דיון ומסקנות
20. כאמור בתיק זה הסכימו הצדדים כי עניינו של פסק הדין יהיה בשאלה, האם בנסיבות ענייננו גובר הסכם הגירושין על העיקול, או שמא העיקול גובר על ההסכם.
איפיון הסכם הגירושין – מכר או מתנה
21.שאלת סיווג הסכם הגירושין הינה בעלת חשיבות, משום שעל-פי הלכת לאניאדו משוואת הזכויות והאינטרסים שבין הנושה לבין מקבל ההתחייבות למתנה שונה מהאיזון שבין הקונה לבין הנושה. זכותו של מקבל ההתחייבות למתנה אינה במעמד שווה לזכויות הרוכש. ככלל, כך נקבע, נקודת המוצא בתחרות שבין מקבל המתנה לבין הנושה תהיה בהעדפת הנושה שהטיל עיקול על-פני מקבל המתנה.
22.כך, בהלכת אהרונוב נקבע כי זכותו של מעקל מאוחר ניגפת בפני רוכש ראשון בזמן, אף אם הרוכש לא השלים את העיסקה ברישום. באותו מקרה מדובר היה בהסכם גירושין, במסגרתו העביר הבעל לאשה את זכויותיו (מחצית) בנכס, ופסק הדין מתייחס לאשה לכל אורך הדרך כאל "רוכשת". עוד נפסק בהלכת אהרונוב כי היא אינה מוגבלת רק להקנייתה של זכות הבעלות, אלא היא חלה על הקנייה של כל זכות אחרת במקרקעין או במיטלטלין, וכי לקונה אשר התחייבו להקנות לו זכות בנכס מקרקעין או מיטלטלין, זכות שביושר בנכס נושא ההתחייבות.
23.בע"א 468/03 חברת יואב קיין בע"מ )בפירוק) נ' דייני (פורסם בנבו, 5.12.2005) (להלן: "עניין קיין"), הלך בית המשפט בעקבות הלכת אהרונוב, וניתח את הסוגיה באספקלריה של תחרות בין רוכש ראשון בזמן מול עיקול מאוחר, למרות שגם שם היה מדובר בהתחייבות של הבעל להעביר זכויות במקרקעין לאשה במסגרת הסכם גירושין.
24.עמדה לפיה יש לאפיין הסכם הגירושין כעסקת מכר המעניקה קדימות למקבל הזכות שביושר על-פני מעקל מאוחר ולא כעיסקת מתנה, הובעה על-ידי כבוד הנשיאה ה' גרסטל (אף על-פי שלא נדרשה לצורך ההכרעה):
"... לא מדובר בהעברת זכויות במסגרת הסכם מתנה כי אם בהעברת זכויות במסגרת הליך גירושין, שמעצם טיבו וטבעו כרוך בחלוקה משותפת והדדית של מכלול החובות והזכויות בין בני הזוג, לרבות טיפול בילדים והחזקתם".
[ה"פ (מרכז) 55797-10-10 דיין נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 15.3.2011) בפסקה 3(ו) לפסק הדין]
25.אולם, עמדה שונה מעמדתה של הנשיאה גרסטל הובעה על-ידי כבוד השופט י' עמית (בשבתו בבית המשפט המחוזי בחיפה), ולפיה:
"לכאורה, נוכח הלכת אהרונוב והלכת יואב קיין יש לראות העברת זכויות בין בני זוג במסגרת הליכי גירושין כעסקת מכר. אלא שאיני משוכנע כי מסקנה זו הכרחית. בפרשת אהרונוב, הצדדים לא העלו כלל את הטענה שיש לראות את העברת הזכויות לאשה כעסקת מתנה. ובפרשת יואב קיין עולה כי כנגד התחייבות הבעל, התחייבה האשה להעביר אליו נכסים שבבעלותה, כך שעל פניו אין מדובר בעסקת מתנה.
העברת זכויות במסגרת הסכם גירושין עשויה לבוא בגדרו של סעיף 1(א) לחוק המתנה, התשכ"ח-1988 הקובע כי "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה" או בגדרו של ס"ק (ג) הקובע כי "מתנה יכול שתהיה בויתורו של הנותן על זכות כלפי המקבל או במחילתו של הנותן על חיוב המקבל כלפיו"....
