דקל - מתקני תברואה ועבודות צנרת בע"מ נ' סובח

פסק דין

לפנינו ארבע תביעות שהוגשו במסגרת כתב תביעה אחד של עובדים שהועסקו על ידי חברה לעבודות צנרת ותחזוקה, וכן תביעה שכנגד שהוגשה על ידי החברה כנגד אחד העובדים.

התשתית העובדתית

הנתבעת, דקל מתקני תברואה ועבודות צנרת בע"מ (להלן: דקל), הינה חברה פרטית שעיקר עיסוקה בביצוע עבודות ומתן שירותי צנרת ותחזוקה.

התובעים 1-4 הועסקו על ידה בזמנים שונים: התובע 1, מר בלאל סובח (להלן: בלאל) הועסק מיום 1.4.06 עד ליום 10.6.10; התובע 2, מר האני אבו עאמר (להלן: האני) הועסק מיום 1.8.08 עד ליום 27.5.10; התובע 3, מר מג'די גאמוס (להלן: מג'די) הועסק מיום 1.2.09 עד ליום 27.5.10 והתובע 4, מר סמיר גאמוס (להלן: סמיר), הועסק לא ברציפות ובזמנים השנויים במחלוקת בין הצדדים מיום 21.5.01 עד סיום עבודתו בפועל ביום 31.5.10, לאחר שנפגע בתאונת עבודה.

התובעים סיימו לעבוד בדקל בנסיבות שונות השנויות במחלוקת בין הצדדים, חלקן בנוגע לעצם מעשה הפיטורים או ההתפטרות וחלקן באשר לעצם זכאותם לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתם.

ביום 31.8.10 דקל הגישה תביעה נגד בלאל להחזר יתרת הלוואה ותמורת הודעה מוקדמת (ס"ע 53664-08-10). ביום 23.11.10 הגישו התובעים את תביעתם הנוכחית המאוחדת, במסגרתה דקל הגישה כתב תביעה שכנגד.

מטעם התובעים, העידו ארבעת התובעים עצמם. מטעם דקל העיד מר מוחמד אבו דיב, מנהלה ובעל מניות בה (להלן: מוחמד); מר לוטפי אבו דיב (להלן: לוטפי), אחיו של מוחמד שאף הוא מנהל ובעל מניות בדקל; מר משה גלפז (להלן:"גלפז"), מהנדס מערכות באוניברסיטת תל אביב המטפל בין היתר בנושא התחזוקה; ומר ביאן אבו דאהש (להלן: ביאן), קרוב משפחתו של מוחמד שהועסק אצל דקל.

התביעות הנוגעות לתקופת עבודתו של בלאל

פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת

בלאל טען בתביעתו שדקל פיטרה אותו בסוף מאי 2010, במכתב מיום 27.5.10 (נספח ב' לכתב התביעה), שבו צויין כי היא מקבלת את בקשתו לסיים עבודתו אצלה, בעוד שלטענתו הוא מעולם לא ביקש את סיום עבודתו. מכאן טענתו שהוא זכאי לפיצוי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. לעומת זאת, דקל טוענת כי בלאל הודיע לה על כוונתו לסיים עבודתו אצלה ביום 27.5.10 או בסמוך לכך, אולם למרות שהתבקש ליתן הודעה מוקדמת, הוא סיים עבודתו בפועל ביום 10.6.10.

בתביעה לפיצויי פיטורים נטל הראיה מוטל על העובד התובע להוכיח את פיטוריו ואת זכאותו לפיצויי פיטורים (דב"ע נו/201-3 שמש ירושלים נ' ניסימיאן (26.5.97); דב"ע לג/58-3 האוניברסיטה העברית נ' מינטל (15.11.73)). ההכרעה בשאלה מי מהצדדים הביא את יחסי העבודה לידי גמר מתקבלת תוך על יסוד מכלול העובדות הרלוונטיות. אין להסתמך רק על קטע דברים אלא על התמונה בכללותה (דב"ע ל/18-3 בנצילוביץ נ' אתא (30.11.1970)) והכל במטרה לבדוק "מיהו הצד שפעל על מנת להביא לניתוק היחסים" (עע 214/06 אלוניאל נ' צ'רניאקוב (31.5.07), והאסמכתאות שם).

