האם ניתן להרשיע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות אדם שגרם למותו של ולד שהיה עובר במועד הפגיעה בו?

השופט ס' ג'ובראן:

           האם ניתן להרשיע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות אדם שגרם למותו של ולד בנסיבות שבהן הולד היה עובר במועד הפגיעה בו, שבעקבותיה נולד חי ולאחר מכן מת?

1.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת א' הלמן והשופטים א' קולה ו-ע' עיילבוני) בע"פ 43/10 מיום 22.3.2011, במסגרתו התקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בצפת (השופט ב' פיילס) בת"פ 1188/05 מיום 7.10.10, במסגרתו הורשע המשיב מעבירה של גרימת מוות ברשלנות.

רקע והליכים

2.             המשיב נהג ברכבו באופן רשלני, ובשל כך לא הבחין בעוד מועד בעצירתו של הרכב שלפניו ופגע בו. רכבו של המשיב סטה לנתיב הנגדי והתנגש חזיתית ברכבה של אישה הרה בשבוע ה-32 להריונה. בעקבות התאונה האישה נפגעה באורח קשה מאד, ולעובר שנשאה ברחמה נגרמה מצוקה אשר חייבה לילדו בניתוח "קיסרי". העובר נולד ללא רוח חיים, אך בעקבות מאמצי הרופאים הופיע דופק ומצבו של העובר השתפר. כעבור 14 שעות הוא נפטר. המשיב הואשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות (סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן חוק העונשין) ולפי סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן הפקודה)) ובעבירות תעבורה נוספות.

3.             המחלוקת בשתי הערכאות הקודמות נוסחה כך: "האם ניתן להרשיע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות...אדם שגרם למותו של הולד, כאשר הפגיעה שהביאה למותו של הולד אירעה בעודו עובר במעי אמו. קרי, כשמעשה העבירה נעשה במי שבאותה העת לא היה מוגדר עדיין כ'אדם' כהגדרתו בסעיף 308 לחוק העונשין?".

4.             בית משפט השלום הרשיע את המשיב בגרימת מוות ברשלנות. תוצאה זו בוססה על שלוש קביעות מרכזיות. על-פי הקביעה הראשונה, מאחר שעבירת ההמתה היא עבירה תוצאתית, הרי שהמועד להגדרת ביצוע העבירה הוא שעת המוות (התוצאה האסורה) ולא שעת ההתנהגות הפסולה, ובאותה שעה, היה הקרבן בגדר "אדם". על-פי הקביעה השניה, ניתן לראות בולד כ"מי שנולד חי", כנדרש בהגדרת "אדם" בסעיף 308 לחוק, אף שהוא יצא ללא רוח חיים ורק לאחר מכן שב לחיים. על-פי הקביעה השלישית, התקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התאונה לבין מותו של הולד. שתי הקביעות האחרונות אינן עוד במחלוקת לפנינו.

5.             המשיב ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. דעת הרוב (השופט קולהבהסכמת השופטת הלמן) מצאה כי יש לזכותו מעבירה של גרימת מוות ברשלנות.

           דעת הרוב (מפי השופט קולה) סברה, כי התיבה "אדם" היא בגדר "רכיב נסיבתי" בעבירה, וכי נדרשת "זיקה של עיתוי" בין הרכיב הנסיבתי לבין הרכיב ההתנהגותי. הואיל וזיקה זו לא התקיימה, דעת הרוב סברה כי יש לזכות את המשיב. משמעות הדבר היא כי לשם הרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות נדרש שהקרבן יהיה "אדם" (הרכיב הנסיבתי) בעת הגרימה (הרכיב ההתנהגותי) (פס' 30 לפסק הדין). הוטעם, כי "בנדון שלפנינו, בהיקש לאמור לעיל, המעשה הושלם והסתיים, בעת התאונה, ברגע זה, ה'נסיבה' - ה'אדם' לא היה קיים, שכן היה עדיין עובר. דהיינו, לו היה העובר 'מת' בשעת המעשה בוודאי שאי אפשר היה להרשיעו בעבירת המתה כלשהי. ה'תוצאה' - מות הולד לאחר מכן, היתה גלומה, כמפורט לעיל, כבר בעת התאונה, ומשכך יש לראות את העובר, כאילו מת, בזמן התאונה" (בעמ' 24, פס' 39 לפסק הדין).

           השופטת הלמן (שהיתה בדעת הרוב) הסתייגה מקביעה קטגורית לגבי מועד התקיימות הנסיבה. היא סברה כי על-פי רוב יהא זה מועד ההתנהגות. בנסיבות המקרה מצאה כי נדרש שהנסיבה תתקיים במועד ההתנהגות, ובכך הסכימה לעמדתו של השופט קולה.

