האם נוכח השיהוי תהיה הסגרת נאשמות בסחר סמים בלתי צודקת בעליל?

השופט ס' ג'ובראן:

           בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רומנוב) הכריז על המערערות כבנות הסגרה לצרפת בגין עבירות של מעורבות בבלדרות סמים. על החלטה זו הגישו המערערות ערעור לבית משפט זה, הוא הערעור שלפנינו.

רקע

1.        ביום 24.8.2010 וביום 25.8.2010, נעצרו המערערות ובסמוך לאחר מכן הגיש המשיב עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים, שבמסגרתה ביקש להכריז עליהן, אזרחיות ישראל, כבנות הסגרה בהתאם לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה).

2.        משתואר הרקע לבקשה באריכות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אביא אך את תמציתו להלן. המערערת בע"פ 6384/11 (להלן: המערערת 1) והמערערת בע"פ 6445/11 (להלן: המערערת 2) חברות ילדות, עזבו ביום 3.10.2001 את הארץ וטסו לתאילנד. באותה עת היתה המערערת 1 כבת 21 והמערערת 2 כבת 22. לאחר שהייה בתאילנד טסו המערערות לקולומביה, בה שהו כחודש, וביום 26.11.01 טסו לצרפת. עם נחיתתן, ערכו סוכני מכס חיפוש בתרמיליהן ומצאו במקומות שונים סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 8,920 גרם - 4,490 גרם בין חפציה של המערערת 2 ו-4,430 גרם בין חפציה של המערערת 1, והן הועברו לידי שוטרי מחלק הסמים של משטרת צרפת. המערערות נעצרו ונחקרו על ידי משטרת צרפת בשתי הזדמנויות: ביום 27.11.2001 וביום 28.11.2001. ביום 29.11.2001, נחקרו המערערות על ידי השופטת החוקרת מבית המשפט ב-Bobigny. המערערות טענו כן הן לא היו מודעות לכך שהסם נמצא בהחזקתן ודבקו בגרסתן, שלפיה בעת ששהו בקולומביה הן פגשו שלושה בחורים מקומיים אשר הטמינו את הסם בתרמיליהן, ללא ידיעתן. המערערות לא ידעו לומר כיצד והיכן היו יכולים אותם שלושה בחורים לאסוף את הסם מהן. בתום החקירה, החליטה השופטת החוקרת לשחרר את המערערות בתנאים מגבילים, שבמסגרתם נלקחו מהן הדרכונים, נאסר עליהן לעזוב את שטחי צרפת והיה עליהן להתייצב פעמיים בשבוע בפני נציג שירות הפיקוח. ביום 3.12.2001, המועד הראשון להתייצבות המערערות בפני נציג שירות הפיקוח, לא התייצבו המערערות וכך גם במועדים לאחר מכן. בשל כך, ביום 6.12.2001, הוציאה השופטת החוקרת צווי מעצר כנגדן.

3.        ביום 5.9.2002, הגיעה המערערת 1 לישראל, בעזרת תעודת מעבר אותה קיבלה לדבריה בחודש יוני 2002, בשגרירות ישראל בתאילנד. לדבריה, היא סיפרה לאנשי השגרירות אודות קורותיה בצרפת. ביום נחיתתה בישראל, נועדה המערערת 1 עם אנשי ביקורת הגבולות בנמל התעופה בן-גוריון ומסרה להם את השתלשלות הארועים, כאשר גרסתה דומה לזו שנמסרה לרשויות הצרפתיות. לדבריה, שתי המערערות נסעו ברכבת לבלגיה ואז לאמסטרדם, שם הצליחו להשיג דרכונים מזויפים בעזרתם הגיעו לתאילנד, שם נפרדו דרכיהן.

4.        ביום 1.12.2002, חזרה המערערת 2 לארץ בעזרת דרכון מזויף, ולכן עוכבה לחקירה בנתב"ג, שם נחקרה באזהרה. בחקירתה, גוללה המערערת 2 את קורותיה ומסרה גרסה דומה לזו שמסרה לרשויות הצרפתיות, ושוחררה לביתה. לדבריה, ביום 12.6.2004, הודיעה המשטרה למערערת 2 כי החליטה לסגור את תיק החקירה שעניינו שימוש בדרכון מזויף.

5.        ביום 12.9.2002, כשבוע לאחר הגעת המערערת 1 לארץ, התקיימה פגישה בינה ובין רכז המודיעין של היחידה המרכזית של משטרת ישראל בתל אביב. הפגישה נערכה במטרה לגייס את המערערת 1 כמקור מודיעין, ניסיון שלא צלח לבסוף.

