הגדלת משמעותית של הפיצוי הנזיקי לאישה בשל אלימות ולשון הרע מצד בעלה

1.         לפנינו ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים מיום 11.4.13 בתמ"ש 16195/00 ואח', שניתן ע"י כב' השופט מנחם הכהן. פסק-הדין עוסק במספר סוגיות הנוגעות למערכת היחסים שבין הצדדים. הערעורים שלפנינו מוגבלים לחלק מאותן סוגיות.

2.         המערערת בעמ"ש 42920-05-13 (להלן: " האישה") משיגה על סכום הפיצויים שנפסקו לטובתה בגין תביעה נזיקית ותביעת לשון הרע שהגישה נגד המערער בעמ"ש 60268-05-13 (להלן: " האיש"), וכן על דחיית תביעתה לקבלת מחצית פיקדון בסך של 332,346 ש"ח שהוצא ע"י האיש מהחשבון המשותף של הצדדים בבנק [...] ביום 12.9.04.

3.         נפתח בתביעה הנזיקית. בית משפט קמא פסק לאישה פיצוי בסך של 50,000 ש"ח, לאחר שקבע כי האיש הפעיל נגדה במהלך השנים אלימות פיזית ואלימות נפשית. לגבי האלימות הפיזית, נקבעו בפסק-הדין ממצאים כדלקמן:

" לאור העדויות שבפני, אני מאמין לתובעת ולעדה מטעמה הגב' [...] , כי הנתבע נהג באלימות פיזית כלפיה במהלך השנים וביצע את עוולת התקיפה כאמור בסעיף 23 לפקודת הנזיקין. אין ספק בעיני כי יסוד הכוונה שהוא חיוני לקיומה של עוולה זו, הוכח גם הוכח, והנתבע היה ער למעשיו, רצה וצפה את תוצאות התנהגותו האלימה".

4.         ממצאים חמורים ביותר נקבעו בפסק הדין באשר לאלימות הנפשית שהפעיל האיש נגד האישה. במסגרת זאת, תיאר בית משפט קמא התנהגות קשה ומשפילה בה נקט האיש, לרבות עת כפה על האישה להעלות על הכתב, במהלך תקופת כתיבה שנמשכה מספר חודשים, מכתב בין 32 עמודים, בו נאלצה לגולל לפרטי פרטים, עד כדי תיאורים אינטימיים ביותר, את הקשר שניהלה עם גבר אחר בהיותה נשואה לאיש, והכל במטרה להניא אותה מלעמוד על זכויותיה כנגדו בבוא היום. בית המשפט האמין לאישה אשר העידה שלא נותרה לה ברירה בכתיבת המכתב, וכי במשך מספר חודשים עקב האיש אחר מהלך התקדמות הכתיבה, אסר עליה לצאת מן הבית בימים מסוימים כשלא התקדמה די בכתיבה עפ"י ציפיותיו, ופעמים אף זרק דפים מתוך המכתב כדי שתתקנם באופן התואם את ציפיותיו. בית המשפט קבע, כי " עצם העובדה כי התובעת נאלצה להעלות דברים האמורים בו על הכתב, ובייחוד לאור ירידתה לפרטי פרטים של האירוע המתואר במכתב, די בכך כדי להעיד על כך שהייתה נתונה לשליטתו של הנתבע, וכי המכתב לא היה רעיון שלה". לא למותר להוסיף, כי אף האיש הודה כי ביקש לשמור את המכתב כ" קלף לעתיד לבוא", וכי שלח חלקים ממנו לאבי האישה עם הגשת תביעותיה נגדו לבית המשפט. על יסוד דברים אלה, סיכם בית משפט קמא באומרו כי " אין ספק בעיני כי הנתבע השפיל, העליב, ביזה, ופגע בכבודה של התובעת במהלך נישואיהם. אין ספק כי התנהגות זו 'מהווה פגיעה קשה בכבודה של התובעת, בהיותה אדם חופשי, וכן פגיעה קשה באוטונומיה שלה לנהל אורח חיים תקין, להתנהל במהלך חייה כפי רצונה... וכן פגיעה קשה ברגשותיה. התנהגות הנתבע התבטאה הן בתקיפות פיזיות והן בהשפלה, ביזוי, פגיעה באוטונומיה, בכבוד, ניצול יחס של תלות מול חולשה בשל יחסיהם של בני הזוג'".

5.         תיאור דברים קשה ומזעזע זה, מחייב לטעמנו העמדת גובה הפיצוי על סכום גבוה בהרבה מהסכום אותו פסק בית משפט קמא. מדובר בהתעמרות מרושעת ומתמשכת של איש באשתו, שנמשכה במשך שנים רבות (בני הזוג נישאו בשנת 1992; המכתב נכתב בשנת 1998; ורק בשנת 2005 הצדדים התגרשו). כתוצאה מכך, הצטברו נזקיה של האישה מידי חודש בחודשו, הלכו והתעצמו, ועל מנת למנוע ממנה לממש את זכויותיה כפה עליה האיש באופן ציני כתיבת מכתב שישמש אותו בשליטתו בה והותרתה, באמצעים של הפחדה וסחיטה, כמי שאינה מסוגלת לעמוד על זכויותיה. הדברים אמורים בבחינת קל וחומר, שעה שהאיש השתמש בפועל במכתב ושלח חלקים ממנו לאבי האישה, כפי שקבע בית משפט קמא כממצא.

            אנו סבורים, כי מעשיו של האיש ראויים לכל גינוי והוקעה. מעשים אלה פגעו אנושות באוטונומיה של האישה, רמסו את כבודה, הותירו בה חבלות גופניות, ובעיקר פצעו את נפשה ורגשותיה. לטעמנו, הפגיעה הנפשית באישה מתקרבת לכדי הרף העליון של הפיצויים הראויים להיפסק בראש הנזק של כאב וסבל בסוג כזה של מקרים. לכן הפיצוי שפסק בית משפט קמא אינו הולם את חומרת מעשיו של האיש ואת הנזקים אותם הסב לאישה.

6.         צירופם של הנזקים, הן במישור הפיזי והן במישור הנפשי והרגשי, מביאים אותנו לקבל את הערעור ולהעמיד את הפיצוי בגין התביעה הנזיקית - בהתאם לאמות המידה המקובלות בפסיקה לפגיעות מכוונות וזדוניות שכאלה ולתכליות המונחות ביסוד דיני הנזיקין - על סך של 500,000 ש"ח.

7.         בתביעת לשון הרע, פסק בית משפט קמא לאישה פיצוי בסך של 18,000 ש"ח, לאחר שקבע כי האיש שלח לאביה, לביתו ב[...], חלקים ממכתבה האמור של האישה, וכן לאביה, למקום עבודתו ב[...], חלקים מכתב ההגנה של האיש בתביעת הנזיקין. מסמכים אלה הגיעו לידי האב, ולפי קביעת בית המשפט נועדו לפגוע בפרטיותה של האישה, להשפילה ולבזות אותה, בלא שהיה לאיש כל אינטרס לגיטימי לחשוף את הדברים לפני האב. בית המשפט דחה את טענת האיש לפיה משלוח המסמכים נועד לקדם את המשא-ומתן בין הצדדים, והוסיף כי " התנהלותו זו של הנתבע מתיישבת אפוא עם טענת התובעת, כי נסחטה ע"י הנתבע באמצעות מכתב זה, וכי הנתבע איים עליה במשך השנים, כי אם לא תעשה רצונו, ידאג להפיץ את המכתב ולהכפיש את שמה ברבים". עוד עמד בית המשפט על ה" כוונה הברורה של הנתבע להכפיש את שמה של התובעת בעיני משפחתה".

8.         אנו סבורים, כי חומרת התנהגותו של האיש, עומק הפגיעה בפרטיותה של האישה, הכפשתה בעיני אביה, והמטרה הפסולה בתכלית שעמדה מאחורי המהלך - כל אלה מחייבים, לכל הפחות, פיצוי בסכום הסטטוטורי ללא הוכחת נזק הקבוע בסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, היינו סך של 50,000 ש"ח לכל פרסום ובסך הכל 100,000 ש"ח.

