השופט א' רובינשטיין:
א. שתי עתירות שעניינן סמכות בתי הדין הרבניים לבטל למפרע גיורים שהושלמו כדין בבתי הדין המיוחדים לגיור (לאחר שניתנה תעודת המרה בהתאם לפקודת העדה הדתית (המרה)). העתירה בתיק בג"צ 5079/08 (להלן העתירה הראשונה וכן ההליך הראשון) הוגשה על ידי אשה שגיורה בוטל למפרע בהחלטת בתי הדין הרבניים (האזורי והגדול) כחמש עשרה שנה לאחר הגיור (היא העותרת 1), על ידי ילדיה - אשר מעמדם כיהודים הושפע מההחלטה (עותרים 4-2) וכן על ידי 11 ארגונים ציבוריים (עותרים 15-5). העתירה בתיק בג"צ 2448/09 (להלן העתירה השניה וכן ההליך השני) הוגשה מספר חודשים לאחר העתירה הראשונהעל ידי אשה נוספת שגיורה בוטל למפרע בבית הדין הרבני כחמש שנים לאחר גיורה (העותרת 1), על ידי בתה (העותרת 2) ועל ידי גוף ציבורי אחד (העותר 3). נדרש בקצרה לרקע להגשת העתירות, ולהשתלשלות הטיפול בהן; עתירות המעוררות סוגיה משפטית הלכתית, אשר לה פן אנושי מובהק.
רקע
ב. ראשיתם של שני ההליכים שלפנינו בהחלטות מצערות עד מאוד של בית הדין הרבני האזורי באשדוד (הדיין הרב עטיא) בשנים 2007-2006, אשר במסגרת דיון בבקשות מוסכמות לסידור גט - בשני תיקים שונים - החליט על דעת עצמו לפסול למפרע את הליך הגיור שעברה כל אחת מן העותרות שנים רבות טרם הדיון; זאת, לאחר שכבר הקימו משפחות ובנו בתים עם בני זוג יהודים (על השלכותיהן של החלטות אלה על מעמד ילדיהן של העותרות אין צורך להרחיב). לא נידרש לכל הפגמים שנפלו בהחלטות אלה, ואף לא למכלול טענות הצדדים לגביהם, שכן בסופו של יום בית משפט זה נקט מידה מרובהשל סבלנות, איפשר לבתי הדין הרבניים לתקן את המעוות בעצמם - והם אכן ביטלו את פסקי הדין השגויים העומדים ביסוד העתירה דבר שחסך עגמת נפש וגם פולמוס ציבורי מיותר. ואולם, די לציין כי ההליך שקיים בית הדין הרבני האזורי באשדוד (בשני התיקים), והדברים נאמרים בצער וללא כוונה לפגועה, "לא תאר לו ולא הדר ונראהו ולא מראה..." (ישעיה נג, ב), כפי שיפורט.
ג. אף מבלי להידרש לשאלת עצם סמכותו של בית הדין הרבני להרהר אחר הליכי הגיור שהושלמו כדין בבתי דין מוסמכים, נציין כי ההחלטות העומדות ביסוד שתי העתירות ניתנו בבית הדין האזורי בהרכב שאינו כהלכה (דיין אחד חלף הרכב שלושה), ובהליך שספק רב אם הוא מתאים לנושא; תוך הכרעה בשאלות שהצדדים לא הניחו בפני בית הדין, ושלא ניתנה להם הזדמנות לטעון בעניינן. פסק הדין נשוא העתירה הראשונה ניתן גם בהליך לא ראוי של מתן "פסק דין בהמשכים" (פסק דינו של בית הדין האזורי ניתן ביום 22.2.07; "תוספת נימוקים" ראשונה ניתנה ביום 25.6.07; "תוספת ב' 'לנימוקים'" ניתנה ביום 5.7.07; "תוספת ג' 'לנימוקים' ניתנה ביום 19.7.07), ותוך נקיטת לשון בוטה ומשתלחת - שמקומה לא יכירנה, אפילו היה בה ממש, במסגרת החלטות שיפוטיות - כלפי בתי הדין המיוחדים לגיור (גוף ממלכתי המוכר על ידי הרבנות הראשית; ראו, לדוגמה, בג"צ 552/04 גוזמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקאות 6-5) והעומדים בראשם. מפאת כבודו של בית הדין לא נחזור על הדברים שכתב, שיותר ממה שניתן להסיק מהם על ראשי מערך הגיור, ניתן ללמוד מהם על כותבם (גם אם חש שצודק הוא בפסיקתו); וכבר אמרו חז"ל "איזהו מכובד המכבד את הבריות" (משנה אבות ד', א'; נציין עם זאת, כי תלונה שהוגשה בעניינים אלה לנציבת תלונות הציבור על שופטים התקבלה ביום 17.10.07; נספח עת/14 לעתירה).
ד. בשורה התחתונה קבע בית הדין האזורי, כי גיורי העותרת בעתירה הראשונה בטלים למפרע, כי מסיבה זו אין, ולא היה, צורך להסדיר גט בינה לבין בעלה (אף שכבר סודר גט עובר למתן פסק הדין), וכי יש לרשום את העותרת, בעלה, ושלושת ילדיה ברשימת מעוכבי חיתון. פסק הדין נומק הן בקביעה כללית, כי דייני בתי הדין המיוחדים לגיור הם "דיינים פסולים" שאין תוקף לגיוריהם; והן בקביעה קונקרטית, כי בשעת גיורה לא קיבלה העותרת בכנות עול מצוות. עם זאת קבע בית הדין, כי "מזכות האשה לבקש דיון בהרכב מלא שידון במעמדה ובמעמד ילדיה", שכן הדברים שנאמרו מוגבלים, מטבע ההליך, אך לשאלת הגירושין וניסוח "מעשה בית דין" (המסמך הפורמלי - בחינת "פסיקתא") הבא בעקבותיהם.
הערת ביניים בלתי נמנעת - על עקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות
ה. בתי המשפט אמונים על עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות (ראו לדוגמה בג"ץ 170/56 רחמני נ' רחמני, פ"ד יא(1) 250, 247; בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 365; בג"צ 9734/03 פלונית נ' ביה"ד הרבני הגדול, פ"ד נט(2) 295, 303). התערבותם בפסיקת בתי הדין הרבניים אינה מעשה שבשגרה, ואדרבה היא מרוסנת. מסיבה זו נקטנו - כאמור - מידה מרובה של סבלנות בתיק זה, ואיפשרנו לבתי הדין הרבניים לתקן בעצמם את הטעון תיקון. לא היתה זו הפעם הראשונה שנקטנו בדרך זו במקרה בו נקט בית דין רבני "יד קלה" על הדק ביטול הגיור בהליך לא הליך (ראו בג"ץ 5375/09 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (לא פורסם)). ואכן, באותו מקרה, כמו במקרים נשוא עתירות אלה, בסופו של דבר ביטלו בתי הדין הרבניים בעצמם את פסקי הדין. עקרון הכיבוד ההדדי אינו, בעיני, עקרון טכני המוגבל לסוגיות של "מרוץ סמכויות" (ראו, לדוגמה, בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118), אלא תפיסת עולם מהותית. לא יתכן חולק, כי הסמכות בנידון דידן לדון בעתירות ולבטל את פסקי הדין של בתי הדין הרבניים היתה בידינו, על פי עילות ההתערבות המקובלות והצדק הטבעי בשורתן הראשונה, ואולם נמנענו מכך בסופו של יום - כיון שבתי הדין ביקשו לתקן את המעוות בעצמם. יש להצר מאוד, כי בתי הדין הרבניים לא נקטו מתחילה מידה זו של כבוד כלפי בתי הדין המיוחדים לגיור, אילו היו נוהגים כך יתכן שלא היינו באים עד הלום. כל כך, שלא לדבר על הצד האנושי, בראש וראשונה של העותרות, אך גם של בתי הדין המיוחדים לגיור, והיכן כבוד הבריות?
