ש. שטמר, שופטת:
1. הצדדים שלפנינו, הם בעל ואשה, הנשואים זל"ז מאז 1975. לזוג שני בנים, שהם כיום בגירים. האשה היתה נשואה לפני נישואיה למשיב, ובעלה הראשון נהרג במלחמת יום כיפור.
לבני הזוג שני נכסי מקרקעין: בית בטבעון, ששמש אותם למגוריהם והאשה עדיין מתגוררת בו (להלן - "הבית בטבעון / הדירה") ודירה בקרית מוצקין. שני הנכסים רשומים על שם שניהם בחלקים שווים. בבית בטבעון יש שתי קומות ו-4 חדרי מגורים.
2. הבעל עזב את דירת הזוג, לפני כארבע שנים; לטענת האשה כיוון שהוא חי עם בת זוג אחרת; לטענת הבעל - כיוון שהאשה התעמרה בו, בין היתר בכך שהרעישה בדירה על מנת להוציאו ממנה והגישה תלונות כוזבות למשטרה.
האשה מסרבת עד היום ליתן לבעל גט.
המחלוקת העיקרית ב"סיבוב" זה של ההתדיינות הממושכת בין בני הזוג, היא בעניין תביעתו של הבעל לדמי שימוש ראויים עקב מגוריה הבלעדיים של האשה בבית בטבעון ומניעתה מהבעל לעשות גם הוא שימוש של מגורים בבית. כן מלינה האשה על חיובה בדמי שימוש ראויים ברכב מסוג "מרצדס", שאין מחלוקת כי רק היא השתמשה בו על אף החלטת בית המשפט בצו קודם לפסק הדין נשוא הדיון, כי הצדדים יחלוקו: שבוע יהיה הרכב בחזקתה של האשה ושבוע בחזקת הבעל.
3. בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים בעניין מזונות ופירוק השיתוף. לעניינו מתייחס פסק-דין מיום 5/8/04 (שניתן על ידי השופט גלובינסקי בתמ"ש 34090/99, 34091/99 ו-34092/99). נקבע בו, כי פירוק השיתוף בדירת המגורים יהיה כשייערך איזון משאבים כולל של הצדדים לאחר פקיעת הנישואין.
ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט פיזם, ס' נשיא בתיק עמ/625/04). בר"ע שהוגשה על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי, נדחתה על ידי בית המשפט העליון (בע"מ 4247/05).
בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נכתב, כי הבעל, בעזיבתו את בית המגורים המשותף ובהפסיקו את חייו המשותפים עם המערערת, "מרד" בה.
עוד חשוב לנדוננו פסק דין מיום 5/12/00 של בית הדין הרבני האזורי בחיפה (בתיק מספר
1-53-003803038). פסק הדין ניתן במסגרת תביעה של האשה לשלום בית ונקבע בו, כדלקמן:
"האשה .. זכאית להתגורר בדירת מגורי הצדדים ברח' .. ק' טבעון, וזאת ללא תשלום שכר דירה אלא כמדור ספציפי שהבעל חייב.
במידה והדירה תימכר על ידי פס"ד לפירוק שותפות ואשר אין ביה"ד מתערב בכך, הרי על מנת לשמור על זכויות האשה המגיעים לה כאמור לעיל, כל סכום שיתקבל ממכירת הדירה יעוקל לטובת האשה עבור מדורה".
כן ניתן ביום 20/12/01 פסק דין בעניינם של הצדדים על ידי בית הדין הרבני הגדול בירושלים בתיק 00213700821, שבו אישר בית הדין הרבני הגדול את פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, בציינו כי כל עוד לא ניתנה החלטת בית המשפט באשר לפירוק שיתוף, החלטתו של בית הדין האזורי היא "... פורחת באויר. אין טעם להתייחס להחלטה זו, בטרם ניתנה פסיקת בית המשפט בנידון". התוצאה היא, אם כן, שההחלטה של בית הדין האזורי נותרה על כנה.
4. הצדדים הסמיכו את בית המשפט קמא, לפסוק על פי החומר שבתיק, ולא הושמעו לפניו עדים.
5. בית משפט קמא קבע, כי עלה מפסקי הדין שניתנו בענייני הזוג, כי הבעל עזב את הבית ביום 1/10/02 מרצונו, ולפיכך, בהתאם להלכה הנוהגת, אין לפסוק לו דמי שימוש ראויים כל עוד גילה דעתו שאין לו כוונה לחזור ולהתגורר בדירה. אולם בינתיים נשתנו הנסיבות: התברר כי אין סיכוי לשקם את הזוגיות בין הבעל לאשה, השנים חולפות מאז שהצדדים הפסיקו לחיות יחד כבני זוג, אולם האשה מסרבת ליתן גט על אף ההמלצות של בתי המשפט שדנו בעניינה לפרק את החבילה, מבלי לקבל את תביעת הבעל לגירושין כיוון שלא נמצאה עילה לחייבה במתן גט. הבעל ביקש לחזור ולהתגורר בבית, אם כי שלא על מנת לקיים חיי זוגיות עם האשה, אלא עקב טענתו שהוצאותיו גדולות והוא מבקש להתגורר בבית. זכות זו נמנעה ממנו על ידי האשה בכך שהחליפה מנעולים. לטענתו, היא אף מנעה מילדי הזוג להתגורר בדירה.
בית משפט קמא קבע, כי התנהלות זו של האשה, מחד גיסא סירובה ליתן גט ועקב כך אי ביצוע הפירוק ברכוש הזוג, ומאידך גיסא סירובה ליתן לבעל להתגורר בבית, הם חסרי תום לב ומהווים פגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין שלו.
באשר לרכב המשותף, קבע בית משפט קמא, כי כב' השופט גלובינסקי נתן החלטה ביום 11/12/01 (בבש"א 5772/01) לפיה השימוש ברכב המרצדס יהיה שבוע לאשה ושבוע לבעל. האשה מנעה מהבעל את השימוש, ולפיכך מגיעים לבעל דמי שימוש ראויים החל ממועד ההחלטה.
על מנת להעריך את דמי השימוש הראויים בבית וברכב, מינה בית משפט קמא שמאי. בינתיים לא ניתנה עדיין חוות דעתו.