פתח דבר
1.
1.
התובעת, אופטומטריסטית במקצועה, עבדה בנתבעת (להלן -
החברה) מיום 23.2.2003 ועד ליום 13.4.2003. בשבוע הראשון לעבודתה עבדה התובעת בסניף ראשון לציון, שם עברה חפיפה, ובתחילת חודש מרץ 2003 החלה לעבוד בסניף החברה בעיר בני ברק (להלן -
הסניף). תנאי עבודתה של התובעת הוסדרו בהסכם אישי (
נספח ת/1 לכתב התביעה).
2.
2.
כאמור, התובעת עבדה במחלקת האופטיקה בסניף בני ברק של החברה, מיד לאחר פתיחת הסניף. בתקופה הרלבנטית לתביעה עבדו במחלקה ארבע עובדות: התובעת; גב' אורטל לביא - מתמחה באופטיקה. לגרסת החברה (המוכחשת על ידי התובעת) גב' אורטל לביא היתה מנהלת המחלקה; גב' יהודית שירה איפרגן וגב' חסידה שטמפפר - מוכרות. לאחר פיטורי התובעת מעבודתה, החליף אותה בעבודה אופטמטריסט גבר דתי.
3.
3.
אין מחלוקת כי התובעת פוטרה מעבודתה בחברה. לטענת התובעת, פיטוריה היו שלא כדין ונגועים באפליה וחוסר תום לב, מסיבות אלה: קבלת התובעת למקום העבודה מבלי ליידעה אודות אופיו הדתי/חרדי של מקום עבודתה; העדפת גבר דתי ללא כל הצדקה עניינית; העדפת עובדת לא מוסמכת ומנוסה הרבה פחות מהתובעת (אורטל), רק בשל היותה נשואה לגבר דתי. כנגד טענות אלה טענה החברה כי ההחלטה על פיטורי התובעת התקבלה משיקולים ענייניים בלבד, מחמת אי התאמה, שבאה לידי ביטוי באי קבלת מרותם של הממונים עליה, יחס לא נאות ללקוחות, והעדר יכולת להשתלב בצוות העובדים.
4.
4.
מטעם התובעת העידו התובעת עצמה, וכן גב' חסידה שטמפפר, אשר, כאמור, עבדה כמוכרת במחלקה בה עבדה התובעת. מטעם החברה העידו: מר דורון בר, אשר שימש בתקופה הרלבנטית כמנהל קטגורית האופטיקה בחברה; מר גבי ג'רבי, אשר שימש בתקופה הרלבנטית כמנהל הסניף; גב' אורטל לביא, אשר עבדה בתקופה הרלבנטית במחלקת האופטיקה בסניף.
5.
5.
גרסת התובעת בתצהירה בכל הנוגע לעבודתה ולסיום עבודתה בחברה היא כמפורט להלן:
5.1. 5.1. בעת ראיון הקבלה לעבודה לא נאמר לה דבר על דרישות ייחודיות הנובעות מהיותה עובדת בסניף בני ברק, שהוא סניף המצוי בסביבה חרדית, ולא נאמר לה דבר על דרישות לבוש ייחודיות הנגזרות מהעבודה בסניף בני ברק. התובעת הצהירה כי במועד בו התקבלה לעבודה בחברה היתה לה גם הצעת עבודה אחרת. עוד הצהירה התובעת כי אילו ידעה על דרישות הלבוש בעבודה בסניף, לא היתה מקבלת את הצעת העבודה של החברה.
5.2. 5.2. לאחר תחילת עבודתה בחברה, קיבלה הנחייה ממנהל הסניף כי עליה ללבוש חצאית ולא מכנסיים. לאחר מספר ניסיונות לדבר עם מנהל הסניף בעניין זה, עקב רצונה לא "לעשות גלים" במקום עבודתה החדש, הסכימה ללבוש חצאית. עוד ציינה, כי בסמוך למועד סיום עבודתה התקבלה בקשתה להמיר את החובה ללבוש חצאית בלבישת חלוק ארוך.
5.3. 5.3. ביום 13.4.2003 ניתנה לה הודעת פיטורים על ידי מנהל הקטגוריה, מר דורון בר, תוך מתן הודעה מוקדמת בת שבועיים. הסיבה שניתנה לפיטוריה היתה כי גברים דתיים אינם מרגישים נוח בנוכחות אישה חילונית, ומסיבה זו הוחלט להחליף אותה בגבר דתי. כמו כן הוסבר לה כי בעלה של גב' לביא הוא אדם דתי, ולכן החברה מעדיפה את גב' לביא על פניה. לעניין גב' לביא, טענה התובעת כי טענת החברה כי גב' לביא היתה מנהלת המחלקה אינה נכונה, ולכן אין בסיס לטענה כי סירבה לקבל את מרותה כממונה עליה.
6. 6. כאמור, בתצהירי העדות מטעם החברה נטען כי הסיבה לפיטורי התובעת היו: אי קבלת מרות של הממונים עליה, שבאה לידי ביטוי בהערמת קשיים בנושא הדרישה ללבוש חצאית, כאשר התובעת נענתה (חלקית) לדרישה זו רק לאחר שהובהר לה כי תפוטר אם לא תקיים דרישה זו, ובקושי של התובעת לקבל את מרותה של מנהלת המחלקה, גב' אורטל לביא, אשר היתה צעירה ממנה ולא אופטומטריסטית מוסמכת; יחס אגרסיבי ולא נאות ללקוחות; העדר יכולת להשתלב בעבודת צוות, כאשר בין התובעת לבין אחת המוכרות התפתח עימות ממושך על רקע מקצועי. החברה הכחישה כי התובעת פוטרה לנוכח הרצון להעסיק גבר דתי תחתיה, על רקע העובדה כי גברים דתיים מרגישים לא נוח בנוכחות אישה חילונית. לטענת החברה, אמנם קיים קושי בעריכת בדיקה לגבר דתי על ידי אישה, בשל הסתייגות גבר דתי מהימצאות בחדר סגור עם אישה, אולם על קושי זה ניתן להתגבר במספר דרכים - נוכחות אישה נוספת בחדר, השארת הדלת פתוחה ועוד. איוש תפקידה של התובעת בגבר דתי (מר אבי פילץ) נעשה לאחר שנתקבלה עליו המלצה מעובד אחר של סניף החברה בחולון, לאור עבודה משותפת בחנות בבני ברק, כאשר היו לו כבר לקוחות במגזר החרדי. אילו פיטורי התובעת לא היו נעשים מחוסר התאמה, היתה מוצעת לה עבודה בסניף אחר של החברה. כמו כן נטען כי אין כל קשר בין העובדה שבעלה של גב' לביא הוא אדם דתי לבין פיטוריה של התובעת, מה גם ששתיהן לא מילאו אותו תפקיד - התובעת היתה אופטומטריסטית מוסמכת ואילו גב' לביא היתה מנהלת המחלקה ומתמחה.
7. 7. על יסוד התרשמותנו מעדויות הצדדים בפנינו, אנו קובעים כמפורט להלן, בנוגע לשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים.
חובת הגילוי המוטלת על הצדדים במשא ומתן לקראת חוזה עבודה
8.
8.
אין מחלוקת, כי בראיון העבודה וקודם לתחילת עבודתה של התובעת בחברה, לא נאמר לה כי עבודה בסניף בני ברק תחייב אותה לקוד לבוש מסויים, דהיינו - לבישת חצאית. לגרסת מר דורון בר, אכן הדבר לא נאמר לתובעת במהלך ראיון העבודה, אך זאת מחמת שהדבר נראה לו מובן מאליו, שכן התובעת היתה צריכה לדעת כי מששובצה לעבודה בעיר חרדית, יהיה עליה להתאים את לבושה למקום העבודה ולקהל היעד של לקוחותיו. עוד נטען בתצהירו של דורון בר, כי לא מדובר בהוראה גורפת של החברה שהתקבלה מראש, אלא בהוראה שהוציא מנהל הסניף עם פתיחת הסניף, לאור אופיו החרדי של המקום.
(סעיף 10 לתצהירו של דורון בר; עדות דורון בר, ע' 29, ש' 16 - 17).
9. 9. עוד יש לציין, כי בעוד שבתצהירו של מר דורון בר נטען כי הדרישה היתה ללבישת חצאית בתוך חצרי הסניף בלבד, והחברה הסתמכה על עניין זה בטיעונה כי מדובר בדרישה מידתית וסבירה, הרי מעדותו של מר ג'רבי עלה כי למעשה העובדות נדרשו ללבוש חצאית גם מחוץ לסניף, ולבוא מהבית לבושות בחצאית, שכן היתה בעיה אם עובדת הסניף נצפתה נכנסת למקום העבודה לבושה במכנסיים (
עדות מר ג'רבי, ע' 25, ש' 7 - 21).
מר ג'רבי העיד במפורש כי :
"אין דבר כזה לבוא לחנות עם מכנסיים, גם מי שלובשת חלוק".
(ע' 26, ש' 16).
מכאן, כי מדובר בדרישה המחייבת את התובעת לא רק בשעות העבודה בסניף אלא גם בשעות שלפני העבודה ואחרי העבודה, שהרי ברור שאם אסור לתובעת להימצא בסביבת הסניף עם מכנסיים ועליה להיכנס לסניף לבושה בחצאית, משמעות הדרישה היא ללבוש חצאית בדרכה לעבודה בסניף וכן ביציאה מהסניף לאחר שעות העבודה.
עוד יש לציין, כי בניגוד לנטען על ידי החברה כאילו כל העובדים הבינו בעצמם את עניין החובה להתאים את הלבוש לקוד הלבוש בחברה החרדית, וכי יתר העובדים קיבלו דרישה זו בהבנה, נציין כי מעדותה של גב' שטמפפר עולה כי גם לה הפריעה העובדה כי דרישה זו לא הוצגה לה מראש (
ע' 8, ש' 2).
10. 10. אין מחלוקת, כי על פי שיטתנו המשפטית, יש לנהל משא ומתן לקראת כריתת חוזה בדרך מקובלת ובתום לב, כמצוות המחוקק בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. אחד ההיבטים של חובת תום הלב בניהול מו"מ הוא חובת הגילוי, בהתאם למהות העסקה ולנסיבות המקרה. לעניין חובת הגילוי בטרם כריתת
חוזה עבודה קבע בית הדין הארצי לעבודה כי