האם דין גביית תשלומי כתובה כדין גביית תשלומי מזונות

הנדון: כתובה

לאחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ, בית הדין דוחה את הערעור ולא רואה שום פגם בפסק דין האזורי, ובמיוחד לאחר שהתברר שהגרוש לא שילם עד עתה אפילו פרוטה על חשבון הכתובה, על אף שנהגו בו לפנים משורת הדין כשפרסו לו את תשלום הכתובה למשך זמן רב.

הרי א"כ יישר כוחם של בית הדין בזה שנתנו לכתובה כדין מזונות כדי שיהיה קל לאשה לגבות כתובתה.

הרב אליהו אברג'יל

לפנינו ערעור על החלטת ביה"ד האזורי מיום כ"ג בתמוז תשע"ג (1.7.2013) האומרת:

לאחר העיון בחומר שבתיק ובתגובות הצדדים בית הדין מחליט:

א. על הבעל להעביר לאשה בתוך 30 יום סך של 20,000 ש"ח תשלום ראשון.

ב. בנוסף על הבעל להעביר לאשה בכל חודש סך של 1,000 ₪ החל מתאריך 1.9.13 למשך 120 חודשים.

ג. דין האמור בסעיפים א ו־ב דינם כדין תשלום מזונות.

המערער טוען על קביעת ביה"ד האזורי בסעיף ג' לפיה חל על תשלום הכתובה דין מזונות. לטענת המערער קיים הבדל מהותי לרעת הבעל בהגדרת החיוב כחוב מזונות. מכיוון שבחוב מזונות דיני ההוצאה לפועל מחמירים הרבה יותר ואינם ניתנים לפריסה נוספת, וכן דרכי הגבייה של חוב מזונות הם נוקשים הרבה יותר מחוב אחר.

המערער נסמך על פסיקת ביה"ד הגדול בתיק 771520/6 משם עולה כי אין להחשיב את חוב הכתובה כחוב מזונות.

כמו כן נסמך המערער על פסיקת ביהמ"ש העליון בפס"ד 4033/98 בו כתב ביהמ"ש העליון כי חיוב הכתובה אינו כחיוב מזונות ולפיכך לא חלים עליו ההסדרים המיוחדים שנקבעו לשם ביצוע פסק דין מזונות.

בניתוח הגדרת החוב שלפנינו יש לדון משני פנים. תחילה יש לראות מהו מעמד החוב מבחינה הלכתית, ועפ"ז יש לדון גם בהשלכות מבחינת החוק האזרחי ואם יש בו סתירה לפסקי הדין שהובאו לעיל.

מחלוקת הראשונים והאחרונים בדין חיוב מזונות לגרושה

הנה בראשונים הובאה מחלוקת יסודית בעניין חיוב מזונות לגרושה. הרי"ף הביא את דברי הירושלמי שממנו נראה שיש חיוב מזונות לאחר הגירושין עד שהבעל ישלם את הכתובה עד הפרוטה האחרונה, אך טען ששיטת הבבלי היא לא כן. ואלו דבריו (ב"מ ו. מדפי הרי"ף):

"ירושלמי, ר' יוסנה בשם ר' אחא אמר אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה א"ר יוסי מתני' אמרה כן מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן לה כתובתה הרי היא שלה א"ר הושעיא שלא תאמר הואיל וחייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה תהא מציאתה שלו לפום כן צריך מתני' ומסתברא לן דגמרא דילן לית ליה האי סברא דאי אית ליה האי סברא לא צריך לאוקומי מתני' במגורשת ואינה מגורשת ואשכחן סייעתא להאי סברא דילן בפרק שני דייני גזילות וכבר פירשנוה התם

כלומר, הרי"ף הוכיח מדברי הגמרא (ב"מ יב:) שהעמידה את חידוש המשנה שמציאת האשה לעצמה אע"פ שניזונית משל בעל, באופן שמגורשת ואינה מגורשת שאז חייב לזונה אבל אינו זוכה במציאתה. ואם הבבלי היה מסכים לשיטת הירושלמי שגם בגרושה היה חיוב לבעל לזון את אשתו עד שיפרע כתובתה, א"כ הגמרא הייתה יכולה להעמיד את המשנה בציור של אשה גרושה שאע"פ שבעלה חייב במזונותיה עכ"ז מציאתה לעצמה. ומכך שהגמרא מצאה אופנים אחרים, מוכח שהבבלי חולק על הירושלמי ולפיכך פסק הרי"ף כשיטת הבבלי שהבעל פטור מן המזונות אע"פ שעדיין לא שילם את מלא הכתובה.

אמנם שיטת הרא"ש שם (סימן לד) ששיטת הירושלמי נכונה להלכה ואין הבבלי חולק בזה. ובדחיית ראייתו של הרי"ף כתב בשם בעל העיטור:

"דגמרא דידן רבותא קמ"ל דאפילו מגורשת ואינה מגורשת מציאתה לעצמה ולא חיישינן לאיבה דאילו מגורשת לגמרי ליכא שום חידוש."