לאחר שבחנו את מכלול ראיות הצדדים, אנו מעדיפים את גרסת בלאל על פני גרסת דקל בנוגע לנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים, ועל כן קובעים שעלה בידיו להוכיח לנו שפוטר ולא התפטר מעבודתו. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו:

ראשית בלאל העיד בתצהירו כי במהלך מאי 2010 הוא הגיע באיחור קל של דקות ספורות לנקודת האיסוף, בסביבות השעה 06:10, כששעת היציאה שתוכננה הייתה בין 05:45 ל- 06:00. כשהגיע למקום מוחמד הוא התפרץ עליו בצעקות בשל האיחור וגירש אותו מההסעה. באותו היום בשעות הערב, הוא זומן לפגישה עם מוחמד בה נכח אף לוטפי. מוחמד ביקש ממנו להתייצב לעבודתו מכאן ולהבא בשעה 05:45. בהתאם לכך, בלאל חזר והמשיך בעבודתו. להפתעתו, כשביקש לקבל את תלוש שכרו מספר ימים לאחר מכן, הרי שמלבד תלוש שכר שבו קוזזה מלוא יתרת הלוואה שקיבל משכרו, הוא קיבל מכתב מיום 27.5.10, לפיו דקל מקבלת בקשתו לסיים עבודתו אצלה ביום 15.6.10 (נ/ב' לתצהיר בלאל) מסיבות אישיות. בלאל טען כי לא התפטר מעבודתו והמכתב האמור לא נועד אלא כדי לפטור את דקל מחובתה בתשלום פיצויי פיטורים. עדותו זו של בלאל לא נסתרה. בדיון בפנינו הוא חזר על גרסתו לפיה זומן באותו ערב על ידי מוחמד, ובאותה פגישה רק התבקש לא לאחר להבא לעבודתו, והוא המשיך לעבוד תשעה ימים לאחר מכן כרגיל ובהתאם למוסכם, וכשהיה ביום חופש הוא קיבל את מכתבה של דקל על ידי סמיר (ע' 11, ש' 1 לפרוטוקול). בלאל הכחיש כי ביקש להפסיק את עבודתו והוסיף כי "אני עבדתי 6 שנים באותו הזמן, באותה השעה, כל יום, ולא בגלל שיום אחד איחרתי 5 דקות אני צריך לעזוב" (ע' 10, ש' 8);

שנית בעדותו של מוחמד בנוגע לנסיבות סיום עבודת בלאל מצאנו סתירות רבות. מוחמד העיד בתצהירו כי בלאל זומן על ידו ועל ידי לוטפי למעין שיחת בירור לאחר הויכוח שפרץ ביניהם בנוגע להגעתו באיחור להסעה. לטענתו, בשיחת הבירור שנערכה ביום 30.5.10 הודיע בלאל שאינו יכול להמשיך בעבודתו, ומוחמד השיבו במפורש כי "אתה חייב לתת הודעה מוקדמת 30 יום ועליך לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת" (ס' 9 לתצהיר מוחמד). לעומת זאת, בחקירתו מוחמד העיד כי לא דרש הודעה מוקדמת מבלאל וכי "אני לא מתייחס להודעה מוקדמת ולא בטיח" ואף אינו יודע אם מגיעה לו הודעה מוקדמת מבלאל (ע' 36, ש' 8; ע' 37, ש' 21). כמו כן, בניגוד לתצהירו בו טען במפורש כי הוא ולא אחר דרש מהתובע הודעה מוקדמת והם אף סיכמו על כך, העיד כי ייתכן ולוטפי הוא שדרש מהתובע הודעה מוקדמת ולא הוא שכן לטענתו "אני לא טיפוס של הודעות מוקדמות" (ע' 37, ש' 24). זאת ועוד. מוחמד הבהיר כי אותה עת הייתה דקל זקוקה מאד לעובדים בשל פיטוריהם של האני ומג'די, ומשכך סוכם שבלאל יעבוד במהלך תקופת ההודעה המוקדמת (סעיפים 9-10 לתצהיר מוחמד). בחקירתו הוסיף מוחמד כי "אמרתי לו 2 עובדים מהאוניברסיטה כבר הלכו, ועוד פועל בבי"ח קיבל תאונה, תעשה לי טובה אישית תעבוד עוד חודש ותלך" (ע' 34, ש' 9; ע' 36, ש' 11; ע' 38, ש' 2), והוא אף טען בעדותו כי "אני לא שחררתי אותו" (ע' 36, ש' 19). על כן לא ברור כיצד בסופו של דבר הסכים לסיום עבודתו של בלאל טרם ההודעה המוקדמת, ומדוע כבר ביום 15.6.10, במכתבה של דקל מיום 27.5.10, הודע לבלאל כי התפטרותו מתקבלת החל מיום 15.6.10 ולא בתום תקופת ההודעה המוקדמת (נ/ ב' לתצהיר בלאל). כמו כן, האמור במכתב מנוגד לעדות של מוחמד לפיה לאחר הפגישה הוא פנה לרו"ח וביקש ממנו כי יכין את אותו מכתב בהתאם לבקשתו של בלאל (ע' 34, ש' 17). זאת ועוד. מוחמד טען בעדותו שהמכתב מיום 27.5.10 ניתן לבלאל אחרי הפגישה ביניהם מיום 30.5.10, בנוגע לסיום עבודתו בדקל (ע' 35, ש' 1). על כן ובהתאם לגרסתו, המכתב היה אמור להיות ממוען לתובע במועד מאוחר יותר ומכל מקום לאחר 30.5.10 (ע' 34, ש' 14; ע' 35, ש' 8).