מנגד, יכול הטוען לטעון כי בכל הסכם גירושין, עצם ההסכמה לגירושין מהווה "תמורה" ולכן, אין לראות בויתור של מי מבני הזוג על זכויות בבית המגורים, או בהתחייבות להעביר את זכותו בבית המגורים או בנכס אחר, משום העברה ללא תמורה.
איני סבור כך. לטעמי, כל הסכם גירושין יש לבחון לגופו על פי נסיבותיו וההקשר הכללי, וייתכנו מקרים בהם הסכמה של אחד מבני הזוג להעביר את זכויותיו בנכס לבן הזוג השני, תתפרש כהעברה ללא תמורה, קרי, כמתנה".
[ת.א. (מחוזי חיפה) 595/02 כהן נ' כהן (פורסם בנבו, 9.4.2008) (להלן: "עניין כהן"); ההדגשות הוספו על-ידי, י.ש.]
26.למען הסדר הטוב יצוין כי קביעותיו של כבוד השופט עמית בהקשר זה ניתנו למעלה מן הצורך והושארו על-ידו בצריך עיון.
27.חיזוק לעמדתה של הנשיאה גרסטל, תוך פירוט של הטעמים העומדים בבסיס "טענת הנגד" עליה חולק השופט עמית, ניתן למצוא בפסק דין שניתן על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים:
"אין מדובר בחוזה מתנה אלא בהסכם גירושין שבמסגרתו הוסכם בין בני הזוג כי הזכויות בדירה יועברו לתובעת. להסכם כזה תוקף מחייב ככל הסכם להעברת זכויות במקרקעין. אין מדובר בהתחייבות חד-צדדית שבה ניתנת מתנה, אלא בהסכם אשר מכיל מערכת מורכבת של זכויות וחובות, חלקן ממוניות, חלקן אינן ממוניות, שכל צד נטל על עצמו. בהסכם נקבע כי ברצון בני הזוג להסדיר ביניהם את ענייני החזקת הילדים, מזונותיהם ואת ענייני הרכוש המשותף וחלוקתו ביניהם. ברי כי לא ניתן לראות בהסדרים מכוחו של הסכם זה כהתחייבויות חסרות תמורה במובן המלא והרגיל של מונח זה, אלא כל אחד מבני הזוג קיבל עליו את ההתחייבויות והזכויות לרבות הטיפול בילדים, המזונות הרכוש, תשלומי החובות וכיו"ב. מכך עולה כי אין מדובר בענייננו, כמקובל בהסכמי מתנה, בחיוב חד צדדי של הנתבע כלפי התובעת, כשהיא הנהנת המרכזית ממנו, אלא בחיובים הדדיים ובחלוקה משותפת והדדית של החובות והזכויות ביניהם. בנוסף, במקרה זה אינטרס ההסתמכות של התובעת הוא חזק ביותר וברי כי לא היתה כל כוונה והבנה של הצדדים כי לנתבע קיימת זכות חזרה מהתחייבותו.
לא ניתן לומר בענייננו כי מעצם העובדה שהמשיב העביר את זכותו בנכס ללא תמורה ספציפית, יש מקום להסיק כי מדובר בעסקת מתנה. לנוכח האמור ברי שעל אף לשונו של ההסכם המורה על העברת הזכויות "ללא תמורה", אין מדובר בהתחייבות למתן מתנה שכן לא מתקיימים היסודות העומדים בבסיסו.
עוד יודגש כי מתן זכות לבן הזוג לחזור בו מהתחייבות מסויימת בהסכם הגירושין, כאילו הייתה בגדר מתנה, איננה רצויה גם לא מבחינת ההגנה של הדין על הסכמי גירושין ועל תוקפם המחייב".
[תמש (י-ם) 4330-11-12 מ' פ' נ' ו' פ' (פורסם בנבו, 27.7.2014), בפסקה 15 לפסק הדין; ההדגשות הוספו על-ידי, י.ש.]
28.ודוק, ההתייחסות השונה בהלכה הפסוקה להסכם מתנה ולהסכם מכר, נובעת ממידת ההגנה השונה שיש להעניק לאינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה או הרוכש.
