הדרך לריפוי פגמים בצוואה

פסק דין

השופט שאול שוחט:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט נפתלי שילה, בתיק עז' 102420-09 באיחוד דיון עם תיקי עז' 102421-102424), מיום 1.7.11, בו נדחתה התנגדותם של המערערת, המשיב 6 ומר צ' ה' ז"ל (שהלך לעולמו), לבקשת המשיבים 1-4 לקיום צוואתו של המנוח א' ה' ז"ל, מיום 29.1.09 (להלן: "מבקשי הקיום").

העובדות הצריכות לעניין

1. המנוח, א' ה' ז"ל (להלן: "המנוח") הלך לעולמו ביום 3.2.09, כשהוא ערירי.

2. ביום 29.1.09, מספר ימים לפני מותו, חתם המנוח על צוואה בעדים, לפיה זיכה בעזבונו, בחלקים שווים, אחד עשר נהנים, תשעה בני משפחה ושני חברים (להלן: "הצוואה", מוצג 1 למוצגי המערערת).

3. המערערת והמשיב 6 (אחיינים של המנוח) והמשיב 5 (אחיו) התנגדו לקיום הצוואה (להלן: "המתנגדים") ועתרו לקיום צוואה קודמת של המנוח, מיום 2.4.92.

לטענתם, המנוח חתם על הצוואה שעה שלא ידע להבחין בטיבה; תחת השפעה בלתי הוגנת של המבקשים את קיומה ותוך מעורבותם בעריכתה. בשל פגם צורני שנפל בה – העדר הצהרת העדים על פני הצוואה כי המנוח הצהיר שזו צוואתו – מונח נטל השכנוע לפתחם של מבקשי הקיום להוכיח, כי לא התקיימו כל אלה וכי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח. עוד טענו, כי שמו של אחד הנהנים הוסף לאחר חתימת המנוח על הצוואה. במהלך שמיעת הראיות, כך הוסיפו וטענו, הובהר כי המנוח כלל לא הצהיר שזו צוואתו וכי אחת מעדות הקיום לצוואה לא נכחה בתחילת הליך ההחתמה עליה. משכך, לא ניתן לומר כי התקיים בענייננו מרכיב היסוד "והביאה בפני שני עדים", הנדרש, כתנאי סף, להפעלת סמכותו של בית המשפט לקיום צוואה, כאמור בסעיף 25(א) לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"). לטענתם, המנוח לא "הביא" את הצוואה ואם "הביאה" הביאה בפני "עד אחד" ומשכך אין בפנינו צוואה.

פסק דינו של בית משפט קמא

4. בית משפט קמא דחה, אחת לאחת, את טענות המתנגדים: העדר הצהרת העדים כאמור לא מהווה פגם מהותי אלא לכל היותר פגם צורני "גרידא" - "מזערי" - "קל" - שאינו גורם להעברת נטל השכנוע אל כתפי מבקשי הקיום, וגם אם כן הרי שהם עמדו בכך (ס' 16, 18 לפסק הדין); המתנגדים לא הוכיחו כי המנוח "לא היה כשיר לערוך צוואה" (ס' 19 לפסק הדין); אין בסיס לטענת ההשפעה הבלתי הוגנת ומכל מקום המתנגדים לא עמדו בנטל הוכחתה (פרק ח' לפסק הדין); לא הוכחה כל מעורבות של מבקשי הקיום, או מי מהם, בעריכת הצוואה (פרק ט' לפסק הדין); לא הוכח כי שמו של אחד הנהנים – המשיב 4 – הוסף לאחר החתימה (פרק ט' לפסק הדין ס"ק 7).

על יסוד כל אלה סיכם בית המשפט קמא וקבע:

"אף אחת מהעילות לפסלות הצוואה לא הוכחו כדבעי על ידי הנתבעים (המתנגדים ש'ש') והתובעים (מבקשי הקיום ש'ש') הרימו את הנטל שהיה עליהם להוכיח כי הצוואה האחרונה ביטאה את רצונו האחרון של המנוח ללא כל פקפוק. למרות שאכן קיים פגם צורני בנוסח אישור העדים, מדובר בפגם שניתן לתיקון לפי סעיף 25 לחוק הירושה. במקרה דנן אין ספק באמיתות הצוואה וניתן לקיימה על אף הפגם הצורני הקל" (פרק י' לפסק הדין ס"ק 1,2).

5. המערערת (אחת המתנגדים) לא השלימה עם פסק הדין והגישה את הערעור שלפנינו.

טענות המערערת

6. המערערת תוקפת את פסק דינו של ביהמ"ש קמא, על כל מרכיביו:

* המצווה לא הצהיר שזו צוואתו ולא הביא את הצוואה בפני שני עדים – בחינה מדוקדקת של תצהירי עדי הקיום וחקירותיהם בביהמ"ש מגלה, כי המנוח לא הצהיר שזו צוואתו. מדובר בפגם מהותי, להבדיל מצורני (לפיו אין הצהרה של העדים שהצהיר כאמור) הפוסל את המסמך מלהיות צוואה (ס' 13-15 לעיקרי הטיעון). זאת ועוד, משהוכח כי אחת מעדי הקיום לצוואה, הגב' א' פ', לא נכחה בתחילת הליך ההחתמה על הצוואה (ס' 16,17 לעיקרי הטיעון) לא התקיים מרכיב היסוד הנדרש להקמת סמכותו של ביהמ"ש לקיים את המסמך שהוגש לקיום כצוואה.

* נטל השכנוע – בקדם המשפט שהתקיים ביום 7.4.10 נדרש ביהמ"ש קמא לטענת המתנגדים בדבר הפגם הצורני והיפוך הנטל וקבע, כי לאור ההלכה לפיה "כאשר קיים פגם צורני בצוואה נפגעת חזקת התקפות שלה ונטל ההוכחה לאמיתותה עובר למבקש לקיימה", יחלו מבקשי הקיום בהבאת הראיות (מוצג מע/3 ס' 3,5). חרף החלטה זו, המלמדת על העברת נטל השכנוע, קבע ביהמ"ש קמא כי החלטתו כוונה לסדר "הבאת הראיות" בלבד והתייחסה רק לפן הטכני של סדר שמיעת העדים ולא לשאלת נטל השכנוע (ס' 17 לפסה"ד). מעבר לפגיעה בזכויותיה הדיוניות והמהותיות של המערערת, אשר כלכלה את צעדיה, תוך הבנה שנטל השכנוע לא מוטל על כתפיה, קביעתו של ביהמ"ש קמא בפסק הדין כי אין בפגם הצורני כדי להעביר את נטל השכנוע סותרת את הפסיקה המנחה המורה כאמור, גם אם בפגם צורני "קל" ו"מזערי" עסקינן. בנסיבות אלה, בהן נטל שכנוע מונח על כתפי מבקשי הקיום, היה על ביהמ"ש קמא להגיע למסקנה הפוכה לפיה לא עמדו מבקשי הקיום בנטל המוטל עליהם בסעיף 25(א) לחוק הירושה להוכיח, כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח, ולפיכך להורות על בטלותה.

* כשרות המנוח להבחין בטיבה של הצוואה – משהמנוח הוחתם על הצוואה שעה שהיה מאושפז במוסד סיעודי קמה החובה להצטייד בתעודת רופא בדבר כשירותו, טרם החתמתו עליה (ס' 25 לעיקרי הטיעון); מצבו המנטלי של המנוח, עובר לחתימתו על הצוואה, כעולה ממסמכים רפואיים שהוצגו לביהמ"ש מלמד על חוסר כשירותו כאמור, דבר הנתמך גם ב"קשקושים" על פני הצוואה המתיימרים להיות חתימותיו (ס' 23, 24 לעיקרי הטיעון); ביהמ"ש קמא התעלם מדברי המומחה שמינה, בחקירתו, מהם ברור כי המנוח היה במצב קשה, במשך תקופה ארוכה עובר לחתימתו על הצוואה (ס' 38 לעיקרי הטיעון) ומתיעוד רפואי לפיו המנוח נזקק למסיכת חמצן (ס' 41 לעיקרי הטיעון).

* השפעה בלתי הוגנת ומעורבות הנהנים בצוואה – שגה ביהמ"ש קמא משקבע כי הצוואה משקפת את רצונו של המנוח, לזכות בעזבונו את עשרת הזוכים שפורטו בה; העובדה שבמשך שנים, בהן הביע, לכאורה, את רצונו זה, לא העלה רצונו זה על הכתב, על דרך של צוואה, אלא ימים ספורים טרם מותו, מלמדת כי הצוואה נחתמה תחת השפעה שכזו; הוספתו של הזוכה ה-11 לצוואה, שלא היה בקשר עמו, ברגע האחרון, מלמדת כי הדבר נעשה בניגוד לרצונו (ס' 53-57 לעיקרי הטיעון).

מעבר לכך, תקפה המערערת גם את קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש (ס' 18-21 לעיקרי הטיעון). לטענתה, בחר ביהמ"ש ליתן דעתו אך לעובדות התומכות בקיום הצוואה והתעלם מעובדות "חשובות וקשות" שמובילות, חד משמעית, למסקנה הפוכה, תוך ניתוח "סלקטיבי ובלתי מדויק".

טענות המשיבים

7. המשיבים תומכים במסקנות פסה"ד של ביהמ"ש קמא ובתוצאותיו: צדק ביהמ"ש קמא כי הורה רק על העברת נטל הראיה ולא על העברת נטל השכנוע וכי בנסיבות העניין אין מקום להעברת הנטל האחרון על שכמם; לא הוכח כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה בשעת חתימתו עליה ו/או כי היה תחת השפעה בלתי הוגנת, לא הובאו כל ראיות בהקשר זה, כמו גם לטענת המעורבות שנטענה בעלמא בלא כל נסיון לצקת תוכן עובדתי לתוכה.

דיון והכרעה

8. המסמך אשר הוגש לקיום כצוואה, לביהמ"ש קמא, צוואה הוא. התקיימו בו מרכיבי היסוד כנדרש בסעיף 25ב(1) לחוק הירושה, המתייחס לצוואה בעדים, לרבות המרכיב "והביאה בפני שני עדים", שלהעדרו מכוונת המערערת.

בהקשר למרכיב יסוד זה נראה, כי יש להידרש לו באותם מקרים בהם המצווה לא חתם על צוואתו בפני שני עדים (או לא חתם עליה כלל) ו/או שהעדים (או מי משניהם) לא אישרו את חתימת המצווה בחתימת ידם על פני הצוואה. או אז, על מנת שבית המשפט יוכל לעשות שימוש בסמכות המוקנית לו בסעיף 25(א) לחוק הירושה "עליו להיווכח כי המצווה הציג לפני שני העדים את צוואתו, והללו - שראו את המסמך ושמעו את דברי המצווה - מצהירים (או מעידים) לפני בית המשפט כי המסמך שקיומו התבקש הוא הצוואה שהמצווה הביא בפניהם" (המשנה לנשיא – כתוארו אז – כב' השופט א' מצא בדנ"א 7818/00 אהרון נ' אהרוני נט(6)653 עמ' 674-675, היחיד שנדרש בפסק הדין למשמעותו של מרכיב יסוד זה).

בענייננו, אין מחלוקת שעל הצוואה מתנוססות חתימת המצווה ושתי חתימות של עדי קיום, עו"ד מצגר והעדה א' פ'. אין גם מחלוקת, ולא נטען אחרת, כי המנוח חתם על הצוואה בפני א'פ' וזו הוסיפה חתימתה, יחד עם עו"ד מצגר, לאחר מכן. דומה שאין גם מחלוקת, למרות נסיון המתנגדים לייצרה, כי המנוח הצהיר, ולמצער הציג, את המסמך שנחתם כ"צוואתו". ראשית, המנוח הצהיר על פני הצוואה שזו צוואתו האחרונה (ס' 1 לצוואה); אישר כי את צוואתו זו סידר לפי חוק הירושה (סיפת ס' 14 לצוואה) וכי חתם עליה (שם). שנית, שני עדי הקיום הצהירו בתצהיר עדותם הראשית (מוצגים 19, 21 למוצגי המערערת), כי שוחחו עם המנוח אודות הצוואה וכי הוא ביקש שהם יהיו העדים לצוואתו. עו"ד מצגר הצהיר, כי עבר עם המנוח על הצוואה (ס' 10 למוצג 19) וכשהגיעה העדה השניה, א' פ', עבר עליה שוב, עם המנוח, בנוכחותה (שם, ס' 19). א' פ' הצהירה כי הצטרפה לעו"ד מצגר ושוחחה עם המנוח על הצוואה, שאלה אותו אם הוא רוצה אותה כעדה והוא השיב בחיוב (ס' 7 למוצג 21). כך גם השיבה בחקירתה הנגדית (עמ' 35 לפרוט' ש' 16-17, תיק מוצגים מס' 2 מטעם המערערת). משלא נשאלו עדי הקיום, ישירות, אם המנוח הצהיר שזו צוואתו, אין תמה שאין בנמצא תשובה ישירה לשאלה זו, שלא נשאלה. זאת ועוד, הצהרת המנוח "זו צוואתי" אינה חייבת להיות בהתאם לנוסח הקבוע בסעיף 20 לחוק הירושה. מה שנדרש הוא שהמנוח יהיה מודע לכך שהמסמך שעליו הוא חותם הוא צוואתו (ר' לעניין זה ספרם של שוחט, גולדברג ופלומין "דיני ירושה ועזבון" עמ' 91). כך בענייננו. מבחינה זו, אין בעובדה שהעדה א' פ' לא נכחה "בתחילת הליך ההחתמה על הצוואה" שכן היא הגיעה רק כאשר הקראת הצוואה היתה "בעיצומה" (ס' 44 לסיכומי המערערת בבימ"ש קמא מע/30 וס' 16 לעיקרי הטיעון. ראו לעניין זה גם עדותה של א' פ' שהובאה בפיסקה ד' סעיפים 1-4 לפסק הדין), כדי לאיין את המסמך כצוואה.

משבאנו, אפוא, לידי מסקנה, כי המנוח הצהיר, או למצער הציג לפני א'פ' ולפני עו"ד מצגר שזו צוואתו, ושני העדים, כולל א' פ', חתמו עליה לאחר שהמנוח חתם, התקיימה הדרישה "והביאה לפני שני עדים" ואין לומר כי זו הוקראה בפני עד אחד, מה גם שהמנוח עצמו חתם פעם נוספת, אחרי חתימת העדים ואישר בזו הלשון "אני הח"מ א' ה' מאשר בזה כי העדים הנ"ל חתמו בנוכחותי". ודוק! עסקינן, בסופו של יום, בצוואה הנושאת את חתימות המצווה והעדים ואין מחלוקת אמיתית שהמסמך שקיומו התבקש הוא אכן מסמך הצוואה שהמנוח "הביא בפניהם".

9. בצוואה נפל פגם צורני. הצוואה נעדרת הצהרה של העדים כי המנוח הצהיר שזו צוואתו. במצב דברים זה נטל השכנוע עובר למבקשי הקיום להוכיח כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח.

אכן כך!

אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי הצוואה אכן נעדרת הצהרה של העדים כי המנוח הצהיר שזו צוואתו. העדר הצהרה כאמור – המבטאת את 'היסוד הראייתי' לקיומו של 'היסוד העובדתי' – הצהרת המצווה שזו צוואתו – הוכר בפסיקה כפגם צורני וככזה המעביר את נטל השכנוע אל מבקש הקיום להוכיח כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. ההלכה בעניין זה ידועה וברורה עד כי אינה צריכה ראייה ואין, לטעמי, בהחלטתו של כב' השופט א' רובינשטיין, בע"מ 1511/05 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 20.7.05) כדי לשנותה. בפרשה זו, כך נטען על ידי מבקשי הקיום, קבע כב' השופט רובינשטיין כי יש להבחין בין פגם צורני אחד למשנהו, לא רק באשר למידת נטל השכנוע המוטל על מבקש הקיום להוכיח שהצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה אלא גם בכל הנוגע להעברת נטל השכנוע, בהתאם לעוצמת פגימתו הרעה של הפגם הנטען.

הגם שאין בטענה זו כדי לשנות את התוצאה הסופית של פסק דיני – דחיית הערעור – ראויה היא לבחינה ולהתייחסות.

הוראת סעיף 25(א) לחוק הירושה (בנוסחה דהיום גם אחרי תיקון תשס"ד מיום 11.3.2004) איננה מבחינה בין פגם לפגם מבחינת טיבו, אופיו ועוצמת פגימתו בצוואה: "כולם כאחד פגמים הם על דרך הסתם וכולם שווים הם, הן לעניין פגימתם הרעה הן לעניין אפשרות תיקונם מכוח שיקול הדעת של בית המשפט" (דברי השופט ח' כהן ז"ל בע"א 869/75 בריל נ' היועמ"ש, פ"ד ל"ב(1) 98 בהתייחס לנוסח סעיף זה טרם התיקון (היפים מבחינה לשונית גם לנוסח דהיום). על קביעה זו נמתחה ביקורת קשה בספרות המשפטית ובפסיקה מאוחרת יותר נוכח הדרישה למידת שכנוע ברמה של "לא היה לבית המשפט ספק" באמיתותה של (נוסח סעיף 25(א) שקדם לתיקון) "לא היה לבית המשפט ספק", כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה (נוסח סעיף 25(א) דהיום). מידת שכנוע זו, שהפסיקה העמידה אותה בדרגה שווה אם לא גבוהה יותר מזו הנדרשת במשפט הפלילי, מכבידה ומקשה על מבקש הקיום, אשר עלול למצוא את עצמו גם בשל פגם קל, פגם של מה בכך, מתמודד עם נטל שכנוע כבד להוכיח את אמיתותה של הצוואה מבחינה מהותית. מידת הוכחה כה גבוהה עלולה, איפוא, במקרים רבים לסכל את רצונו של המצווה (לביקורת בספרות המשפטית ראו ש' שילה "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965" עמ' 233; שאול שוחט "פגמים בצוואות", מהדורה שניה עמ' 74-77. לביקורת בפסיקה ראו הנשיא ברק בע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה פ"ד נה(3)837, 850-855 למול דעתו של הש' ריבלין, שם בעמ' 837).

בע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות-מוסאיוף פ"ד מט(2)441, העלה בית המשפט העליון לראשונה, מפי כב' השופט ט' שטרסברג כהן, בהסכמת הנשיא א' ברק והשופט י' זמיר, הרהורים בנוגע להלכה. השופטת שטרסברג כהן הבהירה, כי רמת השכנוע הנדרשת (אז, בנוסח ס' 25(א) לפני התיקון) הינה כה גבוהה עד כי מטילה היא על מי שעליו נטל ההוכחה, נטל כמעט בלתי ניתן להוכחה:

"אין הסעיף מבחין – מבחינת הנטל הראייתי שהוא מטיל על המבקש לקיים את הצוואה – בין דרגת חומרתם של הפגמים בצוואה. לראיה, כל הפגמים – קלים וחמורים שווים, מבחינת מידתו של נטל השכנוע באמיתות הצוואה המוטל על כתפי המבקש לקיימה... אין הבחנה בין מידת השכנוע הדרושה בנושאים הנוגעים לפגמים עצמם לבין נושאים שאינם נוגעים לפגמים. אין הבחנה בין מידת השכנוע הדרושה כדי לשכנע באמיתות הצוואה ככל שהדבר נוגע למהות המסמך שאותו מבקשים לקיים כצוואתו של המצווה, לבין הוכחת עובדות המתייחסות לתקפות הצוואה. כל אלה מסתופפים – לכאורה – תחת "אמיתות הצוואה" הדורשת שכנוע עד כדי העדר ספק כלשהו". בהמשך דבריה, לאחר בחינת המצב המשפטי במדינות שמעבר לים בכל הנוגע לסוגיה זו, הציעה הש' שטרסברג כהן ליצור יחס בין סוג הפגם לבין מידת השכנוע הנדרשת כדי לאפשר את תיקונו, בין הנושא שבו נפל הפגם לבין מידת השכנוע הנדרשת בנושאים שאינם קשורים בפגם. אכן, השגות אלה של כב' הש' שטרסברג-כהן נותרו בצריך עיון. כך גם בע"א 6198/95 שולמית יעקב נ' שרה בראשי תק-על 98(2) 1711, (למרות שצוטטו בהסכמה, שכן הם לא נדרשו לצורך הכרעה באותו מקרה) ובפסק דינו של הנשיא ברק בפרשת בוסקילה הנ"ל שם ראה כב' הנשיא לומר את הדברים הבאים (למרות שהגדירם כ"הערה בלא צריך להכריע בה" שכן באותו מקרה סבר כי אין לקיים את הצוואה גם אם מידת ההוכחה שהועברה אל מבקש הקיום המערער נמוכה יותר):

"כשלעצמי, ספק בעיניי אם יש מקום להחמרה גורפת שכזו. מידת הוכחה כה גבוהה סופה לסכל את רצונו של המצווה. טול מקרה של צוואה תקינה שלגביה נטען כי המנוח לא גמר בדעתו לעשות צוואה. במצב דברים זה מידת ההוכחה המוטלת על הטוען להיעדר גמירת דעת הוא נטל ההוכחה המקובל במשפט האזרחי, כלומר מאזן ההסתברות. נניח איפוא כי על פי מאזן ההסתברות, ניתן לקבוע כי המצווה גמר בדעתו לערוך הצוואה. כעת נניח כי נפל פגם של מה בכך, כמו בענייננו שלנו, שבו נשמט תאריך החתימה, אף שהכל יודעים מתי נחתמה הצוואה. דרישה למידת הוכחה גבוהה יותר עשויה להכשיל את רצונו של המצווה. אכן רמת הוכחה מעל לכל ספק סביר עומדת בניגוד לעיקרון הנ"ל בדבר כיבוד רצונו של המת... זאת ועוד, מה טעם לדרוש נטל הוכחה כה כבד כדי להתגבר על פגם של מה בכך... אכן, לכאורה הטוען לתוקף הצוואה עומד במידת ההוכחה הנדרשת ממנו אם הוא משכנע את בית המשפט מעל לספק סביר כי המצווה גמר בדעתו לערוך את הצוואה שעשה... בגדרי מבחן זה יש גמישות מספקת שתאפשר לבית המשפט לדרוש מספר ראיות בהתאם לחומרת הפגם". (ההדגשה שלי ש'ש'. ראו בהקשר זה גם את דברי כב' השופטת ע' ארבל בדנ"א 7818/00 אהרוני נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653).

עם זה, אם דעתי תישמע, ראוי שבתי המשפט יאמצו מגמה זו עת מפעילים הם את שיקול הדעת שנמסר להם בסעיף 25(א) לחוק הירושה לקיים צוואה חרף פגם או חסר צורני שנפל בה. הדרישות הצורניות אותן העמיד המחוקק אינן מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שנועד לתת ביטוי לגמירת דעתו של המצווה. פרשנות לפיה יש להבדיל בין פגם לפגם מבחינת חומרת פגימתו הרעה תוך בחינת חומרתה בהתייחס לסוג הצוואה בה נפל אותו פגם – בכל הנוגע למידת השכנוע הנדרשת בסעיף 25 לחוק הירושה והפעלת שיקול הדעת של בית המשפט בהפעלתו - הינה פרשנות ראויה ומתונה יותר, המתאימה עצמה לנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. פרשנות זו תשמר בצורה נאותה יותר את האיזון העדין בין כבוד המת וכבודם של החיים - אלה הטוענים לפסילת הצוואה - תוך מתן כבוד לרצונו של המת שעל קיומו אנו מצווים (ר' דבריי בהקשר זה, עוד בספרי "פגמים בצוואות" עמ' 72-77).

בבע"מ 1511/05 עמדה למבחן החלטתו של בית משפט לענייני משפחה לפיה נדחתה בקשת המתנגד לצוואה לקבוע, כי נטל הבאת הראיות לעניין קיום צוואה מוטל על כתפי מבקשת הקיום (שם). ודוק! נטל הבאת הראיות (הנטל המשני) ולא נטל השכנוע (הנטל העיקרי) בפרשה זו, כבענייננו, הפגם הפורמלי הנטען היה העדר הצהרת העדים שהמנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה. בית המשפט לענייני משפחה סבר, כי אישור העדים לפיו המנוחה חתמה על הצוואה מוציא אותם ידי חובתם "לאשר, כי המצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה" משום שבסעיף 8 לצוואה גופה נכתב, כי המנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה, ובלשונה "ולראיה שהצהרתי בפני שני עדי הצוואה המפורטים להלן, כי זאת צוואתי, באתי על החתום...". משכך, הורה בית המשפט לענייני משפחה למתנגדים לפתוח בהבאת הראיות. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת רשות הערעור, דן בו כבערעור אך דחה את הערעור של המתנגד. לטעמו, העדר אישור העדים שהמנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואה מהווה אכן פגם פורמלי. עם זה, מאחר שבצוואה נכתב שהמנוחה הצהירה שזו צוואתה והעדים הצהירו, כי חתמה עליה, אין בכך כדי להעביר את נטל הראיה.

העולה מהמקובץ, הן הערכאה הדיונית הן ערכאת הערעור עסקו בשאלה המקדמית מי מתחיל בהבאת הראיות ולא בשאלה על מי מוטל נטל השכנוע. כך גם כב' הש' רובינשטיין, בבקשת רשות הערעור בגלגול שלישי שהונחה לפניו:

"... קשה להלום כי בצוואה שבפנינו, שבה נאמר מפורשות כי החותמת מצהירה כי זו צוואתה, ובהמשך אותו עמוד מצהירים עורך הדין עורך הצוואה ועדה נוספת באשר לחתימה, נפל פגם ברמה ובמשקל המעבירים את הנטל. יש לראות דברים במהותם. אכן עדיף היה אילו גם באישור העדים ניתן ביטוי מלא לדרישות סעיף 20, אך יהא זה מנוגד לשכל הישר ומלאכותי לסבור כי במקרה דנן אכן עבר הנטל". ומה בקשר לנטל השכנוע? מוסיף כב' השופט רובינשטיין, באמרת אגב, ומבהיר:

"לפחות לעניין נטל השכנוע, יש בעיניי כשלעצמי ואיני קובע מסמרות בהחלטה זו, חשיבות לעוצמת הפגם שנפל. אכן יש בהחלט פגמים, שהיו מהווים עילה להעברת הנטל, אם לא לפסלות, ודוגמאות לכך קיימות בפסיקה. הפגם הנטען במקרה דנא על פניו, עוצמתו איננה כזו המצדיקה את הדבר" וקובע "השאלה לגופה תתברר כמובן בראיות".

כך או כך, אין להקיש מפרשה זו למקרה שלפנינו שכן להבדיל, אין בצוואה עסקינן הצהרה של המנוח דוגמת זו שהיתה שם - אין בענייננו הצהרה של המנוח, על פני הצוואה כי הצהיר בפני שני עדי הצוואה כי זו צוואתו. משכך, לא ניתן לכלול, בענייננו, בחתימת העדים גם הצהרה כי הוא הצהיר בפניהם, מעבר לכך שחתם בפניהם, המייתרת את הפגם הפורמלי – העדר הצהרתם שהוא אף הצהיר שזו צוואתו (ראו והשוו ת.ע. (י-מ) 45860/98; 45861 פלונית נ' אלמונים; 29.7.10).

10. משבאנו לידי מסקנה, כי נפל בצוואה פגם צורני המעביר את נטל השכנוע –ולא רק את נטל הבאת הראיות – אל מבקשי הקיום להוכיח, כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח, אינני רואה צורך להידרש לטענות המתנגדים באשר להחלטת הביניים של בית המשפט קמא, אם כוונה היא להעברת נטל השכנוע או נטל הבאת הראיות, וההשלכות שיש לשינוי הכיוון על דרך ניהול ההליך על ידם בביהמ"ש קמא. מכאן ואילך ייבחן פסק דינו של ביהמ"ש קמא על בסיס הקביעה, כי נטל השכנוע הוא שהועבר אל מבקשי הקיום. עם זה, דומה שלא יכולה להיות מחלוקת שבנסיבות המקרה עסקינן, נוכח הצהרת המצווה שזו צוואתו; הצהרת עדי הקיום שהמנוח חתם בנוכחותם; ההצהרה הנוספת של המנוח כי העדים חתמו בנוכחותו ועדויות העדים שסבבו את מהלך עשיית הצוואה והחתמת המנוח עליה, עוצמת הפגם הצורני – העדר הצהרת עדי הקיום שהמנוח הצהיר בפניהם שזו צוואתו – נמוכה היא ומאפשרת את אותה גמישות, אליה מפנה הנשיא ברק בפרשת בוסקילה, בכל הנוגע למידת נטל השכנוע שראוי לדרוש ממבקשי הקיום להוכיח שהצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח. למעלה מן הדרוש אני סבור שמבקשי הקיום עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהם להוכיח כאמור, גם בלא אותה גמישות הוכחתית שליישומה אני מכוון.

11. בית משפט קמא נדרש לשאלת כשירותו של המנוח לעשות את הצוואה ובלשון ס' 26 לחוק הירושה "ליכולתו להבחין בטיבה".

"ההגבלה המוטלת על מי שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה, עניינה מצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה לעת עריכת הצוואה. להוכחת הטענה יש להסתייע בעדות רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה עת עשה את אותה צוואה שקיומה מתבקש (ע"א 7019/94 לפיבסקי נ' עמליה דן, תק-על 97(1) 208). עם זאת, רשאי בית המשפט להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה, ולהעדיפו על פני חוות הדעת הרפואית. חסרונה של חוות דעת רפואית הוא בהיותה ניתנת על ידי מומחה אשר לא ראה את המנוח, ובמרבית המקרים אף לא הכיר אותו אישית. חוות דעת זו נסמכת על מסמכים רפואיים של המנוח, וכל כולה היא בבחינת 'ניתוח לאחר המוות'. לעיתים עדות מהימנה של עורך צוואה ו/או העדים לה עדיפה על פני חוות הדעת של המומחה, כך שחוות דעת זו איננה בבחינת 'כזה ראה וקדש' (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון ישראל, נד (2) 215; ת"ע 5922/86 ברזבסקי נ' רובינשטיין, פ"מ תשנ"ג(ג) 89; ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק, מח (3) 705; ת"ע (ת"א) 1840/98 מ.א.נ' א.א.ב (לא פורסם). ראו גם ת"ע (י-מ) 40240/00 דליות נ' לוי, פסמ"ש תש"ס ח 16 עמ' 747). נקודת הזמן הרלוונטית הנה מועד חתימתה של הצוואה, וחומר הראיות צריך שיתייחס למועד זה (ע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי, דינים עליון מ 648; ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, מז(4) 785). לכן, צוואה תהא תקפה אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, אף אם לפני כן או אחרי כן השתנה מצבו" (שוחט, גולדברג, פלומין "דיני ירושה ועזבון" עמ' 97-98).

בענייננו, מינה בית משפט קמא מומחה רפואי. בחוות דעתו לא נמצאה תשובה חד משמעית, כך גם בחקירתו בבית המשפט: "אני לא יכול להגיד שלא היה כשיר או משהו הפוך" (עמ' 235 לפרו' ש' 12-13, תיק מוצגים 2 מטעם המערערת). מעיון בחווה"ד של המומחה, כמו גם בחקירתו בבית המשפט נלמד, כי המסמכים הרפואיים שהונחו לפניו, לתקופת אשפוזו של המנוח במרכז רפואי "רעות", בין המועדים 13.1-1.2.09 אכן אפשרו מסקנה ברורה: "לצד תיעוד על מצג קוגנטיבי תקין ישנו גם תיעוד של פגיעה בו" (עמ' 6 לחווה"ד, מוצג ג' למוצגי המערערת). משכך, נכון עשה בית משפט קמא משנדרש לעדויותיהם של אלה שסבבו את המנוח לעת עשייתה של הצוואה ולא נדרש למסמכים הרפואיים השונים – שחלקם הצביעו כך וחלקם הצביעו אחרת. מטעם זה אין גם מקום שערכאת הערעור תידרש למסמכים הרפואיים השונים שכל צד מפנה אליהם בעיקרי הטיעון לתמיכה בטענתו. בית משפט קמא בחן, איפוא, את עדויות העדים, שסבבו את המנוח בשעת עשיית הצוואה, ביניהם שני עדי הקיום, עדים נטולי אינטרס, ועד נוסף, ידידו של המנוח וזוכה על פי הצוואה, המשיב צ'. בית משפט קמא קיבל עדויות אלה והעדיף אותן על פני עדותו של המשיב 6, היחיד שנוכח במקום והעיד מטעם המתנגדים. בית משפט קמא גם בחן את כל עדויות המתנגדים, בהקשרים השונים הצריכים למתן הכרעה בהתנגדות (פיסקא 5 לפסה"ד) ואין לומר כי הוא התעלם מעובדות "חשובות וקשות" שאמורות היו להוביל אותו למסקנה הפוכה תוך ניתוח "סלקטיבי ובלתי מדויק" של הראיות. בנסיבות אלה קביעותיו העובדתיות של בימ"ש קמא מקובלות עלי ואין מקום להתערב בשיקול דעתו, כערכאה הדיונית ששמעה את העדים והתרשמה מהם, בהקשר זה.

על בסיס "שקלא וטריא" של העדויות שהונחו לפניו וראיות "סיוע" נוספות שמצא [למרות שהמשיב 6 ידע שהמנוח מוחתם על צוואה לא הקים קול זעקה על הניסיון להחתים אדם שלטענתו הינו בלתי כשיר, מחובר למכונת חמצן, שאינו יכול לדבר או לתקשר, ידיו רועדות ומפיו מוציא הברות בלתי מובנות וכל שנשמע ממנו היה רחש נשימותיו (ס' 9-12 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג 23 למוצגי המערערת) ואף שיתף פעולה עת קם ממקומו כדי לאפשר לעו"ד מצגר לשהות ביחידות עם המנוח; כך נהג גם צ"ה ז"ל למרות שזיהה לדבריו את חוסר יכולתו של המנוח להבין בטיבה של צוואה (ס' 11 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג 26 למוצגי המערערת); הצטרפותם של המתנגדים למבקשי הקיום ופנייתם המשותפת לעו"ד אלקבץ על מנת שיגיש את הצוואה לקיום; ההסברים הבלתי הגיוניים להתנהלות זו של המשיב 6, של צ' ה' ושל המתנגדים בכל הנוגע לפנייה המשותפת; ההימנעות מלהזמין לעדות את א' פ' שלטענת המתנגדים היה אף הוא נוכח ביום עריכת הצוואה ואין בעובדה שהסתכסך עם המערערת כדי להוות צידוק לאי הזמנתו שהרי מחובתו של עד שמוזהר כדין להעיד אמת ואין להעמידו מראש בחזקת שקרן] הגיע בימ"ש קמא לידי מסקנה, כי "הנתבעים (המתנגדים ש' ש') לא הוכיחו כי המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה" (פסקה 19 לפסק הדין).

אכן, קביעה זו (ממנה עולה כי נטל השכנוע מוטל על המתנגדים) לא עולה בקנה אחד עם קביעתי לפיה נטל השכנוע עבר למבקשי הקיום להוכיח, בין היתר, את יכולתו של המנוח להבחין בטיבה של צוואתו. עם זה, הראיות שהונחו לפני בית משפט קמא והתייחסותו אליהם, כמו גם בחינתם על ידי מובילים למסקנה כי מבקשי הקיום עמדו בנטל השכנוע שעבר אליהם להוכיח, כאמור. מסקנה זו מתחייבת מראיה ברורה אחת – שלא נסתרה – המנוח ביקש להוסיף אדם נוסף, אחד עשר במספר, לזוכים בעזבונו. שמו של אדם זה – א' ר' (המשיב 4) הוסף בכתב יד על גבי הצוואה המודפסת, שהוכנה מבעוד מועד על ידי עו"ד מצגר, והמנוח חתם ליד התוספת/התיקון. עדי הקיום, בהם נתן בית משפט קמא את אמונו, העידו על כך מפורשות. תוספת זו, שנעשתה על פי בקשתו של המנוח, מלמדת, כאלף עדים, על כך שהמנוח ידע כי הוא חותם על צוואה, כי הוא חותם על צוואתו שלו, ותוך ידיעת זהות הזוכים וחלקם בעזבון – כנדרש בפסיקה (ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל פ"ד לה(1) 101). זאת ועוד, בימ"ש קמא, קבע, כקביעה עובדתית, כי מתוך הראיות עולה בבירור כי רצונו של המנוח לזכות בעזבונו עשרה אנשים היה קיים זמן רב לפני שאושפז. כל הצדדים העידו כי ידעו על רצונו זה לרבות המערערת שהודתה כי כבר ב-2006 נודע לה מפי המשיבה 1 על רצונו זה של המנוח (ס' 16 לתצהיר ההתנגדות, מוצג 11 למוצגי המערערת).

