דמי שימוש – יסודות ותנאי חיוב

לפנינו תביעה לדמי שימוש ראויים.

מקורות הדיון

ראשית דבר נביא בקצרה את יסודות החיוב לדמי שימוש, שלמעשה הם תשלום שכירות על ידי הצד שמשתמש בנכס המשותף לצד שאינו משתמש בו.

יסודה של סוגיה זו בהלכות שותפים:

במשנה במסכת נדרים (דף מה ע"ב):

"השותפין שנדרו הנאה זה מזה – אסורין ליכנס לחצר; רבי אליעזר בן יעקב אומר: זה נכנס לתוך שלו, וזה נכנס לתוך שלו."

ובגמרא (שם דף מו ע"ב):

"[...] אמר רב יוסף אמר זעירי: מחלוקת שאין בה כדי חלוקה, אבל יש בה כדי חלוקה – דברי הכל אסור. אמר רב הונא: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב; וכן אמר רב אלעזר: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב."

והסביר הר"ן שבחצר משותפת שיש בה דין חלוקה – גם כשאין השותפים משתמשים בה יחד, אין השותף שמשתמש בה יכול לומר 'לתוך שלי אני נכנס' אלא הדבר נחשב שמשתמש גם בחלקו של האחר. ואילו בחצר שאין בה דין חלוקה – מכיוון שאינם יכולים להשתמש יחד, כל אחד מהם מקנה את חלקו לחברו בשעה שהוא משתמש בחצר.

גמרא זו מובאת בתשובת הרשב"א (חלק ב תשובה קמא). הרשב"א נשאל במקרה של שניים שרכשו יחד מקום ישיבה בבית הכנסת, ואינם רוצים לחלקה בדרך של 'גוד או אגוד' (שפירושה שאחד מהם ימכור לחברו את חלקו או יקנה ממנו) – אם ישתמשו במקום כפי שיזדמן, או בדרך של חלוקה לזמנים. וכתב רשב"א:

"כיון דאין בה כדי חלוקה ואי אפשר להם שלא ישתמשו בה שניהם, כל אחד מקנה חלקו לחברו כל זמן שמשתמש לשעה שבו הוא או מי שנכנס לחצר מחמתו, שיהא שלו לאותה שעה. וכן זה לחברו. וכל שזה משתמש בו לשעה הוברר הדבר דבשלו הוא משתמש. אבל בחצר שיש לו בה דין חלוקה אף על פי שלא חלקו כיון דאפשר להם לחלוק ושלא יהא לזה רשות ליכנס לתוך חלקו של זה מעתה אסורים, דלא אצטריכו לשעבד חלקן זה לזה וליכא ברירה."

מסקנת הרשב"א:

"נראין לי דברים ברורים שאינו חייב להעלות לו שכר, דכל שלא חלקו – בשלו הוא משתמש. ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה נמי, וכל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה, דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו. והוא הדין דאינו יכול לומר לו 'כדרך שנשתמש בו שתי שנים, אשתמש בו אני לבד כנגדן', דכל שלא חלקו – בשלו הוא משתמש, ואלו רצה חבירו היה משתמש בו."

יסוד דין זה, שגם בחצר שיש בה דין חלוקה אינו מעלה לו שכר הוא שגם השני יכול להשתמש באותו זמן ומרצונו בחר לא להשתמש.

לעומת מסקנה זו של הרשב"א, דעת הר"י מיגאש שכל שמקום השותפים ראוי ועומד לשכירות – אם השתמש בו רק אחד מהם על השני להעלות לו שכר. וזו לשון שו"ת הר"י מיגאש (סימן קצו):

"הכלל העולה שאין לקטנה מזונות ולא מדור ומחשבין עמה על שכירות המדור ששכנה בו מקרקעות אביה, ואינה יכולה לומר 'בחלקי דרתי' לפי שאומרים לה 'מאן פלג ליך'. והלכתא ברירא לן: הואיל והדבר מעורב אין שום אחד יכול לומר 'בחלקי דרתי ובו נתהניתי'."

ובפסקי דין הביאו שגם דעת התשב"ץ (חלק ג סימן ח) ודעת בנו הרשב"ש (סימן קלט) כדעת הר"י מיגאש.

להלכה כתב הרמ"א כדעת הרשב"א, ובשולחן ערוך (חושן משפט הלכות חלוקת שותפות סימן קעא סעיף ח) כתוב: