1. מחלוקת נתגלעה בין בעלי הדין על זכויות יוצרים, על קניין רוחני, ועל שוויםהממוני. אלה ואלה שקדו על הוצאתו לאור של ספר משנה תורה לרמב"םבכרך אחד ובתוספת מפתחות. ראשונים לעשות כן היו התובעים, בהוצאת "כתובים", לפני למעלה מ-23 שנים; ולאחריהם הנתבעים, לפני כ-3 שנים, בהוצאת ישיבת "אור וישועה".
2. בתביעתם טוענים התובעים נגד הנתבעים על הפרת זכויות היוצרים, גזל, גנבת עין, עשיית עושר ולא במשפט, ולשון הרע, שבאו לידי ביטוי בהעתקה רעיונית וצורנית של ספר משנה תורהבכרך אחד; כמו גם בהעתקת מונחים וערכים מחמשת המפתחות המיוחדים והבלעדיים שעליהם שקדו התובעים וכן רבנים, משפטנים, חוקרים ואקדמאים מטעמם, במשך שנים ארוכות, במרץ ובאמונה, בעלות כספית של כ-200,000$. המפתחות הם "אוזניים לתורה", והם אשר עשו את ספר משנה תורה לרמב"םנגיש לכל בר-בי-רב שיש לו עניין בתורת ישראל. עוד טוענים התובעים על עוולות נלוות שביצעו הנתבעים כלפיהם, בפרסומים כוזבים על מהדורת "כתובים", ועל התעשרות הנתבעים על חשבון התובעים שלא כדין. חלבו ודמו של העורך צבי ה' פרייזלר, משוקע בספר משנה תורה לרמב"םשבהוצאת "כתובים", כמו גם בשאר מפעליו - תלמוד בבלי וירושלמי עם שבעה מפתחות, שולחן ערוך עם ששה מפתחות, ועוד; ניכר בו צערו.
3. הנתבעים מכחישים מכל וכל את טענותיהם של התובעים. לדבריהם, לא נטל הרב זיני חלק בהוצאתה לאור של מהדורת "אור וישועה". יוחאי מקבילי, הוא המהדיר והעורך הראשי של מהדורה זו, והוא עשה כן בעזרת צוות גדול של מתנדבים, תוך שילוב ידיעותיו המעמיקות בתחום המחשבים ובמשנת הרמב"ם. ידיו רב לו במפעלים מתקדמים דומים של עריכה, מפתוח וביאור כתבי הרמב"ם. מדובר במלאכה מקצועית, עצמאית, מקורית, והושקעו בה כעשר שנות עבודת אדם. לדברי הנתבעים, לא נעשתה כל העתקה ממהדורת "כתובים".
4. אדרבה - טוענים הנתבעים בתביעה שכנגד - היו אלה התובעים שפגעו בשמם הטוב של הנתבעים וגרמו להם נזקים כספיים. לטענתם, בדרך של מרמה קיבלו התובעים צו מניעה זמני בבית הדין הרבני ועשאוהו כלי להזיק לנתבעים. התובעים מצדם מכחישים את טענות הנתבעים בתביעה שכנגד, ולטענתם לא נועדה זו אלא ליצירת 'מאזן אימה' מלאכותי אל מול תביעת התובעים. ניכר אצל הנתבעים כאבם על פרסומים שפורסמו בגנותם, ועל כך שהוצגו כמגנבי דברים, כמעתיקים וכגזלנים.
5. בהחלטה מיום כ"ה בשבט תשס"ז (13.2.07) דחיתי בקשה שהגישו התובעים ליתן צו מניעה זמני ולאסור על הוצאתה לאור של מהדורת "אור וישועה"עד למתן פסק הדין. החלטתי הנ"ל היא חלק בלתי נפרד מפסק דין זה.
6. זכויות יוצרים ומחלוקות שבעטיין על "המתעטף בטלית שאינה שלו", "המחדש דבר שכבר קדמוהו", "המתגנב מאחר חברו"וכיוצא באלה, אינן חדשות עמנו (ראו: נ' רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים (ירושלים, תשנ"א)). רבי שלמה הלוי אלקבץ (צפת, המאה הט"ז) יצא בדברים תקיפים נגד מגנבי דברים בהעידו על עצמו: "ובמר נפשי כתבתי זה, כי הייתי עשוק וגזול מדברי תורה כל הימים". בחיבורו "מנות הלוי" על מגילת אסתר, על הכתוב (שם ב, כב) "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" כתב רבי שלמה הלוי אלקבץ: "וכמה רחקה עצה זו מדורות האחרונים הללו, כי נמצאו בעניננו מגנבי דברים אלו מאלו, והמהדרים שבהם מכסים שם אומרו ואומר סתם, והמכוערים שבהם מייחסים אותם לעצמם, תמוכים בטוחים על מאמר: סגנון אחד עולה לכמה נביאים, ועל זה סמכו מגנבי דברים כנביאי השקר, ומהם מגנבי ספרים".
7. ר' יעקב עמדין(אלטונה, המאה הי"ח; והוא דודי-זקני)הקפיד על מחברי ספרים המביאים מדברי אחרים, גם תוך ציון שם אומרם. בהקדמתו לספרו "מור וקציעה" אמר כדברים האלה: "ואל תקוה ממני שאעתיק חידושי זולתי בזה החיבור, כי לא באתי הפעם לאסוף ולתור, לערות מכלי אל כלי שאינו כליין, מאחר שדבריהם מצויים במקומן הראוי. אפוכי מטרתא [=העברת הדברים] למה לי, מלבד שיש בו משום גנבת דעת הבריות למלא ספר חדש מדברי הקודמים, ולבטל ספריהם אשר טרחו ויגעו בהם בעשר אצבעותיהם כמה שנים וימים, ובא הקוצר והמלקט, אשר לא עמל בחיבור ולא עסק בגידולו, מלא כפו לגדוש בתוך שלו, לגנוב לב הקורא, וכסבור שזה חידש והוציא מלבו מלין אשר לא שערום הראשונים, לא ידעום מלפנים אבותינו ורבותינו החכמים המבינים. לכן לא נצולו מחברים כאלה מהתלונה אף אם מזכירים הדברים בשם אומרם להגיד שבחם... מפיגין טעמן ונמר ריחם ע"י עירוי בכלי שני שאינו מבשל כל צרכו... ובדורנו דור יתום מתחדשים בכל יום ומתרבים מחממי המאכלים ומקדיחי התבשילים ברבים, מבלי משים ומאין משגיח, שאפילו העתקותיהם אינן בטוחים מן המכשולות...". ר' יעקב עמדיןעצמו חשש פן ייחשדכמי שגנב משל אחרים בלי להזכיר את שמם, וכתב כך בסוף הקדמתו: "ואם באולי המצא ימצא כדברי באיזה חיבור אשר קדמני, כאשר קרוב הדבר... באמת גמור לא היו לנגד עיני ע"פ הרוב בסדר לימודי הלז... לזה אפילה תחינתי, אל יאשימני אדם לומר, גנוב הוא אתי, מעידני עלי היודע כל, כי נקיתי הפעם אף אנכי מעון זה".
8. בזיקה לענייננו שלנו - המפתחות שבמחלוקת - אציין את התנצלותו של ר' יעקב עמדין בקונטרס "עשרה הלחם" על חיבורו "לחם שמים"(מובא אצל רקובר, שם בעמוד 42) על כך שהתבטא שלא יהיה חמור נושא ספרים, שכן מאן דהוא נפגע מביטוי זה. ר' יעקב עמדין הבהיר שם שאין כוונתו לספרי המפתח "והלואי יחוברו ספרי מפתח כמעשהו הרבה, למעט יגיעת החיפוש ותחשב לצדקה לבעליהם". בהקדמתו לספר "מור וקציעה"הבהיר ר' יעקב עמדין שאין כוונתו ל"רושמי המראי מקומות ועושי הציונים, בידוע שלא נעשו ללמוד מהם כל עיקר, אלא לעיוני בעלמא, לידע דברי בעלי התשובות איה איפה הם חונים, וצריך להחזיק טובה לפועלים זריזים כאלה בעד טרחתם ויש שכר לפעולתם...".
9. מהתם להכא. פעם, פעמיים ושלוש דחקתי בבעלי הדין להתדיין ב"דין תורה", אך הדבר לא נסתייע. לא נמצא בית דין תורני להנחת דעתם המשותפת של שני הצדדים, ובאי-כוחם הבהירו כי הם מעוניינים להתדיין בבית משפט זה.
או אז, ולאחר שגם הליך של גישור לא עלה יפה, עשיתי כמצוות הרמב"ם: "מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה בדין אתם רוצים או בפשרה, אם רצו בפשרה עושין ביניהם פשרה. וכל בית דין שעושין פשרה תמיד הרי זה משובח, ועליו נאמר 'ומשפט שלום שפטו בשעריכם', איזה הוא משפט שיש עמו שלום, הוי אומר זה בצוע. וכך בדוד הוא אומר 'ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו', איזה הוא משפט שיש עמו צדקה, הוי אומר זה בצוע והיא הפשרה..." (הלכות סנהדרין כב, ד).
10. לאחר דין ודברים הודיעו ב"כ הצדדים כי הם מקבלים את הצעת בית המשפט לפיה יינתן פסק הדין בתביעה ובתביעה שכנגד על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - החוק). על-פי הסכמתם, הגישו הצדדים תצהירים וחוות דעת, והם הסמיכוני לפסוק על יסוד החומר שבתיק, הכל כאמור בהודעתם הנ"ל.
11. עיינתי אפוא עיין היטב בכל אלה, בתצהירים מאת העוסקים במלאכה מזה ומזה, על אופן עשייתה מראשית ועד אחרית, מן הרעיון ועד לביצוע; בחוות דעת מאת רבנים חשובים ומאת מומחים מן המעלה הראשונה בכתבי הרמב"ם, ובתחומי המשפט, הלשון, המחשב, מתמטיקה, מחשבת ישראל, מדעי הטבע ומדעי החברה; בכתבי טענות מאת באי-כוחם המלומדים של הצדדים ובנספחיהם; ובראש ובראשונה כמובן במשנה תורה לרמב"ם גופו, זה שבהוצאת "כתובים"וזה שבהוצאת "אור וישועה", וחוזר חלילה. על סמך מלוא החומר שבתיק בית המשפט, גיבשתי את דעתי והחלטתי לדחות את התביעה ואת התביעה שכנגד.
12. ככלל, בהתחשב עם טיבה של מתכונת הפסיקה לפי סעיף 79א לחוק, ובהתאם להמלצת בית המשפט העליון, נמנע בית המשפט בדרך כלל מלנמק פסק דין שניתן בדרך של פשרה - אלא בקצירת האומר - משום שהנמקה יכולה לפגום ביתרונותיה של הפשרה (ראו: ע"א 10838/05 זקס נ' קלינגר (פיסקה 7 והאסמכתאות הנזכרות שם; ניתן ביום 23.3.2008). זאת, חרף רצונו של בית המשפט לנמק את פסק דינו על מנת לשכנע את בעלי-הדין בפסיקתו ולהעמידה לבקורת. בנסיבות העניין דנן, ולפי התוצאה של דחיית התביעה והתביעה שכנגד גם יחד, חוששני קמעא מאותה הסתייגות שהופנתה במקורותינו כלפי "דייני דחצצתא"(בבלי, בבא בתרא קלג, ע"ב) אשר הם: "דייני פשרה שאין בקיאין בדין וחוצצין מחצה לזה ומחצה לזה"(רשב"ם, שם). אלא שלא נתתי לחשש זה לרפות את ידיי, משבאתי למסקנה כי זהו פסק הדין הנכון. יתר על כן, סבורני כי כך הוא"בין לדין ובין לפשרה"; בשני האופנים יש לדחות הן את התביעה והן את התביעה שכנגד.
13. ודוק: הנמקה מפורטת כאמור איין, אך "הכרע הדעת" (ירושלמי, סנהדרין א, א) יש ויש, כי פסיקה בדרך של פשרה מחייבת עיון מעמיק, עוד יותר מאשר בפסיקה על-פי הדין: "תניא 'צדק צדק תרדוף' וכתיב 'בצדק תרדוף עמיתך'. אחד לדין 'בצדק תשפוט עמיתך'... ואחד לפשרה 'צדק צדק תרדוף', ומדלא כתיב בה לשון משפט, שמע מינה גבי פשרה קאי. והאי דכתיב חד 'צדק' גבי דין, ותרי גבי פשרה משום דדין לא בעי עיונא וצילותא כולי האי (=בפסיקה על-פי הדין לא צריך עיון וצלילות הדעת כל כך) אלא למפסקיה אליבא דהילכתא (=לפסוק על-פי ההלכה) וליכא למיחש (=ואין לחשוש) שמא יחייב את הזכאי ויזכה את החייב; אבל פשרה, צריכא עיונא טפי (=פסיקה על דרך של פשרה צריכה עיון יותר) ולעיין לפי שיקול הדעת, ולראות מי מהן אומר אמת ועל מי ראוי להחמיר יותר" (יד רמ"ה, חידושי ר' מאיר אבולעפיא (טולידו, המאה הי"ב) סנהדרין לב ע"ב).לשון אחר: בפסיקה על-פי הדין נעשית המלאכה עקב בצד אגודל, תוך יישום נסיבות העניין על הוראות הדין. הליכה מסודרת בתלם המותווה בדין, מבטיחה תוצאה נכונה. לעומת כן, בפסיקה על דרך הפשרה,כששיקולים משפטיים, מוסריים, מעשיים, אנושיים ושיקולים ראויים אחרים משמשים לעיתים בערבוביה, יש חשש ליציאה מן התלם. לפיכך נדרש עיון רב ומעמיק יותר. השתדלתי אפוא לנקוט אמת מידה זו של עיון מדוקדק כמתחייב בפסק דין על דרך הפשרה, גם אם דברי ההנמקה שלהלן יובאו בקצירת האומר - כמתחייב - באופן תמציתי ולא ממצה.
14. באשר להדפסת משנה תורה לרמב"ם בכרך אחד - להבדיל מנושא המפתחות- הרי שהדבר אמנם לא נעשה מעשה-שגרה, אך אין בו משום חידוש או מקוריות, ואין זה רעיון מוגן: "יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא, כבר היה לעולמים אשר היה מלפננו" (קהלת א, י).
15. שני ספרי משנה תורה לרמב"םהנדונים כאן, דומים לכאורה זה לזה. ברם, עיון מעלה כי הספרים שונים בתכלית. הצד השווה הוא שמדובר בכרך אחד עם מפתחות, אך תכלית הוצאת "כתובים"שונה מזו של הוצאת ישיבת "אור וישועה". עיקר תשומת הלב וחלק הארי של המלאכה בהוצאת "כתובים"הושקעו במפתחות. זהו למעשה רמב"ם ממופתח. על כך גאוותה - המוצדקת - של הוצאת "כתובים", על מפתוח כל הלכה והלכה, על סיווג ההלכות, על מנת שבאמצעות המפתחות ניתן יהיה למצוא בנקל את ההלכות הרלוונטיות לנושא מסויים. אין ניתן להפריז בייחודו של מפעל זה ובחשיבותו. במיוחד כך על רקע העובדה שמשנה תורה לרמב"םמכיל למעשה את כל התורה שבעל-פה, כך שמפתח לרמב"ם הריהו למעשה מפתח להלכה התלמודית כולה. אות וסימן לכך שבהוצאת "כתובים"ראו את ייחודיות מפעלם במפתח, נעוץ בעובדה שהמפתח אינו מפנה להלכות על-פי מקומן בספר מספרי משנה תורה לרמב"ם, או בפרק או בהלכה; ההפנייה היא לעמודים שבמהדורת "כתובים". כיוון שכך, המפתחות הם שימושיים רק למעיין במהדורת "כתובים", ואין ניתן להשתמש בהם במהדורה אחרת של משנה תורה לרמב"ם. כך הבטיחה הוצאת "כתובים"שלא יוכל אדם להסתפק בצילום המפתחות בלבד. המפתחות הודפסו בתחילת הספר, והטקסט של משנה תורה לרמב"ם, בא לאחריהם. במהותה, מהדורת "כתובים"היא מפתח למשנה תורהאשר אליו מתלווה טקסט המשנה תורה. מפתחותיה עודם בלעדיים ומיוחדים ובהם אלפי ערכים וערכי-משנה אשר "פותחים" את משנה תורה לרמב"ם לכל לומד ומעיין לפי דרכו: ללמדן המבקש לעבור במהירות מעניין לעניין, לחוקר הרוצה להקיף את מכלול היצירה, למשפטן הנצרך לברר את עמדתו של הרמב"ם בעניין הלכתי או משפטי מסויים ולכל אדם משכיל המבקש להתמודד עם עולמו התורני של הרמב"ם. מתוכנה, מן ההקדמות למהדורת "כתובים"ומפרסומי ההוצאה לאור, ברור כי הבשורה שהביאה מהדורת "כתובים", היא אך ורק במפתח. כמסתבר, גם בחלוף שנות-דור לא נס ליחה של מהדורת "כתובים"ועוד נתכנו לה עלילות.
16. לעומת כן, עיקר עניינה של מהדורת "אור וישועה", איננו במפתחות, אלא בנוסחה המדוייק והמוקפד. לא בכדי הודפסו המפתחות רק בסוף הספר. מן ההקדמות ומן הפרסומים של ההוצאה לאור, ברור כי הבשורה שנושאת מהדורת "אור וישועה"היא בהוצאתו לאור של נוסח מוגה ומדוייק של משנה תורה לרמב"ם, ובכרך אחד. הנוסח המדוייק נעשה על סמך כתבי יד, תוך סימון חילופי הנוסח המשמעותיים, ללא שיבושים, ללא השפעות הצנזורה, ללא תיקוני סברה, תוך חלוקת ההלכות כפי שהרמב"ם חילקן (קצרות ומובנות) ועם איורים נאמנים למקור. היה זה חזונו של הגר"י קפאח זצ"ל, וחפצם של תלמידיו להוציאו מן הכוח אל הפועל. מטרתו, שיימצא בכל בית יהודי ספר משנה תורה לרמב"םמדוייק ונגיש, ללא נושאי כלים, כפי שכתבו הרמב"ם. מירב המאמץ במהדורת "אור וישועה" -במשאבי כסף, מחקר וכוח אדם - הושקע בנוסח. המפתחות אינם אלא תוספת שנועדה לשכלל ולייעל את המהדורה. מפתח הערכים במהדורת "אור וישועה"הוא מפתח עממי, לא מקצועי, והוא אינו עומד באמת-מידה מדעית-אקדמית. המפתח צר מלהכיל את כל ההלכות שבמשנה תורהוהוא נועד לאפשר נגישות בסיסית ראשונית למי שמחפש נושא מסויים במשנה תורה. היקפו של המפתח מוגבל; מצויינים בו כ-3,500 ערכים לעומת כ-27,000 ערכים במהדורת "כתובים"; אין בו ערכים בדרגה יותר משניה (ערכים ותתי-ערכים בלבד), לעומת ערכים עד דרגה רביעית במהדורת "כתובים"; המפתח במהדורת "אור וישועה" איננו מתיימר להפנות לכל ההלכות האפשריות, מה שאין כן לגבי מפתח מהדורת "כתובים"; לעיתים מפנה מפתח "אור וישועה"לקבוצת הלכות, מה שאין כן במהדורת "כתובים", שם ההפניה היא תמיד להלכה ספציפית. ישנו גם חידוש מסויים במהדורת "אור וישועה", בהפניה מיוחדת להגדרות (מצויינת בעיגול), מקום בו יש במשנה תורה הגדרה של נושא.
17. אמנם, באופן בסיסי, בהתחשב בכך שמדובר במפתוח של אותה יצירה, הרי זה טבעי ומסתבר שיהיה דמיון מסויים בין המפתחות של מהדורת "כתובים"ומהדורת "אור וישועה", זעיר פה זעיר שם. הדמיון בא לידי ביטוי בערכים שבהם נקטו המפתחות בלשון הרמב"ם ובכך אין תימה, אך גם בערכים שבהם ננקטה לשון מודרנית. אלא שמרביתם הם מונחים ומושגים המקובלים בשגרת הלשון דהאידנא בבית המדרש, או בשפה המשפטית הרווחת. נמצאו גם ערכים 'חשודים' בהעתקה, כשהחשד נובע מבחירת מונחים זהים מתוך מגוון של מונחים אפשריים, מחזרה על טעויות ומסיבות נוספות, אך אלה שוליים ובטלים ברוב. במה שהעלו התובעים, אין די על מנת להרים את נטל הוכחת טענותיהם.
18. זאת לזכור ולהזכיר, את האינטרס הפרטי של בעל זכות היוצרים להגן על יצירתו; אך בד בבד שומה לשמר ולטפח את האינטרס הציבורי-החברתי, לקדם ולשכלל את היצירה הרוחנית. אין לך יצירה - מדעית, רוחנית או אחרת - בדורנו, שאינה מושתתת על מלאכתם של אלה שקדמונו. העדפת האינטרס הציבורי - תוצאתה הפריה; העדפת האינטרס הפרטי,תוצאתה - חדלון וקבעון מחשבתי. הדין מתווה כללים לאיזון בין האינטרסים הנוגדים, באופן שמאפשר מימושם וקיומם אהדדי (נדרשתי לכך בהתדיינות על זכות יוצריםבמאמר עתונאי(ת"א (י-ם) 8397/98 ביטון נ' סולטן (ניתן ביום י"ז בסיוון תש"ס (20.6.2000) ואכמ"ל). בנסיבות העניין דנן, עיון מעמיק מעלה קווי דמיון מסויימים בין שתי היצירות, אך טבעיים, בשים לב לאופיין; קווי הדמיון הללו שולייםמבחינה איכותית וכמותית; אין בהם כדי לגרוע באופן משמעותי באופן הדדי מערכן של שתי היצירות, לאור תכליתן השונה. בעיקרו של דבר, מפתחות מהדורת "כתובים"ומהדורת "אור וישועה"שונים המה: בצורה, בסגנון, בהיקף, בתכלית ובתוכן.