בהקשר זה נוסיף ונבהיר, כי אין להחיל את החובה להצטייד בתעודה רפואית, חובה הקיימת בצוואה בפני רשות הנעשית על ידי נוטריון (סעיף 22(ז) לחוק הירושה ותקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977), שאי קיומה מהווה פגם צורני המעביר את נטל השכנוע (ע"א 36/88 זלוף נ' זלוף פ"ד מ"ו(3) 184; שאול שוחט "פגמים בצוואות, מהדורה שניה עמ' 140), כל אימת שהמצווה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, על צוואה בכתב/בעדים לפי סעיף 20 לחוק הירושה. ב"כ המתנגדים תולה טענתו זו בהלכה שנקבעה בע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2) 77, שם נדרש בית המשפט העליון לשאלת תוקפה של צוואה בעדים שנעשתה על ידי מי שאינו מסוגל לקוראה. בפרשה זו, כך לדבריו, החיל בית המשפט העליון את הסדר התרגום הקיים בצוואה בפני רשות על צוואה בעדים ועל דרך ההיקש מבקש הוא להחיל את חובת התעודה הרפואית הקיימת בצוואה בפני רשות הנעשית על ידי נוטריון גם כן בצוואה בעדים.

ולא היא!

היות וטענה זו, בנוגע להסדר התרגום בצוואה בעדים, נשמעת לא אחת אני רואה לנכון להרחיב קמעה. בצוואה בפני רשות, עצם הדרישה שעובדת תרגום הצוואה לשפתו של המצווה תבוא לידי ביטוי ברישום על פני הצוואה הינה דרישה צורנית הנוגעת להליך עריכת הצוואה. רוצה לומר – מקום שהצוואה נעשתה בשפה שהמצווה "אינו שומע", תקרא בפניו בתרגום לשפה שהוא שומע "והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה" (ס' 22(ג) לחוק הירושה). לא הופיע האישור על פני הצוואה הרי לך פגם צורני המעביר את נטל השכנוע. אלא, יש להבחין בין העדר אישור דבר התרגום על פני הצוואה לבין העדר תרגום בכלל. העדר תרגום מהווה פגם מהותי, שאינו ניתן לריפוי לפי סעיף 25 לחוק הירושה. רוצה לומר – מקום שנעשתה הצוואה בשפה שהמצווה אינו שומע ולא תורגמה לו – עניין לנו בפגם מהותי. "היורד לשורש העניין ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה ומשכך אף בגמירת דעתו ביחס אליה" (בע"מ 3779/10 עזבון המנוחה פלונית נ' פלוני, 28/9/10). במצב דברים זה עובר נטל השכנוע על מבקש הקיום להוכיח כי המצווה הבין את הוראות הצוואה, חרף העובדה שלא תורגמה לו, וכי אלה משקפות את רצונו האמיתי (בע"מ 3779/10, שם). בפרשת לנדאו נ' וין (שם) הבהיר בית המשפט העליון, מפורשות, כי בצוואה בעדים לא קיימת חובה פורמלית לציין עליה כי הוקראה ובמידת הצורך גם תורגמה – למצווה שאינו מסוגל לקרוא אותה בעצמו (או שנעשתה בשפה שאינו "שומע") ולכן אין בהעדרו של רישום כזה, כשלעצמו, כדי להביא לבטלותה. בית המשפט העליון גם לא קובע כי העדר אישום התרגום כאמור, בצוואה בעדים, מהווה פגם צורני המעביר את נטל השכנוע. כל שביהמ"ש קובע הוא שהעדר אישור על התרגום, בצוואה בעדים שנעשתה בשפה שהמצווה אינו שומע, פותח פתח להתנגדות לקיומה משום שהצהרת המצווה "זו צוואתי" אינה שלמה במובנה הענייני-מהותי להבדיל מההיבט הטכני-פורמלי. במצב דברים זה, משום הכשל בהיבט הענייני-מהותי (להבדיל מכשל צורני-פורמלי), יעבור נטל השכנוע אל מבקש הקיום להוכיח בראיות כי המצווה ידע ש"זו צוואתו" – שהבין את הוראותיה – כפי שמתחייב מהצהרתו (שם, עמ' 86 פסקאות ד-ה). בכך הילך כב' הש' קדמי אחר פסיקה קודמת זו, בע"א 681/77 מרק נ' שאבי, פ"ד לג(ו), 7: "עד כמה שמטרת טענה זו (שנעדר מן הצוואה רישום המצביע על כך שהיא תורגמה למצווה ש'ש') להצביע על פגם פורמלי בצוואה, אין כל ממש, שכן החוק אינו דורש בצוואה בעדים, להבדיל מצוואה בפני רשות – כי דבר התרגום יאושר על פני הצוואה. עד כמה שמטרת טענה זו להצביע על פגם ענייני דהיינו שהמנוחה – שלא שלטה בעברית – לא הבינה את תוכן הדברים שעליהם חתמה הרי אין לטענה זו בסיס בחומר הראיות" (הדגשות שלי ש'ש', הובא מתוך פרשת לנדאו נ' וין, שם) וזו בע"א 815/88 (לא פורסם): "צודקים המערערים בסברתם שאין סעיף 22 לחוק הירושה מתייחס אלא לצוואה לפני רשות ואילו הצוואה שלפנינו היא צוואה בעדים, שלעניינה אין צורך שדבר תרגום הצוואה יצויין על פניה; ע"א 681/77 – עם זאת, יכול היה השופט המלומד לקבוע על יסוד הראיות שלפנינו שקיים ספק רב אם הבין המנוח על מה חתם ולייחס משמעות לעובדה שהמנוח לא אישר "שזו צוואתו" (הדגשות שלי, ש'ש', הוצא מתוך פרשת לנדאו נ' וין, שם). צא ולמד, אין להקיש מפרשת לנדאו נ' וין לענייננו. שם, יוחסה דרישת אישור התרגום להצהרת המצווה "זו צוואתי" בהיבט הענייני-מהותי (להבדיל מצוואה בפני רשות שם יוחסה דרישת אישור התרגום להיבט הצורני-פורמלי) וכאן, חובת התעודה הרפואית, כל כולה בהיבט הפורמלי. מכאן, נכונים דבריו של כב' השופט א' רובינשטיין בבע"מ 3671/06 פלונים נ' פלונים; 18/6/06) לפיהם אין בנמצא מקור נורמטיבי להחלת תקנות הנוטריונים על נוטריון העורך צוואה בעדים לפי הוראות סעיף 20 לחוק הירושה. בעשותו כן, אין הוא מתפקד כנוטריון-רשות אלא כעד אחד משניים. ואם כנוטריון העורך צוואה בעדים כך, קל וחומר, בעו"ד שאינו נוטריון (ראו לעניין זה גם ע"א 4807/93 בדרה נ' עובדיה; 18/12/95; ת"ע (ת"א) 4280/00 ב' ש' נ' א' ז' ואח', תק-מש 2006(4), 467).

השפעה בלתי הוגנת

12. בית משפט קמא לא מצא כי מבקשי הקיום, או מי מהם, הפעילו על המנוח השפעה בלתי הוגנת. חרף ניסוח זה של ביהמ"ש, שיש בו כדי ללמד שנטל השכנוע מוטל על המתנגדים, נראה כי הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של ביהמ"ש קמא כמו גם המסקנות שהסיק מהם, די בהם כדי להעמיד את מבקשי הקיום בנטל שהועבר אליהם. רצונו המוכח משכבר של המנוח לזכות בעזבונו עשרה אנשים, היה קיים עוד לפני אשפוזו, עובדה שגם המערערת הודתה בה. בהקשר זה, אין בעובדה כי המנוח הוציא רצונו זה מן הכוח אל הפועל, ימים ספורים לפני מותו כדי להצביע על קיומה של השפעה בלתי הוגנת לעשותה, מה גם שהמערערת עצמה הודתה בחקירתה כי לא ראתה שעל המנוח הופעל לחץ כלשהו (עמ' 263 לפרו' ש' 26-27, 264 ש' 3-4) וכי כל טענותיה בדבר "לחץ בלתי הוגן" מהווים מסקנה או השערה מ"חלקי פאזל שהצטרפו" (עמ' 26 ש' 4-5). כך, בתשובה לשאלה על מה היא מבססת את טענתה כי הופעל לחץ על המנוח השיבה "אני לא יודעת אני יכולה לשער" (עמ' 262 ש' 2-6). הלכה פסוקה, שחשש לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, העלאת סברות וחשדות בעלמא, אין בהם כדי להביא לבטלותה של צוואה מטעם זה (ע"א 53/88 מנלה נ' ברנדווין פ"ד מ"ו(1)48; ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני פ"ד מ"ז(4) 785; שאול שוחט "פגמים בצוואות" מהדורה שניה, עמ' 230). משטענת ההשפעה הבלתי הוגנת נשענת על אלה ולא על דברים בדוקים ומוכחים ממילא הנטל להסרת הספק, שהועבר כאמור, אל מבקשי הקיום, פשוט וקל יותר. זאת ועוד, למבקשי הקיום לא היה כל אינטרס להשפיע על המנוח לעשות צוואה בה מחלק הוא את עזבונו, בחלקים שווים, לאחד עשר נהנים, בעוד שבצוואה הקודמת שלו, זו שבכתב יד, הם היו אמורים לקבל נתח גדול יותר – שישית לעומת עשירית, עוד לפני הוספתו של הזוכה האחד עשר. משהוצגה לפני המשיבה 1 הטענה של הפעלת לחץ על המנוח השיבה "שום סיבה אין לי. מה שאתה אומר אם בצוואה הראשונה יש שישית אני אלך ללחוץ עליו ועוד להכניס חבר" (עמ' 117 ש' 21-22). נוכח תשובה ניצחת זו השיב ב"כ המתנגדים "אוקי בסדר אוקי" ולא יסף. גם העובדה שתוך כדי תהליך החתימה על הצוואה ביקש המנוח להוסיף זוכה נוסף – המשיב 4 – מלמדת, כי מבקשי הקיום לא השפיעו על המנוח. הוספת זוכה נוסף הקטינה עוד יותר את חלקם בעזבונו. עם כל הכבוד, לא ברור לי על מה סומכים המתנגדים את טענתם, כי הוספתו של זוכה זה נעשתה בניגוד לרצונו של המנוח שעה שהעדים, בהם נתן בימ"ש קמא את אמונו, העידו אחרת. אחרי ככלות הכל לא מדובר באדם זר למנוח והעובדה שהוא לא ביקר אותו בזמן האחרון אין בה כדי לשנות.

מעורבות הנהנים בצוואה

13. לא מצאתי בעיקרי הטיעון מטעם המערערת הפניה לממצא עובדתי כלשהו שיש בו כדי ללמד על מעורבות של מי מהנהנים בצוואה, בעריכתה, במשמעות סעיף 35 לחוק הירושה. טענות המערערת בסעיפים 53 ואילך מכוונות להשפעה בלתי הוגנת ולא למעורבות ודומה כי זנחה היא טענתה זו. כך או כך, ממצאי בית משפט קמא בהקשר זה כמו גם המסקנה המשפטית אליה הגיע, לפיה לא היתה מעורבות שכזו, נכונים וראויים ואין מקום להתערב בהם.

סוף דבר

14. מבקשי הקיום, עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהם להוכיח כי הצוואה מיום 29.1.09 משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח. על כן אמליץ לחבריי להרכב לדחות את הערעור ולחייב את המערערת לשלם למשיבים 1-2 שכ"ט עו"ד בסך של 17,550 ₪ ולמשיבים 3, 4 ו-7 סך של 5,850 ₪ כ"א. לסכומים הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

העירבון יועבר לב"כ המשיבים 1-2, אשר יעביר אותו למשיבים, לטובתם נפסקו ההוצאות, באופן יחסי.

שאול שוחט, שופט

השופט יצחק ענבר:

אני מסכים.

יצחק ענבר, שופט

השופטת יהודית שבח:

אני מסכימה.

יהודית שבח, שופטת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט שאול שוחט.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ד' אייר תשע"ג, 14 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.

יצחק ענבר, שופט

אב"ד

יהודית שבח, שופטת

שאול שוחט, שופט