ו. יתר על כן, גם במשפט האזרחי קיימים מצבים בהם טוען צד להליך כי פסק דין שניתן נגדו בהליך אחר הושג במרמה ויש לבטלו. באותם מקרים, קובעת הפסיקה, ככלל, כי "את הבקשה לביטול כאמור יש להגיש לבית המשפט, אשר נתן את פסק הדין שהושג במירמה" (ע"א 417/89 אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מה(4) 641, 647 - השופט, כתארו אז, אור; ההדגשה הוספה - א"ר; בש"א 7364/05 כהן נ' דגן (לא פורסם); ראו עוד ע"א 9344/04 אנגל נ' עידן מערכות כבלים ישראל בע"מ (לא פורסם)). "הטעם להלכה, לפיה יש לפנות לאותו בית משפט שנתן את פסק הדין" - ולפחות אחד הטעמים - "הוא בכבוד ההדדי שרוחשות הערכאות השיפוטיות זו לזו" (ע"א 3203/91 ליאורה נ' יצחק (לא פורסם) פסקה 4 - השופט, כתארו אז, אור; נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי(תשנ"א) 600). הדברים יפים, בקל וחומר, גם לענייננו.
ז. פשיטא, כי על מותבים שיפוטיים, ובכללם בתי הדין הרבניים, המבקשים כי ערכאות אחרות ינהגו כלפיהם בכבוד, להפגין יחס דומה כלפי זולתם. בית הדין הרבני באשדוד לא רק שלא עמד בכללים אלה של כיבוד הדדי, אלא גם חירף את דייני בתי הדין המיוחדים לגיור, אליהם התייחס (בצטטו חיבור תורני אחר) כאל "אפיקורסים פושעים" רחמנא ליצלן (עמוד 8 לפסק הדין מיום 22.2.07), שעליהם נאמר "מהרסיך ומחרביך ממך יצאו 'מבזין' את עצמם..." (עמוד 5). גם מראש מערך הגיור לא חסך בית הדין את שבט לשונו, אם כי נמנע במופגן מהזכרתו בשמו - "בבדיקה שערכתי מצאתי כי גם תיק זה הוא בראשותו של הרב המתחיל באות 'חטא'" (שם). "חכמים הזהרו בדבריכם" מלמדת המשנה (אבות א', י"א), שמא יימצא "שם שמים מתחלל". את השאלה אם בנסיבות תיק זה התחלל שם שמים נותיר לדיון הציבורי, ואולם האם ניתן לדרוש מבתי המשפט לכבד מותב שאינו מכבד, שומו שמים, אף את עצמו?
ח. כדי לחתום הערת ביניים זו בשבח ולא בגנאי, לא אמנע מהזכיר, כי במסגרת פסק הדין אשר אישר בסופו של יום את גיורי העותרת שהגישה את העתירה הראשונה, כתב בית דין רבני אחר, בית הדין האזורי בתל אביב (הדיין הרב בן-שמעון): "למדנו בבית אבא זצ"ל... לכבד ולהוקיר גם מי שחולק עליך, כי שבעים פנים לתורה, ומחלוקת התנאים והאמוראים [חכמי המשנה והתלמוד - א"ר]... כולם ידעו לכבד זה את זה, ולא נמנעו להינשא זה לזה... לא פסלו זה את זה, בגלל שפוסק לא כמו הרב שלי...". ואכן מספרת המשנה, כי חרף מחלוקות עקרוניות בענייני חליצה וייבום, "ואף על פי שאלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מלישא נשים מבית שמאי" (עדויות ד', ח'). נשוב איפוא להשתלשלות העתירות והטיפול בהן.
המשך הרקע העובדתי
ט. פסק הדין נשוא העתירה השניהקדם לפסק הדין נשוא העתירה הראשונהבמספר חודשים, הוא קצר בהרבה ממנו וביסודו הוא מנומק בהפניה להצהרת העותרת לפרוטוקול, כי אינה שומרת שבת ("כי אני אחות והמקצוע מחייב לעבוד בשבת") ואינה שומרת על טהרת המשפחה. על יסוד הצהרה זו קבע בית הדין, כי העותרת התכוונה להונות את בית הדין שבפניו התגיירה בכל הנוגע לכוונתה לקבל עול מצוות. נאמר כבר כאן, כי העותרת בתיק זה לא התייצבה לדיון בערעור שהגישה לבית הדין הרבני הגדול, ולאחר שניתנה לה הזדמנות לחדש את שמיעתו, והיא לא עשתה כן - הוא נמחק.
