הדין החל על הסכם בין עובדת זרה תושבת רומניה למעסיקתה הישראלית

1.         הנתבעת 1 (להלן - רשלה), כבת 88 במועד הגשת התביעה, מתגוררת ביישוב שוהם בנפרד מבנה, הנתבע 2 (להלן - דוד),  המתגורר אף הוא ביישוב זה. לתובעת, תושבת רומניה, הוענקה אשרת כניסה והיתר שהייה בישראל למתן שירותי סיעוד לרשלה. על פי ההסכם בין הצדדים, החלה תקופת ההתקשרות בין השתיים ביום 11.7.01, וצפוייה הייתה לבוא על סיומה ביום 11.7.03. כחלק מתנאי העסקתה, התגוררה התובעת בביתה של רשלה. שכרה עמד, בשנת ההתקשרות הראשונה, על סך של 550 דולר בתוספת 480 ש"ח דמי כיס חודשיים, ולאחריה הועלה שכרה ל- 600 דולר. ביום  16.5.03 התפטרה התובעת מעבודתה בנסיבות שעליהן חלוקים הצדדים.

2.         ואלה טענות התובעת:

 א.        הנתבעים  הינם מעסיקיה במשותף, שכן דוד פיקח על תנאי עבודתה, שילם את שכרה, וחתם על חוזה העסקתה ביחד עם רשלה.

ב.         ב- 4/03 הודיעה התובעת לנתבעים על סיום יזום חד צדדי של העסקתה, ובתיאום עם דוד עזבה את ביתה של רשלה ביום 16.5.03.

ג.          הנתבעים נותרו חבים לתובעת שכר אחרון, דמי הבראה, פדיון חופשה ופדיון 12 ימי חג.

3.         מנגד טוענים הנתבעים טענות אלה:

 א.        התביעה אינה מגלה עילה שביחסי עובד-מעביד .משכך נעדר בית דין זה הסמכות העניינית לדון בה, ודין התביעה להימחק על הסף מחמת העדר עילה. לחלופין, דין התביעה להידחות על הסף ביחס לדוד, משום שלא היה מעסיקה של התובעת או מעסיקה במשותף. תשלומי המשכורת ששולמו באמצעותו לא שולמו בתור מעביד אלא כמי שתמך וסייע לאמו.

ב.         התובעת מעולם לא הודיעה או תיאמה את סיום העסקתה עם מי מהנתבעים. תחת זאת עשתה דין לעצמה, ונטשה את ביתה של רשלה תוך הפרת חוזה ההתקשרות  ביניהן.

ג.          שכרה של התובעת סוכם כשכר הכולל את כל הזכויות והתנאים הסוציאלים המגיעים לה.

ד.         לא ברור על שום מה נתבע תשלום חודש מאי במלואו, אף שהתובעת עצמה מודה כי עזבה במחצית חודש זה.

ה.         על התובעת מוטלת החובה ליתן הודעה מוקדמת על כוונתה להפסיק את העבודה. התובעת לא עשתה כן, ויש לקזז את שכר עבודתה עבור חודש מאי תמורת ימי ההודעה המוקדמת, קיזוז שביצעה רשלה כדין.

ו.          התובעת יצאה לחופשה וקיבלה חופשות חג על פי דתה. התובעת מעולם לא באה בדרישה ביחס לכך, לא בשלב העסקתה ולא לאחר סיומה.

ז.          התובעת אינה זכאית לדמי הבראה הואיל ולא עבדה תקופה המזכה על פי דין בקבלת דמי הבראה. יתרה מכך, ההסכם בין הצדדים הוציא מההתקשרות את החובה לתשלום דמי הבראה.

ח.         יש להחיל על הסכם ההתקשרות שבין הצדדים את הדין הרומני. "קדושת ההסכם" לפי הדין הרומני עדיפה על מנגנונים שנקבעים מכח צווי הרחבה או הסכמים קיבוציים שאינם חלים על ההתקשרות כדוגמת זו שבפנינו.

4.         הנתבעים הגישו תביעה שכנגד ובה הם טוענים כי כחודשיים לפני שנסתיימה תקופת ההתקשרות המוסכמת, נעלמה התובעת מבית רשלה, מבלי שהתריעה על כוונתה לעשות כן. בשל כך לא התאפשר לרשלה להסתייע לאלתר בשירותי סיעוד חלופיים. במעשה זה הסבה הנתבעת שכנגד נזק רב לתובעים שכנגד. כמו כן, היה עליה ליתן הודעה מוקדמת לתובעת שכנגד.

            מנגד טוענת הנתבעת שכנגד כי כתב התביעה שכנגד לא היה בא לעולם אלמלא הוגשה התביעה העיקרית לבית הדין, וכי בעצם הגשתו יש משום נסיון להרתיע את הנתבעת שכנגד מפני המשך ההליכים. במשך 3 שנים תמימות לא עמדו התובעים שכנגד על זכויותיהם לתשלום סכום שאינו פעוט, ואשר בו "נזכרו" אך משפתחה הנתבעת שכנגד בהליך נגדם.

            כמו כן, טענה בדבר הפרת חוזה העבודה, כשלעצמה, אין בכוחה לשמש מסווה להתנהגות המפרה את חוקי המגן. סיום העסקת הנתבעת שכנגד נעשה תוך מתן הודעה מוקדמת ותיאום עם דוד. משכך אין בסיס לנזקים הנטענים.

5.         התביעה נגד דוד:

התובעת הגישה את תביעתה נגד רשלה, שבביתה הועסקה, וגם נגד בנה דוד. לטענתה דוד שילם את שכרה ופיקח על עבודתה, ומדובר במעסיקים במשותף. מנגד טוענים הנתבעים כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין דוד. יש לזכור כי התובעת הינה אישה הנזקקת לעזרה, ובמקרים מעין אלה אין להתעלם ממציאות קיימת, שבה דפוס ההעסקה מחייב מעורבות ופיקוח של בן המשפחה. משכך, השאלה הנשאלת הינה האם פעולותיו של דוד חורגות ממתן עזרה משפחתית לאימו, והאם אלה הגיעו לכדי יצירת קשר משפטי בין התובעת לבין דוד העולה לכדי יחסי מעבידים במשותף. בעניין זה נפסק  בדב"ע מג/22 - 2 יואב גבע - מדינת ישראל ואח' נפסק כי: