המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. מספר תושבי יהודה ושומרון, שאינם אזרחי ישראל (להלן: העובדים הפלסטינים) הגישו לבתי-דין אזוריים לעבודה תביעות כנגד מעבידיהם הישראלים, שעסקיהם פועלים בשטחים המוחזקים. במסגרת הדיון בתביעות אלה התעוררה השאלה מהו הדין שחל - האם הדין הישראלי או שמא דין המקום. בתי הדין האזוריים קבעו כי הדין החל הוא הדין הישראלי. בית-הדין הארצי לעבודה (כבוד הנשיא ס' אדלר, כבוד השופטים נ' ארד, ש' צור, נציג עובדים ש' גוברמן ונציג מעבידים ה' דודאי) דן במאוחד בערעוריהם של המעסיקים, וקבע כי הדין החל על חוזי ההעסקה בין הצדדים הוא הדין החל בשטחים המוחזקים. עוד קבע בית-הדין הארצי כי הדיון בכל תיק יוחזר לבתי-הדין האזוריים לשם בחינת הוראותיו של הדין החל בשטחים המוחזקים ובירור הצורך בהחלתן של הוראות מיוחדות מן המשפט הישראלי על חוזי ההעסקה מכוח עיקרון תקנת הציבור. על קביעותיו אלו של בית הדין משיגה העותרת 1 - עמותת קו לעובד - בשמם של העובדים הפלסטינים.
ההליכים בבתי-הדין האזוריים
2. לבתי הדין האזוריים לעבודה הוגשו תביעות על-ידי העובדים הפלסטינים, אשר הועסקו בשטחים המוחזקים אצל מעבידים שונים: המועצה המקומית גבעת זאב, חברת אביר תעשיות טקסטיל בע"מ, ניתוב חברה לניהול ופיתוח בע"מ, חברת י. צרפתי שרותי רכב בע"מ, וחברת אקווה פרינט, גוונים טכנולוגיים בע"מ (להלן: המעבידים). התובעים ביקשו כי ישולמו להם שכר מינימום, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות שונות, הכל בהתאם לדין העבודה הישראלי. השאלה המרכזית שעמדה בפני בתי-הדין נגעה, כאמור, לזיהויו של משפט העבודה החל במערכת יחסי עבודה בין עובדים פלסטינים תושבי השטחים המוחזקים לבין מעבידים ישראלים, כאשר מקום העבודה הוא "המובלעות הישראליות" בשטחים. על יסוד כוונת הצדדים וציפייתם, על בסיס ניתוח הדין שאליו מובילות מירב הזיקות של החוזה, וכן בהתייחס למאפייניו המיוחדים של משפט העבודה המתנקזים אל תוך החוזה באמצעות תקנת הציבור, הגיעו בתי-הדין האזוריים לעבודה למסקנה כי במקרים האמורים יש להחיל על התובעים את הדין הישראלי, ולא את דין האזור.
על קביעה זו השיגו המעבידים בפני בית-הדין הארצי לעבודה.
פסק דינו של בית-הדין הארצי
3. בבואו לבחון מהו הדין החל על חוזי ההעסקה הנדונים, התייחס בית-הדין הארצי לשאלת הדין החל באזור ולכללי ברירת הדין ביחס לחוזים אשר הצדדים להם משתייכים לשיטות משפט שונות. בית-הדין קבע שככלל, בהיעדר זיקות חזקות הקושרות את החוזה לדין מקום אחר, יחול על חוזה ההעסקה הדין החל במקום ביצוע העבודה. כנקודת מוצא התייחס בית-הדין להוראת סעיף 2 למנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (אזור הגדה המערבית) (מס' 2), תשכ"ז - 1967 (להלן: המנשר), שלשונו:
2. תוקף המשפט הקיים
המשפט שהיה קיים באזור ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7 יוני 1967) יעמוד בתוקפו, עד כמה שאין בה משום סתירה למנשר זה או לכל מנשר או צו, שיינתנו על ידי, ובשינויים הנובעים מכינונו של שלטון צבא הגנה לישראל באזור.
בית-הדין הבהיר כי על-פי הסעיף, הדין החל בשטחי יהודה ושומרון מורכב מן הדין הירדני שחל באזור זה עד לשנת 1967 ומצווים שהוציא המפקד הצבאי של האזור מאז ועד היום. על דין זה נוספו הוראות חוק ישראליות פנימיות אשר הוחלו באופן אישי על אזרחים ישראלים המתגוררים באזור יהודה ושומרון, אך לא על האזור כולו או על כלל תושביו. מכך הסיק בית-הדין כי בהיעדר הוראת חוק המחילה מפורשות את דין העבודה הישראלי על האזור, חל שם דין העבודה הירדני כפי שתוקן בצווי המפקד הצבאי. לפיכך, פנה בית-הדין לבחון את שאלת קיומם של כללים משפטיים אשר עשויים להצדיק את החלתן של הוראות מן הדין הישראלי על עובדים פלסטינים המועסקים על-ידי מעבידים ישראלים.