שלישית עדותו של מוחמד לפיה בלאל הודיע לו על התפטרותו במהלך השיחה ביניהם, והם סיכמו על סיום עבודתו לאחר תקופת הודעה מוקדמת לא תועדה על ידו באותה פגישה (ע' 35, ש' 15; ע' 36, ש' 3). כמו כן, על אף שבתצהירו טען מוחמד כי בלאל התבקש להשיב יתרת הלוואה שניתנה לו וחופשה שנתית שקיבל ביתר (ס' 10-11 לתצהירו), מחקירתו לא עלה כי סוכם בין הצדדים דבר בעניין זה (ע' 36, ש' 23; ע' 37, ש' 1; ע' 39, ש' 7). למעשה להיפך, בניגוד לאמור תצהירו, מוחמד הודה בחקירתו שלא ביקש מבלאל החזר הלוואה ויתרת חופשה שנתית באותה פגישה שכן "לא נפתחו דברים בשביל לבקש או לא, הוא בא למשרד ובקשתי ממנו להמשיך לעבוד בינתיים עד שאמצא אנשים" (ע' 37, ש' 8);

ורביעית אף מעדות לוטפי עולות סתירות בכל הנוגע לסיום עבודת בלאל. מצד אחד נטען על ידו שאמר לבלאל בשיחה ביניהם מיום 30.5.10, שעליו לתת הודעה מוקדמת של 30 יום וכך סוכם ביניהם, ומנגד לא הובהר בעדותו כיצד אם כן ניתן לבלאל מכתב מיום 27.5.10, בו קיבלה דקל את התפטרותו החל מיום 15.6.10 (ע' 57, ש' 4), וכיצד אם התובע הפסיק להגיע לעבודה ללא התראה, לאחר שסוכם עימו שהוא יעבוד במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, הודיעה לו דקל כי היא מקבלת את בקשתו לסיים עבודתו כבר ביום 15.6.10. בעניין זה כל שטען לוטפי היה שאינו זוכר אם הפגישה ביניהם אכן התקיימה ביום 30.5.10 למרות שטען כך במפורש בתצהירו (ע' 58, ש' 3).

לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את גרסת בלאל וקובעים כי הוא פוטר מעבודתו על ידי דקל וסיים עבודתו בפועל ביום 10.6.10. על כן, הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת.

תקופת עבודתו של בלאל, החל מיום 1.4.06 עד ליום 10.6.10, מונה כ-50 חודשים. בלאל טען כי שכרו הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים המגיעים לו עומד על 6,500 ₪. זאת, מבלי שפירט כיצד חישב זאת, מלבד טענתו בתצהירו כי המדובר בשכרו הממוצע (ס' 10 לתצהיר בלאל). דקל טענה מנגד כי יש לחשב את שכרו לפי ממוצע שכרו במהלך כל שנת עבודה, ובהתאם לכך שכרו הקובע לשיטתה עומד על 5,057 ₪. כפי העולה מתלושי שכרו של בלאל, ואחרת לא נטען על ידי הצדדים, שכרו של התובע חושב על בסיס יומי. בהתאם לכך, יש לחשב את שכרו הקובע של התובע לפי ממוצע שכרו בשנים עשר החודשים האחרונים שקדמו לסיום עבודתו. נתונים בנוגע לכך קיימים רק בכרטיסי ריכוז השכר של התובע, ולעניין זה אין להסתמך על שכרו של בלאל עבור מאי 2010 שהופחת על ידי דקל כמפורט לעיל. בהתאם לריכוזי השכר, שכרו הממוצע של בלאל עבור שנת עבודתו האחרונה עמד על 5,963 ש"ח.

משכך, אנו קובעים בלאל זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסך 24,846 ₪ ותמורת הודעה מוקדמת בסך 5,963 ₪.