9.         לעומת זאת, לא מצאנו מקום להתערב בפסק-דינו של בית משפט קמא בסוגיית הפיקדון שנמשך מהחשבון המשותף בשנת 2004. מדובר בממצאים עובדתיים המעוגנים בחומר הראיות. אף אם ניתן להצביע על קשיים בגירסתו של האיש, בית משפט קמא לא התעלם מקשיים אלה, אלא הציג אותם, התמודד עמם, והחליט כי למרות קיומם יש בתמונה הראייתית הכוללת כדי להוביל לתוצאה שאליה הגיע.

10.       מכאן לערעורו של האיש. ערעור זה מתייחס לקביעות בית משפט קמא בנושאים הבאים: המועד הקובע לצורך איזון המשאבים; דחיית תביעת האיש להשבת 15,000 ש"ח שהופקדו ע"י הורי האישה במטבחי "רגבה"; דחיית תביעתו להשבת מחצית תכולת הדירה; הקביעה העובדתית בדבר האלימות הפיזית המכוונת שנקט כלפי האישה במהלך שנות הנישואין; חיובו בפיצויים בגין האלימות הפיזית, המילולית והנפשית; הקביעה כי האיש שלח למקום עבודתו של אבי האישה את כתב ההגנה בתביעה הנזיקית; וקבלת תביעת לשון הרע.

11.       ככל שמדובר בהשגות האיש על קבלת תביעת הנזיקין ותביעת לשון הרע, הרי שלעיל עמדנו על חומרת המעשים ועל ההצדקה שקמה לחיוב האיש בפיצויים משמעותיים. הננו סבורים, כי די היה בראיות שבאו לפני בית משפט קמא אודות ההתעללות, כדי להצדיק קביעה בדבר התרחשותה ופיצוי בהיקף כפי שקבענו לעיל. 

יתר טענותיו של האיש, מופנות כלפי ממצאים עובדתיים, שלגביהם לא ראינו עילה לחרוג מן הכלל שלפיו אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, ששמעה את העדים, התרשמה מהם, וגזרה את המסקנות הראויות מכך. ממצאיו של בית משפט קמא מתיישבים בהחלט עם הראיות שבאו לפניו, ולא מצאנו כי נפלה בהם שגגה המצדיקה התערבות בקביעות עובדתיות.

12.       נוסיף על האמור, כי האיש לא תבע קבלת חלק מתכולת הדירה. בהתחשב בכך, שהאיש עזב את הבית עוד בשנת 2000, ומשנת 2003 (לפני 10 שנים) הניתוק בין הצדדים היה מוחלט, צדק בית משפט קמא בכך שדחה את דרישתו האמורה. הוא הדין, לדרישה לקבלת מחצית יתרת הזכות בגין מטבח שהוזמן לדירה ב[...], דירה שלבסוף לא נרכשה ע"י הצדדים, כפי שנקבע בפסק הדין, ושמקור הכספים לרכישת מטבחה הנו בעזרה שהושיטו הורי האישה לבני הזוג.

13.       מסקנותינו דלעיל, מבוססות כאמור על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא שניתנו בהתאם לראיות שבאו לפניו. משכך, לא ראינו צורך להיזקק לבקשת האישה להגשת ראיות נוספות בערעור.

14.       אנו דוחים אפוא את ערעור האיש, ומקבלים את ערעור האישה בעיקרו, כך שחלף הפיצוי הכספי בסך 68,000 ש"ח שהשית בית משפט קמא על האיש בגין תביעת הנזיקין ותביעת לשון הרע, מחוייב האיש בפיצוי האישה בסך של 600,000 ש"ח.

15.       בנוסף, יישא האיש בהוצאות האישה בשני הערעורים בסך של 25,000 ש"ח.

המזכירות תשלח העתקים מפסק-הדין לבאי-כוח הצדדים.