4. משלא נמצאה בחוזה העבודה עצמו הוראה מפורשת בדבר הדין שיחול עליו ומשלא ניתן היה להעלות באמצעות פרשנות החוזה ביטוי לכוונת הצדדים בעניין, פנה בית-הדין הארצי לבירור מכלול הזיקות שעשויות לקשור את הצדדים לשטחים המוחזקים, מחד גיסא, או למדינת ישראל, מאידך גיסא. בית-הדין מצא כי אין די בזיקות "הישראליות", ובהן היותו של המעסיק ישראלי, תשלום השכר במטבע ישראלי, כתיבת המסמכים השונים הנוגעים להעסקה בעברית, קביעת ימי המנוחה והחג כמקובל בישראל, ותשלום מס לרשויות המס הישראליות (באחד התיקים הנדונים), כדי להטות את הכף לטובת החלתו של הדין הישראלי על החוזה. לעומת זאת, כך סבר בית-הדין, העובדה שהשטחים המוחזקים הם מקום ההתקשרות ומקום ביצוע העבודה העיקרי, ושהעובדים הם כולם תושבי השטחים, מטה את הכף אל עבר תחולתו של הדין המקומי התקף באזור. בהיעדר הסדר מפורש המחיל על עובדים אלה חלקים ממשפט העבודה הישראלי, ומשמצא שלא מתקיימות זיקות מספקות הקושרות את החוזים לדין הישראלי, הסיק בית-הדין כי אין כל הצדקה להחיל על העובדים הפלסטינים את משפט העבודה הישראלי. בית-הדין הארצי הגיע, אפוא, למסקנה כי על כל אחד מחוזי ההעסקה הנדונים חל דין העבודה המקומי של השטחים המוחזקים.
5. עם זאת, כך קבע בית-הדין, משרכש סמכות לדון בנושא, רשאי בית-משפט ישראלי, ואף חייב, לבחון כל הוראת חוזה הנשלטת על ידי דין זר בראי עקרון תקנת הציבור, ולהימנע מאכיפתה של הוראה חוזית אם זו נוגדת את תקנת הציבור. יישומם של כללי תקנת הציבור על מקרה מסוים, כך פסק, הוא עניין הטעון דיון עובדתי וערכי מפורט לגבי כל נורמה שהחלתה נשקלת. דיון כזה לא נערך בבתי-הדין האזוריים, ועל כן החליט בית-הדין הארצי להחזיר אליהם את הדיון בכל אחד מן הערעורים. לעניין ההפרה הלכאורית של המעבידים את חובתם לנהוג בהגינות ובשוויון כלפי כלל עובדיהם, ציין בית-הדין כי השאלה טעונה בירור נפרד. ככל שהדבר נוגע למעסיקים פרטיים, יכולה להתברר שאלה זו בגדרי הדיון בכללי תקנת הציבור ועקרון תום-הלב. לבסוף, קבע בית-הדין כי בהיעדר הוראה מפורשת לא יחול הסכם קיבוצי שהמעסיק הישראלי הוא צד לו על עובדים תושבי השטחים המוחזקים.
טענות הצדדים
6. פסק דינו של בית-הדין הארצי הוא העומד ביסוד עתירה זו. לטענת העותרת, חוזי ההעסקה מעידים בפירוש על כך שכוונתם של הצדדים לחוזים הייתה כי יחול עליהם הדין הישראלי. בכל הנוגע לרשות המקומית גבעת זאב, טוענת העותרת כי מקום בו רשות מרשויות השלטון קושרת את עצמה בחוזה עם צד נוסף, ברי כי יחול עליה דין המדינה. כשמדובר ברשות שלטונית הפועלת על-פי דין, כך טוענת העותרת, והעבודה נעשית בעבור "מובלעת" ישראלית בתוך שטחי יהודה ושומרון, ברור הוא כי כוונת המעסיקה הייתה כי יחול עליה הדין הישראלי, וברור גם שהייתה זו ציפיית העובדים. עוד טוענת העותרת כי אף אם הדין החל לא צוין במפורש בחוזה, הרי שלפי הוראת סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, יש להשלים את החוזה בהתאם לנוהג. הנוהג החל בתחום דיני העבודה, מוסיפה העותרת, מורה להחיל על הסכם ההעסקה את ההוראה המיטיבה עם העובד ומן הראוי לעשות כן גם במקרה זה. העותרת מוסיפה וטוענת כי בהיעדר הסכמה מפורשת או משתמעת של הצדדים, יש להחיל על החוזה את הדין בעל הזיקה הקרובה ביותר לחוזה בנסיבות העניין, וכי במקרה זה, מבחן "מירב הזיקות" מצביע בבירור על כך שהדין החל הינו הדין הישראלי: המקום בו התנהל המשא והמתן בין הצדדים הוא מובלעת ישראלית באזור יהודה ושומרון; קשרם של העובדים לרשות השלטונית הישראלית, בכל הנוגע לעבודתם, הדוק הרבה יותר מקשרם לרשות הפלסטינית; וגם מקום עריכת ההסכם, מקום ביצוע העסקה, מקום ההפרה ומטבע התשלום מעידים על הזיקה ההדוקה לדין הישראלי.
העותרת סבורה גם כי קביעותיו של בית-הדין הארצי סותרות את עקרון תקנת הציבור, המחייב להחיל על העובדים את הדין הישראלי, המיטיב עמם, ומנוגדת לעקרונות הצדק להם מחויב בית-הדין. עוד מלינה העותרת על ההפליה אליה מובילה, לדבריה, פסיקתו של בית-הדין הארצי. ההפליה באה לידי ביטוי, כך היא טוענת, בכך שעובדים פלסטינים ועובדים ישראלים המבצעים עבודה זהה, מקבלים שכר שונה וזכויות נלוות שונות - הכל בשל החלת דין שונה עליהם.
7. לעמדותיה של העותרת הצטרפה, לאחר הגשת העתירה, הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: ההסתדרות). זו מדגישה בסיכומיה את החשיבות הטמונה בקביעתו של כלל אחיד להעסקתם של עובדים פלסטינים אצל מעסיקים ישראלים בישובים הישראלים שבשטחים המוחזקים, ואת היתרונות הגלומים בשמירה על יחידת מיקוח אחידה. במישור הקיבוצי, עומדת ההסתדרות על כך שלא קיים כל טעם מוסרי או משפטי המצדיק את החרגתם של עובדים לא-ישראלים מתחולתם של ההסכמים הקיבוציים החלים על המעסיק הישראלי הפועל ב"מובלעת ישראלית" ועל עובדיו הישראלים. לשיטתה של ההסתדרות, אין לסטות מעיקרון החלתו של דין אחיד על כלל עובדיו של מעביד אחד במפעל נתון, אלא על בסיס של הבחנות קבוצתיות לגיטימיות - כאשר הבחנה על בסיס לאום או מדינת מוצא בין אזרחים, תושבים ו"עובדים זרים" אינה לגיטימית.
8. המשיבה 2, היא המועצה המקומית גבעת זאב, טוענת כי השגותיה של העותרת נדונו בהרחבה בבית-הדין הארצי, גם אם לא הובאו שם מפיה, וכי אין טעם מספיק להתערבותו של בית-הדין הגבוה לצדק, כערכאה שלישית, בפסיקתו של בית-הדין. לגופו של עניין, סומכת המועצה המקומית גבעת זאב את ידיה על פסק-דינו של בית-הדין הארצי וגורסת כי אין ממש בחשש מפני פגיעה בעובדים הפלסטינים, מאחר שפסק-הדין מבטיח בחינה פרטנית של כל אחת מתביעותיהם לאור עקרון תקנת הציבור. עוד טוענת המשיבה 2 כי משפט העבודה הישראלי לא הוחל על-ידי המחוקק בשטחי יהודה ושומרון, וכי כלל אין מדובר במצב של התנגשות דינים. כך או כך, לטענתה, מבחן "מירב הזיקות" אינו מוביל לתחולתו של משפט העבודה הישראלי על החוזה.
9. לעמדתה של המועצה המקומית גבעת זאב הצטרף היועץ המשפטי לממשלה, שסובר אף הוא כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית-הדין הארצי. לגופו של עניין, טוען היועץ המשפטי לממשלה כי מקום בו לא נקבע במפורש אחרת, יחול על העסקתו של פלסטיני תושב השטחים המוחזקים הדין המקומי, וכי ככלל, אין בזיקה ישראלית של המעביד כדי להוביל, על-פי מבחן מירב הזיקות, לתחולתו של משפט העבודה הישראלי, אלא אם יהיה מוצדק לעשות כן מכוח עיקרון תקנת הציבור. עוד מבקש היועץ המשפטי לממשלה להדגיש כי "את שלא עשה המחוקק הישראלי או המפקד הצבאי באזור אין לעשות באמצעות שימוש בכללי המשפט הבינלאומי הפרטי, ובמעין 'דלת אחורית' להחיל את המשפט הפרטי הישראלי על הישובים הישראליים באיו"ש". לפרשנות זו אין מקום - כפי שיובהר בהמשך הדברים.
10. המשיבה 5, אביר תעשיות טקסטיל בע"מ, מסתמכת על טיעוניה בבית-הדין הארצי, ומצטרפת לטענת יתר המעבידים כי אין מקום להתערב בפסק-הדין. המשיבה 7, ניתוב חברה לניהול ופיתוח בע"מ, גורסת אף היא כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית-הדין הארצי, ומדגישה בטיעוניה את ההבחנה בין מעביד ציבורי למעביד פרטי. בתוך כך, היא טוענת כי המעסיקים הפרטיים אשר הקימו או העבירו את עסקיהם לתחומי השטחים המוחזקים, הסתמכו על הוזלת עלויות העבודה בשל תחולתו של דין העבודה הירדני. המשיבה 8, אקווה פרינט בע"מ, אשר הייתה צד להסכם פשרה בהליך הקודם, הצטרפה כמשיבה אך בחרה שלא להוסיף טיעונים. המשיבה 6, חברת י. צרפתי שירותי רכב בע"מ, הודיעה כי אינה מעוניינת ליטול חלק בהליך.