נעשתה ל"מנהל" המצאה כדין, גם לגופו של עניין בימ"ש קמא קבע כי לא הוכחו בפניו נסיבות המצדיקות את ביטול הביקורים. נקבע כי ה"מנהל" לא ביקש את ביטול הסדר הביקורים או כל שינוי אחר בפסק הדין. כן השתכנע בימ"ש קמא כי המבקשים לא פעלו לבצע את הוראות פסק הדין במלואן, כפי שעלה הן מהליך ביזיון ביהמ"ש והן מביקורות משרד החקלאות החדשות עצמן. נקבע כי בנסיבות אלה הסדר הביקורים, שניתן בהסכמת המבקשים, הינו ראוי ומאפשר למשיבה לפקח על ביצוע פסק הדין. לכן נדחתה גם הבקשה הנוספת שהוגשה בעניין זה.

טענות הצדדים:

המבקשים טוענים כי ההליך בבימ"ש קמא התנהל על רקע היעדרותו של גורם מתאים במשרד החקלאות לביקורת והדרכה במשקי החזירים בארץ בכלל. נטען כי לאחרונה משרד החקלאות מינה ממונה צער בעלי חיים לפי החוק ומנהלת אגף צער בעלי חיים, ד"ר הניג. נטען כי ד"ר הניג ערכה ביקורת מקיפה באחד המשקים של המבקשים לבחינת הרווחה והבריאות של החזירים ומהביקורת ניתן היה ללמוד בבירור כי מצב המשקים מצוין וכי הליקויים מינוריים ונקבעו לוחות זמנים לתיקונם. נטען כי לא מדובר במצב המצדיק הליך לפי החוק. נטען כי מדובר בביקורות שוטפות ולא חד פעמיות ולכן הוגשו הבקשות לבימ"ש קמא על רקע חידוש הביקורות של משרד החקלאות. עוד נטען כי ההסכם שהביא לפסק הדין כלל הסכמה כי כאשר תערכנה ביקורות של משרד החקלאות יוכל ב"כ המבקשים לפנות לביהמ"ש לבטל את הסדר הביקורים של המשיבה. נטען כי בקשות המבקשים הוגשו על רקע שינוי הנסיבות ומאחר שלאור חידוש הביקורות של משרד החקלאות אין היגיון שהמבקשים יהיו כפופים להוראות של שני גורמים במקביל. נטען כי צווים שניתנו לפי סעיף 17א' לחוק, אף שהם ניתנים כפסקי דין, ניתנים לשינוי עם שינוי הנסיבות ואכן הנסיבות השתנו במקרה זה, שכן מונה רגולטור אשר מבצע ביקורות שוטפות ואוכף אותן.

המבקשים טוענים כי החלטות בימ"ש קמא מבוססות על נימוק מרכזי והוא כי משרד החקלאות בחר שלא להתערב בהליך באופן אקטיבי, דהיינו לא ביקש לשנות את הוראות פסק הדין. נטען כי בימ"ש קמא שגה בכך שתלה קביעותיו באי התערבות אקטיבית של משרד החקלאות, כאשר משרד החקלאות הוא כלל לא צד להליך ולא נדרש להביע עמדה אקטיבית. נטען כי ניתן להבין מדוע משרד החקלאות הסתפק בתעודת עובד ציבור המדברת בעד עצמה אודות הביקורות, תדירותן וקביעותן וזו עמדה חד משמעית שניתן היה להסתפק בה. נטען כי גם בפסק הדין של בימ"ש קמא לא נקבע שיידרש ממשרד החקלאות להביע עמדה אקטיבית, אלא דובר על חידוש הביקורות בלבד, ככזה שיקנה אפשרות למבקשים לבטל את הביקורים. נטען כי תעודת עובד הציבור שהוגשה מטעם ה"מנהל" מדברת בעד עצמה וניתן ללמוד ממנה כי משרד החקלאות, הממונה על צער בעלי חיים, מבצע ביקורות שוטפות ותדירות ומתכוון להמשיך ולבצען. לכן נטען כי אין מקום לביקורת מקבילה של המשיבה. כן נטען כי בימ"ש קמא טעה בקביעותיו לעניין המצאה שכן בפועל משרד החקלאות אישר את קבלת הכתבים ואף מסר תעודת עובד ציבור לתיק, לאחר שעיין בכל הכתבים וההחלטות שנמסרו לו.

המשיבה טוענת כי בקשתם של המבקשים היא לבטל פסק דין חלוט של בימ"ש קמא שמיישם את הוראות הדין ביחס למשקי חזירים שבבעלות המבקשים. נטען כי פסק הדין ניתן בחלקו בהסכמה ובחלקו תוך הכרעה במחלוקות בין הצדדים. נטען כי המבקשים לא ביקשו בזמנו לערער על זהות המומחית שמינה בימ"ש קמא ומומחיותה ניכרת היטב מעבודתה. נטען כי המבקשים לא הגישו בקשה ביחס לתכנית ההעשרה הסביבתית שקבעה המומחית בהתאם להוראות פסק הדין ותכנית ההעשרה מבוססת היטב על הדין ועל הידע המקצועי בתחום. נטען כי המבקשים לא ערערו על פסק הדין של בימ"ש קמא ופסק הדין מיישם באופן נכון את הוראות הדין על בסיס עובדתי מוצק. כן נטען כי המבקשים לא מביאים טענות מנומקות לטעויות שנפלו, כביכול, בפסק הדין, וממילא המועד להביא טענות כאלו חלף. נטען כי המבקשים אינם מסתירים שבכל התקופה מאז ניתן פסק הדין הם הפרו אותו ועל כך גם נקנסו לפי פקודת ביזיון בית המשפט. נטען כי תכלית בקשת רשות הערעור היא להמשיך ולנהל את משקי החזירים תוך הפרת ההוראות המהותיות שנקבעו בפסק הדין לאחר הליך יסודי וחלקן בהסכמת המבקשים עצמם. נטען כי מדובר בהוראות שמיישמות את תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (גידול חזירים והחזקתם לצרכים חקלאיים), תשע"ה – 2015, שמטרתן לקבוע תנאים בסיסיים להחזקת חזירים בחזירייה כדי לצמצם את הפגיעה ברווחתם.