ה"פ 2650-06-15 חכמי נ' מדינת ישראל ואח'

1.ביום 1.6.15 הגישה המבקשת תובענה בדרך של המרצת פתיחה, לפיה התבקש בית המשפט להצהיר כי זכויות במקרקעין אשר הועברו בשנת 1944 לנציב העליון הבריטי למטרות ציבוריות - ונרשמו לימים על שם המשיבה 1 (להלן: רמ"י) - שייכות למבקשת, הזכאית כי הזכויות יושבו לה וירשמו על שמה.

2.לטענת המבקשת, בשנת 1942 ניתן תוקף לתוכנית מתאר מחוזית למחוז לוד - שסומנה R/6 - ולאחר מכן רכש מר יעקב מוגרבי ז"ל, שהמבקשת היא מיורשי יורשיו, זכויות "בחלקה ההיסטורית" המצויה בשטח התוכנית (ומיקומה הפיזי הוא בעיר תל-אביב - יפו, בסמוך לשדה דב). במועד קרוב, הכין מוגרבי ז"ל תוכנית איחוד וחלוקה - שסומנה R/96 - שחילקה את החלקה ההיסטורית למגרשים בשטח של כ-1,000 מ"ר. בהתאם להוראות סעיפים 12 ו-27 לפקודת בנין ערים, 1936, הפרישה תוכנית האיחוד וחלוקה כ-23,500 מ"ר (כ-23% משטח החלקה ההיסטורית) למטרות ציבוריות, ואלו נרשמו על שם הנציב העליון בנאמנות (ולימים נרשמו על שם רמ"י) - בלא שהבעלים קיבל תמורה כלשהי.

המבקשת פרטה בתובענה את השינויים התכנוניים שנעשו במקרקעין שהופרשו ("חלקות הנציב") וטענה כי משלא מומשו בהם המטרות הציבוריות, יש לראות את אותן מטרות כאילו שונו ובוטלו. משכך, יש להשיב את הזכויות באותם מקרקעין לבעלים המקוריים, או חליפיהם. המבקשת מוסיפה כי "שחזור זכויות מלא" במקרקעין נעשה "כעניין שבשגרה" לטובת בעלי זכויות במקרקעין סמוכים, לרבות בהתאם לאשר נפסק בה"פ 1374/06 חשין נ' מינהל מקרקעי ישראל, ולא שונה בערעור עליו - ע"א 1788/09 (להלן: "עניין חשין").

3.אין חולק כי בעקבות פסק הדין שניתן בעניין חשין פנתה המבקשת לבית משפט זה בהמרצת פתיחה בטענות דומות לאלו הנטענות כאן (ה"פ 50809-02-12). אולם, בעקבות חוות דעתו של כב' השופט טובי לפיה הסמכות העניינית לא נתונה לבית המשפט האזרחי אלא לבית המשפט הגבוה לצדק (להלן: בג"צ) או לבית המשפט לעניינים מינהליים, נמחקה התובענה.

בהמשך הגישה המבקשת עתירה מינהלית באותו עניין (עת"מ 16218-02-14) - עתירה שנמחקה אף היא, בהתאם להערות כב' השופטת סוקולוב אשר אף הן נסובו בעניין הסמכות העניינית (הגם שהדבר לא מצא ביטויו בפרוטוקול הדיון).

בעקבות האמור חזרה והגישה המבקשת את התובענה דנן - תוך שציינה את ההבדלים בין התובענות השונות.

4.בכתב תשובתה לתובענה טענה רמ"י, בין היתר, כי בית המשפט המוסמך לדון בתובענות שעניינן ביטול הפקעה עקב אי-מימוש של המטרה הציבורית כבענייננו הוא בג"צ - כהלכה שנפסקה ברע"א 5664/04 מדינת ישראל נ' בן גרא (10.3.05) (להלן: הלכת בן גרא).

5.מכל מקום, בדיון שנערך ללא נוכחות נציג רמ"י, לאור עיצומי הפרקליטות, הבהיר ב"כ המבקשת כי גם לשיטתו אין חולק כי הסמכות העניינית נתונה לבג"צ, הגם שלטענתו סמכות זו אינה ייחודית וכי אין לו התנגדות לחזור בו מהתובענה ובלבד שרמ"י לא תיטען לעניין הסמכות העניינית ככל שתוגש עתירה לבג"צ.

6.ואכן, רמ"י אישרה את האמור תוך שחזרה והדגישה כי הסמכות נתונה בנסיבות דנן אך ורק לבג"צ ושוב בהסתמך על הלכת בן גרא, ונפנה גם לאשר נקבע בפרשת צ'רני - ע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 822 (2006).

7.יוער כי בהלכת בן גרא נקבע כי בית המשפט לעניינים מינהליים הוא הערכאה המוסמכת לדון בהפקעות לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ואילו בג"צ הוא הערכאה הדנה בהפקעות לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. ואולם, בענייננו - ועל כך אין חולק - בוצעה ה"הפקעה" מכוח הוראות פקודת בנין ערים, 1936, וייתכן כי יש נפקות להבחנה זו.

8.בנוסף, עוד טרם ההכרעה בנושא הסמכות העניינית ציינה המבקשת כי אין היא עומדת על התביעה כנגד המשיבה 2 (להלן: העירייה), אשר צורפה לטענתה כמשיבה פורמלית בלבד, וכשהעירייה עומדת על פסיקת הוצאות לזכותה.