ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה חל גם על עובדים זרים המועסקים על בסיס שעות

השופט שמואל צור

1.         המערער הינו עובד זר (להלן- העובד), אשר הגיע לישראל מרומניה על מנת לעבוד כפועל בניין אצל המשיבה מס' 1, חברת בניה י.שומרוני בע"מ (להלן - המעסיקה). המשיבה מס' 2 - חברת ש.כ. מאגרי אנוש בע"מ, הינה חברת כוח אדם , אשר עוסקת, בין השאר, בתיווך ובהבאת עובדים זרים לעבודה בשירות קבלני בניין בישראל (להלן- חברת כח האדם). חברת כח האדם גייסה ברומניה את העובד עבור המעסיקה. תנאי העסקתו של העובד ושכרו סוכמו עימו עוד בהיותו ברומניה, במהלך מפגש שהתקיים עם נציג חברת כח האדם. המערער הגיע לישראל והועסק אצל המעסיקה מיום 19.11.01 ועד 21.4.03, מועד בו התפטר. 

2.         בבית הדין האזורי בתל-אביב התבררה תביעה שהגיש העובד נגד המעסיקה ונגד חברת כח האדם, בה תבע זכויות שונות בקשר לתקופת עבודתו אצל המעסיקה. המערער תבע דמי הבראה, פדיון חופשה, ימי חגים, תמריץ אי העדרות, דמי כלכלה, שכר חודש אפריל והחזר ניכויים שונים משכרו. אשר לשכר, בבית הדין האזורי טען העובד כי קיבל בפועל שכר נמוך מזה שסוכם עימו, ועל כן התפטר מן העבודה. בית הדין האזורי (השופטת הראשית עליה פוגל ונציגי הציבור מר פוקס ומר שור; עב 6605/03) דן בשאלה זו וקבע כי, בהתאם להסכם, העובד היה זכאי לתמורה של 3.5 דולר ברוטו לשעה. כן נקבע, כי הוסכם עם העובד שעבור עבודה בשעות נוספות הוא יקבל 4.37 דולר לשעה. בית הדין קבע כי, לפי תלושי השכר, קיבל העובד את השכר המגיע לו.

3.         שני מרכיבים בתביעתו של העובד היו לדמי כלכלה ולתמריץ על אי העדרות. תביעה זו התבססה על ההסכם הקיבוצי וצווי ההרחבה בענף הבניה. בקשר לכך התעוררה השאלה האם ההסכם הקיבוצי חל על העובד בהיותו עובד ששכרו משלם על בסיס שעת עבודה (להלן - עובד שעתי) . בית הדין האזורי קבע כי העובד הועסק כעובד שעתי ובמעמדו זה הוראות ההסכם הקיבוצי אינן חלות עליו. לפיכך התביעה לדמי כלכלה ולתמריץ אי- העדרות נדחתה.

4.         אשר לתביעת העובד להחזר ניכויים שנעשו משכרו, קבע בית הדין כי הוסכם עם העובד כי משכרו ינוכו סכומים מסוימים עבור מגורים, הוצאות הסעה לטיפולים רפואיים, לשדה התעופה ועוד. בית הדין קבע כי העובד קיבל את כל "סל השירותים" הזה ולכן הניכויים משכרו היו מוצדקים. בנוסף דחה בית הדין את תביעת העובד לדמי חגים. 

5.         לאור הודעת המעסיקה כי העובד זכאי לפדיון חופשה ולדמי הבראה, קיבל  בית הדין את תביעתו ברכיבים אלה ופסק לעובד פדיון חופשה (2,192 ש"ח) ודמי הבראה (1,806 ש"ח). כמו כן, חייב בית הדין את המעסיקה לשלם לעובד יתרת חוב בסך של 1,292 ש"ח שנותרה משכר חודש אפריל 2003. עם זאת, קבע בית הדין כי מהסכום האמור היתה רשאית המעסיקה לנכות את דמי ההודעה מוקדמת בסך 3,340 ש"ח ובכך היתרה שנותרה לזכות העובד עמדה על 1,950 ש"ח. מאחר וכל תביעות העובד נדחו, חייב אותו בית הדין לשלם למעסיקה שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסכום של 3,500 ש"ח.

6.         בערעור שהגיש העובד הוא משיג, בעיקר, על קביעת בית הדין האזורי כי היה עובד שעתי ובשל כך ההסכם הקיבוצי בענף בנייה לא חל עליו. בהקשר זה טוען העובד כי הוא לא הודה שהועסק כעובד שעתי. לטענתו, הוא מועסק על בסיס חדשי ובדומה לעובד ישראלי. לטענתו, מדינת ישראל מחייבת את המעסיקים בענף הבנייה להעסיק עובדים זרים לפחות 230 שעות בחודש, דבר המצביע על מתכונת העסקה חדשית, כך שההתייחסות אליו כאל עובד שעתי מקפחת. כן טוען העובד כי טעה בית הדין האזורי בקובעו כי תשלום עבור הוצאות כלכלה אינו חל על עובדים שעתיים. 