י. אף כלפי פסק הדין בהליך הראשוןהוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בטרם נתייחס לפסק הדין שניתן בסופו של ההליך נציין, כי לאחר שקיים דיון ראשון בערעור בנוכחות בני הזוג, קבע בית הדין הרבני הגדול דיון נוסף, אליו הוזמנו (בהחלטה מיום 13.2.08) ראש מערך הגיור, הרב חיים דרוקמן, והדיין הרב אביאור (אך לא הצדדים עצמם). בהחלטת בית הדין (הדיינים הרבנים שרמן, איזירר ושינפלד) נאמר:
"תוך כדי שמיעת הערעור הוגשו בפנינו מסמכים הנוגעים אליכם ויש להם השלכה למתן פסק הדין בערעור. לפני הוצאת פסק הדין אנו פונים לכבודכם להופיע בפנינו על מנת שנוכל לשמוע את התייחסותכם לאותם מסמכים. התייחסות זו חיונית לנו בהחלטתנו למתן פסק דין".
לא נכחד, הליך תמוה (לשון המעטה): הרכב שיפוטי אחד מזמן הרכב שיפוטי אחר להעיד בפניו; בודאי כך שעה שבתיק גירושין בהסכמה עסקינן. ניתן אולי ללמד זכות על דייני בית הדין הרבני הגדול, אשר בטרם יטיחו דברים בוטים (במישור המוסרי, התורני אולי אף הפלילי) בראשי מערך הגיור, ויבטלו למפרע את כל גיוריהם, ביקשו לקיים "שמע בין אחיכם ושפטתם צדק" (דברים א', ט"ז; ראו סנהדרין ז ע"ב).
י"א. ברם, אף אם נתעלם מכך שהנפגעים העיקריים של דיון כאמור הם מאות המתגיירים שיהדותם הועמדה בספק, ואלה לא הוזמנו לדיון; גם ראשי מערך הגיור לא התייצבו לדיון (שנקבע ליום 25.2.08), לאחר שגילו - כך לשיטתם - כי בכנס דיינים שנערך בראשית חודש פברואר 2008 הרצה הדיין הרב שרמן בסוגיית ביטול גיור, והעביר טיוטה מפסק דינו בתיק נשוא העתירה הראשונהכחומר רקע למשתתפים (עותק הטיוטה צורף לעתירה וסומן עת/11). הרכב הדיינים בבית הדין הרבני הגדול דחה את בקשת הרבנים דרוקמן ואביאור לפסול את עצמו (ההחלטה צורפה לעתירה וסומנה עת/12), ובין היתר ציין בית הדין, כי המסמך שהופץ היה על דעת אחד מחברי ההרכב בלבד ואין לראות בו פסק דין. לא נידרש לסוגיה זו שאין לה נפקות לענייננו, ועם זאת נציין כי לכאורה מדובר בעוד התנהלות תמוהה (למצער), ושוב עולה השאלה בדבר מידת הסבלנות והכבוד שיש לנהוג כלפי מי שאינו נוהג כך בעצמו.
י"ב. ביום 10.2.08 דחה בית הדין הרבני הגדול את ערעור העותרת בהליך הראשון: פסק הדין נכתב על ידי הדיין הרב שרמן, הדיין הרב שינפלד הצטרף "למסקנת הדברים", והדיין הרב איזירר - בהליך שאינו נטול בעייתיות נוספת - פרסם את נימוקיו רק ביום 7.9.08 (לאחר הגשת העתירה); כיצד זה? והרי הכלל הנוהג בבתי המשפט בישראל - למשל - הוא ליתן את נימוקי כל חברי ההרכב במועד אחד, ואין - דומני - יוצאים מכלל זה. לגופו של עניין אימץ בית הדין הרבני הגדול את עמדת בית הדין האזורי לגבי הספק שנפל בגיור העותרת, ואישר את הקביעה בדבר רישומה ורישום ילדיה ברשימת מעוכבי החיתון עד לבירור יהדותם בהליך מלא בבית הדין האזורי. מעבר "לשורה התחתונה" האמורה, כלל פסק הדין רחב היריעה (חוות דעתו של הדיין הרב שרמן השתרעה על פני 49 עמודים) אמירות בעלות אופי כללי לגבי כשרות הגיורים שנערכו בבתי הדין המיוחדים לגיור, בפרט מאז שנת 1999 - שנה שלגביה הועלתה אפשרות של אי סדרים מסוימים בפעולת מערך הגיור (עניין אחרון זה כמובן אינו מונח לפתחנו, ואיננו מביעים לגביו כל דעה).
העתירות והשתלשלות הטיפול בהן