6.        מאז קרות האירועים הללו, איש לא פנה למערערות בעניין ההתרחשויות בצרפת. כן, לא עשו המערערות דבר בכדי לברר את אשר עלה בגורלם של אירועים אלו.

7.        במסגרת חקירתה של משטרת צרפת, הועבר אליה מידע ממשטרת קולומביה וכן ממשטרת ישראל אודות המקרה. כך, משטרת ישראל מסרה כי אחד ממספרי הטלפון אליהם בוצעה שיחה מחדר במלון בו שהו המערערות בקולומביה, ידוע כמספר הטלפון היפני בו עשה שימוש אזרח ישראלי בשם אסי בן מוש, המוכר למשטרה כעוסק בבלדרות סמים ואשר הינו האדם הראשי במבצע "חיית בר" שמנוהל על ידי משטרת ישראל, שמטרתו פירוק סחר בסמים בין דרום אמריקה ויפן. כן מסרה משטרת ישראל את המידע כי אחותה של המערערת 2, נעצרה בנתב"ג ביום 23.5.1999 כאשר בהחזקתה 17,000 כדורי אקסטזי. לבסוף, משטרת ישראל העבירה לרשויות הצרפתיות מידע מגיליון הרישום הפלילי של המערערת 2.

8.        להלן, תיאור הטיפול בבקשה ההסגרה על ידי רשויות התביעה בישראל ובצרפת, כפי שפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי:

א.  ביום 3 בדצמבר 2001, העביר אינטרפול צרפת לאינטרפול ישראל בקשה למעצרן הזמני של המערערות. מסיבות שאינן ברורות, בקשה זו לא הועברה לידי המשיב.  

ב.        ביום 22 ביולי, 2002, הורתה השופטת החוקרת Ms. Elisabeth Herlaut על הגשת כתב אישום נגד המערערות והעברת המסמכים לתובע ציבורי.

ג.        ביום 18 באוקטובר, 2002, יידעה נציגת משטרת ישראל בצרפת דאז את רשויות צרפת כי המערערות נכנסו לישראל, (יצויין, שככל הנראה יש טעות בעניין זה, שכן ביום 18.10.02 המערערת 2 עדיין לא חזרה לישראל).

ד.        במרץ 2003 פנתה השופטת החוקרת בצרפת Mme. Kheres לנציגת משטרת ישראל בצרפת וביררה עימה את אפשרות הסגרת המערערות מישראל לצרפת.

ה.        ביום 8 בדצמבר, 2003, העבירו רשויות צרפת בקשות למעצרן הזמני של המערערות, בצירוף מסמכים, אולם ללא תיאור של הראיות הקיימות בתיק.

ו.        ביום 27 בינואר, 2004, ביקשו רשויות ישראל מרשויות צרפת תיאור של הראיות המצויות בתיק הצרפתי נגד המערערות, וכן התחייבות כי המערערות תוכלנה לשוב לרצות את עונשן בישראל, אם יורשעו וייגזר עליהן עונש מאסר בצרפת.

ז.        ביום 29 במרץ, 2004, נשפטו המערערות בהיעדרן בפני בית המשפט המחוזי של Bobigny, אשר גזר על המערערת 2 עונש של 50 חודשי מאסר בפועל, ועל המערערת 1 גזר עונש של 38 חודשי מאסר בפועל. כמו כן קנס בית המשפט את המערערות בסכום של 373,600 יורו, ואסר על כניסתן לצרפת לצמיתות, לאחר שתסיימנה לרצות את עונשן ותגורשנה ממנה.

ח.       ביום 20 באוקטובר, 2004, נתקבל במשרדי ב"כ המשיב מכתבה של השופטת החוקרת בתיק Bernadette Anton-Bensoussan, בו פירטה את העונשים שנגזרו על המערערות, עובדות המקרה, תיאור הראיות המצויות בתיק, נסיבות שחרורן של המערערות בתנאים מגבילים לאחר מעצרן בצרפת ואפשרות העברתן לריצוי עונש בישראל בכפוף לאמנה האירופית להעברת נידונים משנת 1983. ההתחייבות הנדרשת להחזיר את המערערות לריצוי עונשן בישראל, אם אכן תוסגרנה וייגזר עליהן עונש מאסר בפועל בצרפת - טרם נתקבלה אז.