7.         מוסיף העובד וטוען כי לא היתה הצדקה לנכות משכרו ניכויים שלא כדין. לטענתו לא יתכן מצב בו עם חתימת ההסכם, מסכים עובד ליצירת חוב עתידי, כלפי מעסיק, ללא כל בטחון שאמנם ייווצר חוב בעתיד. לטענת העובד, טעה בית הדין האזורי בכך שלא בדק אם אכן המעסיקה הוכיחה את ההוצאות שהוצאו על ידה אלא הסתפק בקביעה כי העובד הודה כי קיבל את מלוא סל השירותים, עובדה שלטענתו אינה נכונה. כן טוען העובד כי טעה בית הדין האזורי בקובעו כי הניכויים עבור מגורים והוצאות נלוות נעשו כדין. לטענתו, המעסיקה לא הוכיחה בעלות על המגורים או חוזה שכירות ולפיכך לא היתה רשאית לנכות דבר עבור הוצאות הדיור לפי חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א- 1991 והתקנות שהותקנו על פיו, אלא רק עבור הוצאת מחיה. עוד טוען העובד כי היה על בית הדין לנמק מדוע העדיף את גרסת המעסיקה על פני גרסתו ביחס לקיזוז דמי ההודעה מוקדמת.

8.         במקביל לערעור העובד, הגישו המעסיקה וחברת כח האדם (להלן - המשיבות) בקשה לחיוב העובד בהפקדת ערבון כספי להבטחת תשלום ההוצאות בו חויב בפסק הדין של בית הדין האזורי. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 17.12.06, תוך חיוב המשיבות בהוצאות העובד בסכום של 2,500 ש"ח  (הרשמת לאה גליקסמן; בש"א 885/06). המשיבות הגישו ערעור על החלטת הרשמת (עא"ח 51/06) ובמקביל הגישו בקשה לעיכוב ביצועה (בש"א 947/06). לטענת המשיבות החלטת הרשמת סותרת הלכה פסוקה בדבר הקריטריונים להפקדת ערבון, של - אי תשלום הוצאות משפט ואי המצאת מענו של העובד בחוץ לארץ (ע"ע 1064/00 דניאל קיניאנגו'י ואח' - אוליציקי עבודות עפר בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 29.8.00). המערערות טוענות כי חויבו בהוצאות בבקשה בסכום גבוה למדי, בשים לב שבקשתן הוגשה על בסיס ההלכה הקיימת. עוד טוענות המערערות כי קיים קושי רב לגבות את ההוצאות המשפטיות מהעובד המתגורר בחו"ל והוא מתקשה לשלם את ההוצאות שנפסקו לטובתן בבית הדין האזורי.

                       הדיון בערעור על החלטת הרשמת אוחד עם הדיון בערעור עצמו (החלטת השופט רבינוביץ מיום 28.1.07).

9.        חברת כוח האדם תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו ומוסיפה:

א.        בהסכם הקיבוצי בענף הבניה ועבודות ציבוריות מיום 9.4.68 (להלן- ההסכם הקיבוצי) קיימת הגדרה ברורה מיהו "עובד" וזו אינה כוללת "עובד שעתי" (סעיפים 2 ו- 3(ב)). לטענתה, גם בתוספת להסכם הקיבוצי משנת 2000 (להלן - תוספת תש"ס) אין שינוי לעניין זה.

ב.         גם אם יקבע כי ההסכם הקיבוצי חל על העובד, הוא לא זכאי לדמי כלכלה ומענק אי היעדרות, שכן תשלומים עבור רכיבים אלה כלולים בטבלאות השכר בהסכם תש"ס ואלה שולמו לו. לטענתה, לחילופין, אם ייקבע שתוספות אלה לא כלולות בטבלאות השכר, העובד לא זכאי להן לאחר סיום עבודתו, שכן מדובר בזכויות נילוות.

ג.         הניכויים משכרו של העובד היו ברורים ומפורטים ונעשו בשל חוב קצוב, ממשי ובלתי שנוי במחלוקת בין הצדדים. בהסכם ההתקשרות נתן העובד את הסכמתו בכתב לנכות סכום קבוע וקצוב של עד 15$ עבור סל שירותים והוצאות מגורים. מדובר במעין ביטוח שקנה העובד עבור סל שירותים רחב, כגון - הסעות לשדה התעופה, מוצרי היגיינה, הסעות בעת קבלת טיפול רפואי כולל מתורגמן ועוד. בכל מקרה, כך נטען, גובה הניכוי לא עלה על 25% מן השכר כמתאפשר לפי סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958.

10.       המעסיקה תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי ומוסיפה:

א.        הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניה לא חלות על העובד בשל העובדה ששכרו שולם על בסיס שעות עבודה ולכן אין הוא נחשב ל"עובד יומי" או "עובד חודשי". בעניין זה המעסיקה מפנה לסעיף התחולה של ההסכם הקיבוצי, הקובע כי "עובד" הינו עובד יומי, חודשי וקבלני, הגדרה אשר אינה כוללת עובד שעתי (סעיפים 2 ו- 3(ב) לפרק א' בהסכם הקיבוצי).

ב.        ההבחנה בין עובד שעתי לעובד יומי הינה לגיטימית בכל הענפים בכלל ובענף הבנייה בפרט.

ג.         את הגדרת "עובד זר" בסעיף 7.1.1 לתוספת תש"ס יש לבחון על רקע הוראות ההסכם הקיבוצי משנת 68. בהעדר הגדרה למונח "עובד" בתוספת תש"ס, אין ללמוד כי המונח "עובד זר" כולל "עובד שעתי", בניגוד לאמור בהסכם הקיבוצי.

ד.        בהתאם להסכם הקיבוצי ולתוספת תש"ס, דמי כלכלה ומענק אי היעדרות כלולים בטבלאות השכר. לפיכך, מאחר והעובד קיבל שכר ברוטו הגבוה משכר המינימום, הרי שאין הוא זכאי לקבל רכיבים אלה שכבר שולמו לו מכח ההסכם הקיבוצי ותוספת תש"ס.