           דעת המיעוט (השופט עיילבוני) סברה כי כדי שיתקיימו יסודות העבירה של גרימת מוות ברשלנות, על הנסיבה להתקיים בעת קרות התוצאה ולאו דווקא בעת ביצוע ההתנהגות, ומשכך יש להותיר את הרשעתו של המשיב על כנה.

הבקשה למתן רשות ערעור

6.             על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת בקשה למתן רשות ערעור. נטען כי ישנן הכרעות סותרת באשר לדרך הניתוח של עבירות המתת אדם. צוין כי ההכרעה שניתנה בבית המשפט המחוזי במקרה הנוכחי סותרת הכרעה אחרת שניתנה ב-תפ"ח (מחוזי ב"ש) 1620-07-10 מדינת ישראל נ' צ'ינצ'לוקר (6.7.2011). באותו מקרה הנאשמת דקרה אישה הרה וגרמה למותה. בוצע ניתוח קיסרי והולד נולד חי אך נפטר כעבור יממה כתוצאה מן הפגיעות שגרמו לו הדקירות. הנאשמת הואשמה בין היתר בהריגת הולד והודתה במיוחס לה בהסדר טיעון. בית המשפט (סגן הנשיא ב'אזולאי) נדרש לשאלת התקיימותה של עבירת ההריגה, וסבר כי המועד להגדרת ביצוע עבירת ההריגה הוא המועד שבו נקבע מותו של אדם (התוצאה) ולא שעת המעשה הפסול (ההתנהגות); ובאותה עת היה הקרבן כבר בגדר "אדם". השופטות נ' נצרו-י' רז-לוי הסתפקו בהסדר הטיעון לשם ההרשעה והותירו את השאלה המשפטית שבנדון לעת מצוא.

7.              לגופו של עניין טענה המבקשת כי לצורך התקיימותה של עבירת המתה, די בכך שהנסיבה "אדם" תתקיים בשעת התוצאה, היא שעת פטירת הקרבן. לשיטתה אין לדרוש שהנסיבה "אדם" תתקיים בזמן שמתקיים הרכיב ההתנהגותי שבעבירה. פרשנות זו, כך נטען, מתיישבת עם לשונו של החוק, עם היותה של העבירה תוצאתית, עם הפרשנות התכליתית הנהוגה בדיני העונשין, ועם קו הפסיקה במשפט המשווה.

תגובת המשיב

8.             המשיב סבור כי יש להותיר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי על כנו. לשיטתו הנסיבה "אדם" לא צריכה להתקיים רק בשעת התוצאה (מותו של אדם) אלא גם בשעת ההתנהגות. הואיל ובנסיבות המקרה הנוכחי הקרבן לא היה "אדם" בשעת ההתנהגות, סבור המשיב כי לא נתגבשו יסודות העבירה. עוד הוא סבור כי החל ממועד ההתנהגות ועד למועד קרות התוצאה צריכים להתקיים כלל נסיבות העבירה.

9.             אשר לאופן פרשנות סעיף 308 לחוק, טוען המשיב, כי בנסיבות המקרה "יש לפרש בצמצום האפשרי את 'תכלית החוק' ואם זו משתמעת לשני פנים יש להעדיף את זו המקלה עם הנאשם", וזאת כמתבקש מסעיף 34כא לחוק העונשין.

10.          אשר למעמדו של עובר בדין הפלילי ובדין הכללי, טוען המשיב, כי מקום שהמחוקק רצה להגן על עובר הוא עשה זאת במפורש. בהקשר זה הציג המשיב דוגמות מדברי חקיקה שונים, כגון עבירות הקשורות בהפסקת הריון; הוראת סעיף 309 לחוק העונשין אשר קובעת אימתי יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר - שלא נכלל בה מצב של עובר שנולד חי ונפטר; וכן חיקוקים נוספים מחוץ לחוק העונשין שפירוטם אינו נדרש כעת. מדוגמות אלה ביקש המשיב ללמוד כי מקום שהמחוקק לא קבע בבירור מעמד לעובר יש לפרש זאת כ"הסדר שלילי". משמעותו של פירוש זה היא שאין להרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.

11.          כלפי עמדת המבקשת שלפיה יש לראות את מועד ביצוע העבירה לפי מועד קרות התוצאה, טען המשיב, כי אם תאומץ, עלולות להתרחש תוצאות משפטיות בלתי רצויות. תוצאות אלה סותרות לשיטתו את עקרון החוקיות ואת הוראות הסייגים לאחריות פלילית. הוצגה דוגמה של קטין בן 10 שאינו בר אחריות פלילית, אשר דוקר את חברו, שנפטר רק לאחר שלוש שנים, כשהקטין הדוקר כבר בן 13. נטען, כי פרשנות לפיה מועד קרות תוצאה הוא מועד התגבשות העבירה תמנע מן הקטין את הגנת הקטינות.