29.נהנה בחוזה מתנה מקבל הבטחה לקבלת נכס ללא כל תמורה ואילו בעסקת מכר משולמת תמורה. כמו כן, זכותו של מקבל התחייבות למתנה במקרקעין נתפסת כזכות "שברירית", שכן:
"קשת המקרים שבהם רשאי נותן המתנה לחזור בו מן המתנה, כל עוד לא הושלמה ההקניה, היא רחבה מאוד, בכפוף לעמידה בדרישות תום-הלב, ואין לדמותה לחוזה מכר המקנה לקונה מכוחו זכות משפטית מוצקה ומגובשת, ויכולת המוכר לסגת ממנו מוגבלת ומצומצמת ביותר".
[ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי פ"ד נה(4) 730, 763 (2001)].
30.אשר על כן, אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה נסוג מפני רצונו של מעניק המתנה, ועל כן הוא גם בעל משקל נמוך מאינטרס ההסתמכות של רוכש בעסקת מכר [ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל פ"ד נב (2) 582 (1998)].
31.לאור האמור, מלבד מקרים בהם אכן מוכחת תרמית או עריכת הסכם בחוסר תום לב בכוונה להבריח נכסים, מתקשה אני לחשוב על נסיבות אחרות אליהן התכוון כבוד השופט עמית בעניין כהן, בהן הסכמה של אחד מבני זוג להעביר את זכויותיו בנכס לבן הזוג השני במסגרת של הסכם גירושין תתפרש כ"מתנה", אף אם מצוין כי מדובר ב"העברה ללא תמורה". דומה כי ניסיון החיים אף מחזק את הסברה כי בשלב הגירושין לא יהא זה חזון נפרץ לראות ריבוי של "הענקת מתנות" ללא תמורה.
32.אשר על כן, נראה כי אותם מקרים אליהם מתייחס כבוד השופט עמית, מיוחדים למקרים בהם מדובר בהסכם שנערך בחוסר תום לב, בכוונה להונות נושים או להבריח נכסים ולמראית עין בלבד (כפי שנקבע על-ידו במסגרת התיק שם).
מן הכלל אל הפרט
33.בענייננו, במסגרת הסכם הגירושין ניתן חלקו של החייב בדירה לילדיו-המבקשים (אשר היו קטינים באותה העת). לכאורה, בחינה בדבר מתן תמורה מצידם של המבקשים-המקבלים, היתה אמורה להוביל למסקנה כי מדובר ב"מתנה" שלא הושלמה ברישום (שכן אין מחלוקת כי המבקשים בעצמם לא נתנו תמורה לאביהם החייב).
34.אולם, כפי שהובהר לעיל, דומני כי במקרה זה לא ניתן לסווג את אינטרס ההסתמכות של המבקשים כאינטרס השקול לזה של "מקבל מתנה" רגיל. בהקשר זה אף יצוין כי המבקשים מתגוררים בדירה ביחד עם אמם עד היום, וסבורני כי יש בטענה זו (שלא נסתרה) כדי לחזק את הסתמכותם על הענקת הזכויות בדירה.
35.בנוסף, גם לשיטתו של כבוד השופט עמית לפיו נבחן הסכם הגירושין לגופו, נראה כי לא ניתן לסווג את הענקת הדירה לילדים כהענקה ללא תמורה.
36.כך, סעיף 7 להסכם הגירושין קבע כי תשלום המזונות על-ידי החייב עבור ילדיו (המבקשים) יכלול את חלקם של המבקשים בתשלום המשכנתא בגין הזכויות שהוענקו להם בדירה. בהקשר זה ניתנה התחייבות של אמם של המבקשים כי היא תערוב ותתחייב כלפי החייב, כי ככל שהמבקשים יגישו תביעה להגדלת תשלומי המזונות – תשפה האם את החייב בכל סכום בו יחוייב לשלם מעבר לסכומים שנקבעו בהסכם הגירושין (להלן: "ההתחייבות לשיפוי").
37.ציינתי דברים אלה אך ורק מכיוון שביחס להתחייבות השיפוי נקבע בהסכם הגירושין כי: "האשה מצהירה כי התחייבותה זו נלקחה על ידיה לאחר הפעלת שיקול דעת מרובה והוא היווה תנאי לוויתור הבעל על חלקו בדירה לטובת הילדים" (סעיף 9.ב' להסכם הגירושין).
