דנ"א 4109/16

1. לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 879/14  נ. נ' נ. (5.5.2016). בפסק הדין התקבל (בדעת רוב של השופטים ע' ברוןו-ע' פוגלמן, כנגד דעתו החולקת של השופט י' עמית), ערעורו של ע. נ. (להלן: ע.), על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר קבע כי הסכם מתנה מיום 11.5.2005 שבו התחייב מר אהרון נ. ז"ל (להלן: המנוח) להעביר לע. את כל זכויותיו במקרקעין בטל בהיותו "מתנה מחמת מיתה".

רקע

2. עובדות המקרה פורטו באופן מקיף בפסק הדין קמא ובפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף והן יובאו כאן לפיכך בקיצור נמרץ. המבקשים הם אחיו של המנוח המשמשים כחליפיו בהליך (כתב התביעה המקורי הוגש על ידי המנוח בטרם הלך לעולמו), וע. הוא דודו של המנוח. על פי הנטען בכתב התביעה שהגיש המנוח, סמוך לשנת 2001 פנה ע. אל המנוח והציע לו לרכוש ביחד בית בתל אביב (להלן: הנכס). ביום 7.6.2001 חתמו המנוח וע. על הסכם לרכישת הנכס. הנכס הוא בן שתי קומות, שבכל אחת מהן מספר חדרים, ועל פי הנטען הוסכם בין המנוח לבין ע. שהראשון יהא זכאי לקבל דמי שכירות מהשכרת החדרים בקומה הראשונה של הבית (המנוח עצמו התגורר באחד החדרים בקומה זו), ואילו ע. יהא זכאי לקבל דמי שכירות מהשכרת החדרים בקומת הקרקע. עוד נטען כי השניים סיכמו, מאחר שהמנוח שילם יותר מע. ברכישת הנכס, שע. יישא בתשלום כלל החשבונות והמיסים בגין השימוש בבית וכן יעביר למנוח סכום של 100 ש"ח מדי שבוע.

3. זמן מה לאחר רכישת הנכס חלה הידרדרות במצבו הבריאותי של המנוח. ביום 5.5.2003 ערך המנוח צוואה, ובה הוריש לע. את כל רכושו. בנוסף, ביום 11.5.2005 חתם המנוח במשרדו של עו"ד על הסכם מתנה (להלן: הסכם המתנה), שלפיו הוא התחייב להעביר לע. ללא תמורה את כל זכויותיו בנכס, אולם הוסכם כי ע. לא יהיה רשאי להעביר את הזכויות בנכס שניתנו לו במתנה לצד שלישי, אלא לאחר קבלת הסכמתו בכתב של המנוח או לאחר מותו. בנוסף הסכימו הצדדים כי למנוח נתונה הזכות להתגורר בנכס עד יום מותו, כמו גם הזכות לקבל דמי שכירות בגינו. להסכם המתנה צורפו שני נספחים שנחתמו על ידי המנוח: ייפוי כוח בלתי חוזר לרישום הזכויות בנכס על שם ע., ותצהיר שבו ציין המנוח כי הוא מעניק לע. "מתנה מלאה וללא כל תמורה" – את זכויותיו בנכס.

4. על פי הנטען בתביעת המנוח, סמוך לחודש נובמבר 2005 דרש ע. מהמנוח לשלם את חשבונות הנכס בעצמו ולוותר על חלק מדמי השכירות המגיעים לו מתוקף הסכם המתנה. בנסיבות אלה, ביום 17.11.2005 ערך המנוח צוואה חדשה שבה נאמר כי היא מבטלת כל צוואה קודמת, וכי עם פטירתו הוא מצווה את כל רכושו ליורשיו על פי דין, ומשמע שלא עוד לע.. עוד באותו יום שלח המנוח לע. הודעה שהוא מבטל את התחייבותו להעביר לו את זכויותיו בנכס. במכתב מיום 13.12.2005 מאת בא-כוחו של ע. ובמענה להודעת הביטול, נאמר למנוח כי כתנאי לביטול הסכם המתנה נדרש המנוח לשלם לע. הוצאות ופיצויים בסכום של 275,620 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. במצב דברים זה, המנוח הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה שבה העלה שלל טענות כנגד תוקפו של הסכם המתנה ובין היתר טען כי הסכם המתנה בטל בהיותו "מתנה מחמת מיתה" הנעדרת תוקף בדין. ע. מצדו הגיש תובענה לסעד הצהרתי שלפיו הסכם המתנה תקף. כאמור, עם פטירתו של המנוח נכנסו בנעליו אחיו, הם גם שני המבקשים בענייננו (אחד משלושת אחיו של המנוח, מי שהיה המשיב השלישי בערעור, הלך לעולמו עובר למתן פסק הדין בערעור).

5. בית המשפט קמא קיבל את טענת המנוח לבטלות הסכם המתנה בהיותו "מתנה מחמת מיתה", אשר על פי סעיף 8(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), ניתן להעניק רק בדרך של צוואה. נקבע כי לפי הסכם המתנה אמנם זכותו של המנוח בנכס (שהיא זכות אובליגטורית) עברה לע. לאלתר, ואולם נוכח המגבלות הרבות שהושתו על זכויותיו של ע. בנכס, לא הוקנתה לו הזכות המלאה לנהוג בנכס מנהג בעלים. בהתאם, נקבע כי בפועל המתנה הוקנתה לע. רק עם פטירתו של המנוח, ומדובר לכן במתנה מחמת מיתה הבטלה מכוח סעיף 8(ב) לחוק הירושה. לנוכח האמור הצהיר בית המשפט קמא על בטלותו של הסכם המתנה, ובכך קיבל את תביעת המנוח ודחה את תביעת ע.. 

פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף

6. בית משפט זה (השופטים ע' פוגלמן ו-ע' ברון, כנגד דעתו החולקת של השופט י' עמית), קיבל את ערעורו של ע., הורה על ביטול פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וקבע כי הסכם המתנה בין הצדדים תקף.

7. השופטת ע' ברון, שכתבה את חוות הדעת המרכזית של דעת הרוב, פסקה כי יש לעשות שימוש זהיר בהוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה, ולהחילה רק על עסקאות שבהן ברור כי כוונת הצדדים היא שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל רק לאחר מותו של הנותן. לדידה, אין להחיל את הוראת הבטלות במקרים בהם כוונת הצדדים הינה שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל לאלתר, אך תוך שהנותן מותיר בידו שליטה מסוימת בדבר המתנה. על כוונת הצדדים לעסקת המתנה – אם הענקה לאלתר או שמא רק לאחר מותו של הנותן – ניתן ללמוד לשיטתה מתוך לשון הסכם המתנה ונסיבות כריתתו, כמו גם מהתנהגות הצדדים לפני ולאחר ההתקשרות ביניהם. יש משמעות בהקשר זה אף למאפייניו המשפטיים של דבר המתנה (זכות במקרקעין, זכות אובליגטורית, זכות במיטלטלין); לאופיין ולטיבן של המגבלות המוטלות על מקבל המתנה; ולשיקולים כלליים הנובעים מאופייה המיוחד של פעולת הענקת מתנה.

8. השופטת ע' ברון קבעה כי במקרה דנן – חרף העובדה שהמנוח נפטר טרם שנחקר על גרסתו ושע. נמצא בלתי כשיר להעיד – קיימות ראיות כבדות משקל המובילות למסקנה ברורה כי כוונת הצדדים הייתה להקנות לע. את זכותו האובליגטורית של המנוח להירשם כבעלים בנכס עוד בימי חייו, ולאלתר. ראיות אלה הן בין היתר לשונו ונוסחו של הסכם המתנה; לשון תצהירי הצדדים; החתימה על ייפוי הכוח הבלתי חוזר לטובת ע.; ועדותו של עורך הדין שערך את הסכם המתנה. לשיטת השופטת ע' ברון, המסקנה המסתברת מכל האמור היא שעסקת המתנה הושלמה וכי זכויות המנוח בנכס הועברו במלואן לע. עם החתימה על הסכם המתנה. במצב דברים זה לא מדובר ב"מתנה מחמת מיתה" שהרי הזכויות הוקנו לע. באופן מיידי.