עמ"ק
בית משפט לענינים מקומיים תל אביב - יפו
|
02-13-0011077
30/12/2013
|
בפני השופט:
אביים ברקאי
|
| - נגד - |
התובע:
אוסמן עבדו
עו"ד ערן ברנר
|
הנתבע:
עיריית תל אביב יפו
עו"ד עידית קינן
|
| החלטה |
בפני בקשה לביטול צו סגירה מינהלי אשר הוצא בגין בית אוכל וצריכת משקאות משכרים ברחוב מסילת ישרים 90, תל אביב בטענה כי הצו הוארך באופן בו "הארכת הצו כשלעצמה נעשתה באופן לא חוקי ולכן היא בטלה".
הבקשה העלתה טיעונים שונים ובהחלטה זו אתייחס לשאלה המשפטית העיקרית העומדת לדיון והיא האם הארכת צו סגירה מינהלי צריכה להתבצע "
בתוך" תקופת הצו, כטענת המבקש ומשכך האם הארכה שנעשית לאחר תקופת הצו בטלה, שכן הצו פקע, עוד בטרם ההארכה.
-
העובדות הרלוונטיות
א. ביום 11/11/13 הוציאה המשיבה צו להפסקה ארעית של עיסוק בעסק (
"צו סגירה"). באותו יום נמסר הצו למבקש.
ב. ביום 13/11/13, כעבור יומיים בלבד, הוגש על ידי המשיבה כתב אישום כנגד המבקש.
ג. ביום 10/12/2013 חלפו 30 ימים ממועד הוצאת צו הסגירה.
ד. ביום 17/12/2013 נחתמה "הודעה על הארכת תקף צו מינהלי" (
"צו ההארכה"). אותה הודעה נושאת אמנם תאריך 15/12/13, אך בהחלטתי אתייחס למועד החתימה בלבד.
ה. צו ההארכה אשר נחתם ביום 17/12/2013 הינו "למשך שלושים ימים נוספים מיום
11/12/13, קרי הכוונה היתה שיהיה למשך 30 ימים מתום 30 הימים של צו הסגירה המקורי ולא 30 ימים ממועד צו ההארכה.
- לטענת המבקש - הארכת צו סגירה אשר הוצא בהתאם לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח - 1968 ("החוק") יכול שתעשה רק במהלך תקופת 30 הימים בהם הוא תקף, ולא לאחריהם.
לטענת המשיבה - המועד ממנו ניתן להאריך הינו "בתום" תקופת 30 הימים ולא ניתן היה להאריך את הצו בטרם תום תקופת 30 הימים בהם הוא תקף.
- נראה לי כי יש לקבוע שהארכת הצו נעשתה כדין וזאת לאור בחינה מילולית של הוראות החוק לאור השוואה עם הוראות חוקים אחרים ולאור הרציונל שבכוונת המחוקק להעניק זכות הארכה לתקופה נוספת של 30 ימים - הכל כפי שיפורט להלן.
-
מבחינה מילולית
- החוק קובע בסעיף 21 לו כי
"...
בתום התקופה
של שלושים יום רשאי מי שנתן את צו ההפסקה המינהלי להאריך את תקפו לתקופה נוספת של שלושים יום אם הוגש לבית המשפט כתב אישום על העבירה ששימשה עילה להוצאת הצו...".
רוצה לומר - הזכות להאריך תוקפו של הצו קמה לה "בתום" תקופת הצו המקורי. "בתום" ולא "במהלך". סיומה של תקופת הצו הראשון היא גם קו ההתחלה ממנו ניתן להאריך בתקופה נוספת את צו הסגירה.
מהות טענת המבקש היא כי "הארכה" מעצם טבעה מאריכה דבר קיים ומכאן יש צורך ברציפות ואין מקום ל"נתק" אותו משלימים בדיעבד. אך לא כך תמיד הדבר. לעניין זה ר' פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 4357/01
סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "אונו", פ''ד נו(3) 49, שם נקבע (כב' השופט חשין) כי
"פירושו הלשוני של מושג ה"הארכה" אינו מחייב תמיד - ובכל הקשר - רציפות בין הדבר המקורי לבין הארכתו, ויש "הארכה" שאינה מחייבת רציפות דווקא
"
תמיכה לפרשנות המילולית אשר לטעמי היא הנכונה, ניתן למצוא בהשוואה להוראות חוק אחרות, כמובא להלן.
-
השוואה להוראות חוקים אחרים
- אחד המקרים בהם מתחיל הליך שלא על ידי בית משפט וקיים מנגנון הארכה וקציבת תקופה - הוא המקרה של מעצר על ידי שוטר. והינה בהוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 נקבע בסעיף 29(א) כי יש להביא עציר לפני שופט
"לא יאוחר" מ - 24 שעות. החשוב לענייננו כי נקבע שהתקופה של 24 שעות היא תקופה מקסימלית אשר במהלכה, או אם נאמר - "בתוכה" יש לפעול בהתאם לחוק.
הוראות דומות הכוללות את המילים "לא יאוחר" מצויות למשל אף בסעיף 237א(ב) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו - 1955, וכך למשל אף בתחום אחר בסעיף 13א(ד)(2)(ב) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981.
כלומר - כאשר רצה המחוקק לקבוע הוראות שיבוצעו במהלך ובתוך תקופה מסויימת, ידע לעשות זאת. לא כך נעשה בענייננו. סעיף 21 לחוק רישוי עסקים אינו נוקב במילים - "לא יאוחר מ..." או "בתוך", או "במהלך" - אלא במילה הברורה - "בתום".
-
הרציונל שבמתן אפשרות להארכה רק בתום תקופת 30 הימים הראשונים
- אם נלך לגישת המבקש לפיה ניתן להאריך את תקופת 30 ימי הצו המקורי - רק במהלכם, הרי נמצא עצמנו במצב בו המשיבה תוכל, מלכתחילה, לקבוע צו לתקופה של 60 ימים במקום של 30 ימים כחוק. ויובהר - בהתאם לגישת המבקש, תוכל המשיבה להוציא צו ביום מסויים ומיד באותו יום, ובכפוף להגשת כתב אישום, להאריכו לתקופה של 60 ימים. אך לא לזה התכוון המחוקק. המחוקק התכוון לקצוב מלכתחילה את תקופת הצו ל - 30 ימים תוך שההארכה הינה פעולה נוספת שיש לבצע ורק בתום 30 הימים. ובכל מקרה - לא יהיה תוקפם של הצווים, הצו המקורי וצו ההארכה, ממושך יותר מששים ימים ממועד הצו הראשון. כך אף נהגה המשיבה.