המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. לפנינו בקשת רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ש' וסרקרוג, י' כהן ור' שפירא), שבו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק-דינו של בית משפט השלום (כבוד השופט ר' חדיד). הבקשה הועברה לדיון בפני הרכב, בשאלה "אם סעיף 50 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 חל במקרי ביטוח תאונות המבטח גם מקרי מוות". ביחס לשאלה זו החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
2. בעלה המנוח של המבקשת היה מבוטח בפוליסה שבה נכלל ביטוח שכותרתו "תאונות אישיות". ביטוח זה, כך לפי הפוליסה, מזכה את המוטב בתגמולים בגין תאונה שבה היה מעורב ושבעקבותיה נגרמו לו נכות, אובדן כושר עבודה או מוות. בית משפט השלום קבע כי מותו של המנוח נגרם בהתאבדות, ולפיכך חל על המקרה סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, המורה כי: "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו". בית משפט השלום דחה את טענת המבקשת כי חל על המקרה גם סעיף 50 לחוק חוזה ביטוח, המורה כי:
בביטוח חיים מגיעים תגמולי הביטוח גם אם האדם שחייו מבוטחים התאבד כעבור שנה או יותר מכריתת החוזה.
בית משפט השלום נימק את החלטתו כי סעיף 50 הנ"ל לא חל על המקרה שלפנינו, בכך שהמחוקק הבחין באופן ברור בין ביטוח חיים לבין ביטוח "תאונה, מחלה ונכות" ועל-כן אין מקום להחיל באופן גורף הוראות הנוגעות לביטוח חיים על ביטוח תאונות.
3. בית משפט השלום נדרש גם לנפקותו של סעיף 54 לחוק חוזה הביטוח, אשר זו לשונו:
(א) על ביטוח תאונה, מחלה ונכות שבו חייב המבטח לשלם תגמולי ביטוח לפי שיעור מוסכם מראש, ללא תלות בשיעור הנזק שנגרם, יחולו הוראות פרק ב', בשינויים המחוייבים.
(ב) על ביטוח תאונה, מחלה ונכות שבו חייב המבטח לשלם תגמולי ביטוח לפי שיעור הנזק שנגרם, יחולו הוראות סעיפים 42, 49, 52, 56, 61, 62 ו-64, בשינויים המחוייבים.
בית משפט השלום קבע כי עניינו של סעיף 54 הוא בביטוח תאונות, ואילו התאבדות אינה בגדר תאונה. כן קבע בית משפט השלום כי סעיף 54(א) מחיל על ביטוח תאונות את הוראות פרק ב' - שכותרתו "ביטוח חיים" - בשינויים המחויבים, ומקצת ההוראות בפרק זה אינן רלוונטיות ביחס לביטוח תאונות. כך לדוגמה הוא הדבר ביחס לסעיפים 48-46, שעניינם פדיון הפוליסה והשימוש בה כערובה להלוואה. בית משפט השלום קבע גם כי סעיף 50 אינו רלוונטי לעניין ביטוח תאונות, שכן תקופת הכיסוי בביטוח מסוג זה היא בדרך-כלל שנה אחת, ואילו סעיף 50 כולל את התנאי כי ההתאבדות אירעה למעלה משנה לאחר כריתת החוזה. בית משפט השלום הוסיף כי הפוליסה שבה היה מבוטח המנוח היא פוליסה לביטוח עסק, ורק אחד הפרקים בה נועד לכיסוי תאונות אישיות ומכאן - כך נקבע - ניתן ללמוד כי הצדדים לא התכוונו לבטח את המנוח בביטוח חיים.
4. המבקשת ערערה על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי, וערעורה, כאמור, נדחה. בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בקביעת בית משפט השלום כי מותו של המנוח נגרם בהתאבדות. בית המשפט המחוזי קבע גם כי אין מקום לשנות מן הקביעה שלפיה סעיף 50 לחוק חוזה הביטוח לא חל על המקרה שלפנינו, שבו מקרה הביטוח הוא אירוע תאונתי ואילו המוות נגרם בהתאבדות. בית המשפט המחוזי הדגיש כי סעיף 54(ב) לחוק חוזה הביטוח, המונה מספר סעיפים מתוך פרק ב' (שעניינו ביטוח חיים) שיחולו על ביטוח תאונות, לא כולל בגדר אלה את סעיף 50.
5. המבקשת טוענת כי יש לבחון את סיווגו של הביטוח - כביטוח חיים או ביטוח תאונות - לפי מהותו ולא לפי כותרתו. לפיכך סבורה המבקשת כי מקום בו מקרה הביטוח הוא מות המבוטח, הרי שמדובר בביטוח חיים, וחלות עליו הוראות פרק ב' לחוק חוזה הביטוח. מיקומו של ביטוח מסוג זה תחת הכותרת של "ביטוח תאונות" אינו אלא ניסיון להתחמק מתחולתו של סעיף 50, שעליו לא ניתן להתנות אלא לטובת המבוטח (לפי סעיף 52(ב) לחוק) - כך טוענת המבקשת. המבקשת סבורה עוד כי אף אם מדובר בביטוח תאונות, הרי שחלה עליו הוראת סעיף 54(א), שכן מדובר בביטוח בסכום מוסכם מראש. לעמדת המבקשת, החלת סעיף 50 "בשינויים המחויבים", כפי שמורה סעיף 54(א), משמעה כי אין להחיל את סעיף 50 על מקרים שבהם המבוטח נפגע אך נותר בחיים. המבקשת מפנה עוד לפסק-דינו של בית המשפט העליון בע"א 2230/92 צמח נ' "ציון" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(2) 256 (1994) (להלן: עניין צמח), אשר להבנתה תומך בעמדתה.
יוער, כי המבקשת ביקשה רשות לערער גם על עצם הקביעה כי מותו של המנוח נגרם בהתאבדות, אלא שבעניין זה לא מצאנו כי מתעוררת שאלה כללית החורגת מגדרי מקרה זה ועובדותיו, ועל-כן אין מקום לדון בו ב"גלגול שלישי".
6. המשיבה מצידה סבורה כי משנקבע בפסיקה כי התאבדות היא מעשה מכוון ולא אירוע בלתי צפוי, הרי שביטוח תאונות מטבעו לא חל על מוות כתוצאה מהתאבדות; מכל מקום, הפוליסה שבה בוטח המנוח מחריגה מעשי התאבדות מן הכיסוי הביטוחי - ויש ליתן תוקף לכוונה זו של הצדדים. המשיבה טוענת עוד כי ביטוח תאונות המכסה גם מקרי מוות אינו בגדר ביטוח חיים, שכן לכל אחד מהשניים מאפיינים המיוחדים לו. כך למשל, טוענת המשיבה, ביטוח תאונות הוא ביטוח לתקופה מוגבלת, בדרך-כלל של שנה אחת, ואילו ביטוח חיים אינו קצוב בזמן; כן מצביעה המשיבה על כך שביטוח חיים, כשהוא לעצמו, אינו מחריג מתחולתו מקרים של התאבדות אלא זו מוחרגת מתוקף הוראת סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח. המבקשת גורסת עוד כי במקרה של חוזה ביטוח חיים, שנכרת מעל לשנה לפני מקרה ההתאבדות, אין חשש כי עריכת הפוליסה נועדה לצורך התאבדות וקבלת תגמולים; לעומת זאת, במקרה של ביטוח תאונות המתחדש אחת שנה, לא ניתן להבטיח כי חידוש הפוליסה לא יהא קשור לרצונו של המבוטח להתאבד. המשיבה סבורה כי גם סעיף 54(א) אינו חל על המקרה שלפנינו, שכן לעמדתה נדרש ראשית כי המקרה שאירע יהא בגדר תאונה, ורק אם מתקיים תנאי זה ניתן להחיל את הוראות פרק ב' "בשינויים המחויבים". לבסוף, טוענת המשיבה כי תכליתו של סעיף 50 לחוק חוזה הביטוח היא להגן על המוטבים, ותכלית זו לא מתקיימת ביחס לביטוח תאונות, שבו לא מוגדרים מוטבים.