38.לאור האמור, אף בחינה לגופו של הסכם הגירושין מובילה למסקנה כי לא ניתן לסווג את וויתור החייב על חלקו בדירה לטובת הילדים כמתנה ללא תמורה, שכן ניתנה תמורה קונקרטית בדמות תשלומי משכנתא ע"י המבקשים וההתחייבות לשיפוי מצידה של האשה. המסקנה המתבקשת היא איפוא, כי המדובר בהסכם מכר, והיא מתיישבת גם עם גישת השופט עמית בעניין כהן לעיל.
39.כך או כך, גם משיקולים של מדיניות משפטית ראויה סבורני שככלל, יש ליתן עדיפות לאינטרס ההסתמכות של קטינים במסגרת הסכמי גירושין של הוריהם, על-פני אינטרס ההסתמכות של מעקל מאוחר שהוא נושה של אחד מההורים (כאשר חריג למצב זה יהיה כאשר ההורים או מי מהם עושים שימוש בילדים כחלק מהסכם שהוא למראית עין בלבד).
40.במצב דברים זה יש לבחון את טענותיו הנוספות של המשיב, שנטענו בסתמיות ומבלי שנעשה ניסיון לבססן, לפיהן החייב וגרושתו עשו יד אחת על-מנת להבריח ולהעלים את רכושו של החייב מפני נושיו וכי מדובר בהסכם למראית עין. בנוסף טען המשיב כי המבקשים התרשלו מלרשום את הזכויות על-שמם.
41.טענותיו של המשיב בהקשר זה מתמצות בטענות עיקריות אלה: (1) הסכם הגירושין נעשה לאחר שההורים ידעו כי נפתח תיק ההוצאה לפועל; (2) כשנה לאחר הגירושין ביקשו ההורים לרשום התחייבות לרישום משכנתא, כאשר לא צוין שם שהממשכנים של מחצית מהזכויות הם הילדים-המבקשים; (3) הימנעות מרישום הערת אזהרה בגין זכויות הילדים.
42.אין בידי לקבל את טענותיו של המשיב.
43.המשיב לא צרף את מסמכי תיק ההוצאה לפועל, כך שכלל לא הוכח על-ידו כי הסכם הגירושין נעשה לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל. לטענת המשיב (שלא נתמכה באסמכתאות כאמור) נפתח תיק ההוצאה לפועל בשנת 1992 ואילו הסכם הגירושין הוא משנת 1997, כך שממילא אין תוחלת לטענה שקיים קשר בין מועד הסכם הגירושין לתיק ההוצאה לפועל (על אחת כמה וכמה כשהעיקול הוטל על-ידי המשיב רק בשנת 2013).
44.ההתחייבות לרישום משכנתא צורפה כנספח 5 לבקשת הסילוק שהגישה רמ"י. מדובר בהתחייבות של רמ"י כלפי בנק מממן נושאת תאריך 24.5.1998 המאוחר להסכם הגירושין- אולם בניגוד לטענת המשיב, לא מדובר בהתחייבות של הורי המבקשים. התחייבות רמ"י מפנה לבקשה קודמת של הורי המבקשים לקבלת משכנתא מהבנק, אולם לא הוכח מהו המועד שבו נחתמה התחייבות ההורים (ולא נסתרה האפשרות, הסבירה לכשעצמה, כי הבקשה נחתמה על-ידי ההורים כחלק מהסכם הרכישה המשותפת שקדמה לגירושין). כך או כך, לא עלה בידי המשיב להוכיח כי ההורים לא קיימו את הוראות הסכם הגירושין, או כי מדובר בהסכם למראית עין (ראו, להבדיל, את העובדות שהוכחו בפני כבוד השופט עמית בעניין כהן).
45.ההימנעות מרישום הערת האזהרה הוסברה על-ידי המבקשים, הן בכך שהיו קטינים והן בכך שהליכי הרישום של הדירה ושל הבית המשותף לא הסתיימו (סעיפים 8-10 לתצהיר המבקש). טענות אלה לא נסתרו על-ידי המשיב. בנוסף, מהבקשה שהוגשה על-ידי רמ"י לתיק עלה שהסכם הגירושין כן הוגש לתיק המתנהל על-ידי רמ"י, אולם מסיבה כלשהי, שלא הובהרה על-ידי רמ"י ולא במסגרת טיעוני הצדדים, לא הושלמה העברת הזכויות מכוחו של הסכם הגירושין (סעיף 5 לבקשת הסילוק שהגישה רמ"י).
46.מן המקובץ לעיל עולה כי טענות המשיב לא הוכחו על-ידו.
47.בנוסף, במסגרת הדיון הודיעו הצדדים כי הם מוותרים על חקירת המצהירים והסכימו כי השאלה המשפטית העומדת להכרעה בתיק היא האם הסכם הגירושין גובר על העיקול או שמא העיקול גובר על ההסכם.
48.בהקשר זה מתאימים לענייננו הדברים שנקבעו על-ידי כבוד הנשיאה ד' ביניש:
"בצדק טען בפנינו בא-כוח המערער כי משהוסכם על ידי הצדדים על הסדר דיוני לפיו לא תשמענה ראיות, נקודת המוצא העובדתית שהייתה מונחת בפני בית המשפט קמא, וממילא בפני בית משפט זה, הינה כי לא הוכח חוסר תום לב מצידו של המערער...
...בהקשר זה, טען בפנינו בא-כוח המעקל כי בנסיבות המקרה דנן הנטל להוכיח פעולה בתום לב מוטל על שכמו של המערער... טענה זו אין בידינו לקבל. במצב הדברים דנן, לא ידוע מה היה הגורם לאי רישום הערת האזהרה, יתכן כי מדובר בטעות, שכחה או רשלנות של עורך הדין שייצג את המערער באותן עסקאות, כטענת בא-כוח המערער, ויתכן כי מדובר בכוונת מכוון, כנרמז בסיכומי בא-כוח המעקל. אולם, משהוסכם על ידי הצדדים כי לא יובאו ראיות בעניין זה, מוסיף נטל השכנוע בדבר קיומו של חוסר תום לב לרבוץ על שכמו של המעקל, שכן "העיקרון הוא, כי כל בעל דין, הטוען טענה מהותית לגירסתו במשפט, הוא הנושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה. משמע: דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי" (דברי השופט ד' לוין ברע"א 1436/90 גיורא ארד, חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו(5) 101, 105 (1992)). אשר על כן, לא ניתן לקבל את הטענה, שלא הוכחה, כי ברקע למחדלו של המערער לרשום הערת אזהרה ניצב מניע פסול. יתר על כן, כבר נקבע בפסיקה כי טענות בדבר קנוניה או מרמה יבחנו על פי אמות מידה מחמירות, ואין די בעצם העלאת החשד על ידי הצד שכנגד (ראו: עניין קושניר, פסקה 23; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 615 (1993)). בעניין שלפנינו לא היה בחומר שהובא בפני בית המשפט, שמץ של ראייה בדבר חוסר תום לב מצידו של המערער"...
[ע"א 10467/08 חג'אזי נ' עיאס (פורסם בנבו, 3.11.2010), פסקאות 13-14 לפסק דינה של הנשיאה ביניש; ההדגשות הוספו על-ידי, י.ש.]
49.סופו של דבר, המשיב-המעקל לא הוכיח את טענותיו בדבר חוסר תום לב. לא הוכח חוסר תום לב ביחס להורי המבקשים ולא הוכח חוסר תום לב ביחס למבקשים עצמם. למעלה מכך, פרט לטענה כי אשת החייב ידעה ככל הנראה אודות פתיחת תיק ההוצאה לפועל על-ידי המשיב קודם להסכם הגירושין – יתר הטענות שהועלו מטעמו כלל לא נכללו בתצהירו של המשיב ולא הוגש מטעמו ולו מסמך אחד שיוכל לשמש להן בסיס, כך שיוצא שפרט לטענות המשפטיות שנדחו על-ידי כמתואר לעיל, לא הוכיח המשיב ולא יכול היה להוכיח את טענותיו (שממילא נדחו על-ידי).