המבקשת, בתשובתה לטיעוני המשיבה, מדגישה כי הוראת סעיף 50 לחוק חוזה הביטוח היא קוגנטית ועל-כן ממילא אין משמעות להחרגת מקרי התאבדות מתחולת הביטוח. כן מדגישה המבקשת כי קיימים סוגים שונים של ביטוח חיים, ומקצתם אינם תואמים את האופן שבו מתואר חוזה זה בטיעוני המשיבה.
7. דין הערעור להתקבל.
עיקרון יסודי בדיני הביטוח הוא כי "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו" (סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח; ראו גם: ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 324-322 (1993), להלן: עניין סלע). עיקרון זה מקבל משנה תוקף מקום בו אחד מן התנאים לקיומו של מקרה הביטוח הוא כי הנזק אירע בתאונה. אכן, תאונה מטבעה אינה אירוע מכוון. כבר נפסק כי "תאונה מעצם טיבה הינה בלתי צפויה, בלתי מכוונת ופתאומית" (ענייין צמח, בעמ' 263-262; ראו גם: עניין סלע, בעמ' 323; ירון אליאס דיני ביטוח כרך ב 951 (מהדורה שנייה, 2009)). משום כך, מקום בו גרם המבוטח באופן מכוון למותו, לאמור: התאבד, לא ניתן לומר כי מותו נגרם בתאונה (ראו: עניין צמח, בעמ' 263-262).
8. עם זאת, לעיקרון יסוד זה נקבע חריג בסעיף 50 לחוק חוזה הביטוח, המורה כאמור כי בביטוח חיים נשמרת הזכאות לתגמולי ביטוח גם מקום נגרם מותו של המבוטח בהתאבדות (ובלבד שזו אירעה למעלה משנה לאחר כריתת החוזה). ניתן להצביע על מספר טעמים לקיומו של חריג זה, דווקא בהקשר של ביטוח חיים. ראשית, ניתן להניח כי מקום בו אירעה ההתאבדות למעלה משנה לאחר כריתת חוזה הביטוח, הרי שבעת כריתת החוזה לא גמר המבוטח בליבו להתאבד, החוזה לא נכרת מתוך כוונה לגרום לקרות מקרה הביטוח ולזכות בתגמולים, וכריתת חוזה ביטוח החיים אינה מעודדת התאבדות. שנית, בביטוח חיים אין האדם שהתאבד, מטבע הדברים, נהנה מתגמולי הביטוח. בדרך-כלל הנהנים הם המוטבים, תלויי המנוח, אשר לא תרמו להיווצרות הנזק ומנקודת מבטם אף מדובר בנזק שהוא "בלתי צפוי ופתאומי" (לדיון בטעמים השונים ליצירת החריג הקבוע בסעיף 50 לחוק, ראו: אליאס, בעמ' 969; שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך שני 92 (2007); מאיר יפרח ורפאלה חרל"פ ששון - דיני ביטוח 142 (מהדורה שנייה, 2001)).
9. החריג הקבוע בסעיף 50 לחוק חוזה הביטוח כלול בפרק ב' לחוק, שעניינו ביטוח חיים. עם זאת, סעיף 54(א) לחוק קובע כי מקום בו שיעור התגמולים מוסכם מראש - כבמקרה שלפנינו - יחולו הוראות פרק ב' גם על ביטוח תאונה, מחלה ונכות - בשינויים המחויבים. ברי כי ישנם סעיפים בפרק ב' אשר לפי עניינם אינם חלים על ביטוח תאונה, מחלה ונכות - כגון סעיפים 47-46 שעניינם המרה ופדיון של פוליסת ביטוח חיים. בהיעדר מרכיב של חיסכון בביטוח תאונות, אין סעיפים אלה מתאימים לחול עליו. מנגד, קיימות הוראות בפרק ב' אשר לכאורה נראה כי ניתן להחילן ללא קושי על ביטוח תאונות, כגון הוראת סעיף 45(א) בדבר זכותו של המבוטח לבטל את החוזה בכל עת, בדרך של הודעה בכתב.
10. בעניין צמח, שבו נדונה פוליסת ביטוח חיים שכללה גם פיצוי נוסף אם מותה של המבוטחת ייגרם בתאונה, ציין בית המשפט העליון - ביחס לפיצוי נוסף זה - כי: