דמי מדור הילדים כאשר הם גרים עם האם בדירתה

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בפתח תקווה מיום כ"ו בניסן תשע"ט (01/05/19) בתיק 1097392/6.

חיוב במדור ילדים הגרים עם האם בדירתה

בהחלטה ראשונה שניתנה ע"י בית הדין האזורי האב לא חויב במדור הילדים, וזאת מאחר שהילדים גרים עם האם בדירה המשותפת של הצדדים. הוחלט כי אם בעתיד יהיו שינוי נסיבות ביחס למדור הילדים, ישוב בית הדין לדון בנושא.

כוונת החלטה זו היא מאחר שלאב יש מחצית הדירה ועתה גרה שם האם, נמצא שהילדים גרים במחצית הדירה שיש לאב ובזה יוצא ידי חיוב מדורם.

בהמשך הגישה האם תביעה לתשלום עבור מדור הילדים מאחר שלדבריה היו שינויי נסיבות. האם רכשה את חלקו של המשיב בדירת המגורים, ולטענתה היא נדרשת לשלם עבור מרכיב המדור סכומים עצומים ושונים בתכלית השינוי. האם טענה כי אם לא הייתה רוכשת את חלקו של המשיב בדירת המגורים ו/או הייתה משכירה את הדירה שרוכשת היא בה אף את חלקו של המשיב, הרי שנזקקת הייתה היא לשכור מדור עבור הקטינים בהתאם ובאותה רמת החיים לה הורגלו הקטינים, או אז, היה המשיב מחויב אף במרכיב המדור ובגובה 50%. על כן ביקשה לחייב את המשיב בחלקו במדור שלושת ילדי הצדדים בגובה של 50% מערך שכירות דירה שווה לדירת האם.

היוצא הוא כי האם תובעת את האב לשלם מדור עבור הקטינים אף שאינה שוכרת דירה לצורך מגוריהם וגרה בדירה משלה עם ילדי הצדדים. וטענתה כי חיוב המדור חל על האב ובפועל הוא נהנה מכך שיש לילדיו קורת גג ועליו לשלם לה על כך, ואין זה קשור כלל לעובדה שהם גרים בדירת האם. רכשתי דירה גדולה יותר לצורך הילדים ואני משלמת משכנתא שהינה מקבילה לתשלום דמי שכירות, ולכן על האב לשלם לה על את דמי מדור הילדים הגרים עמה בדירתה.

בית הדין האזורי, בדעת הרוב, הבהיר כי במידה והאם הייתה שוכרת דירה לצורכה ולצורך מגורי הילדים, בוודאי שיש לחייב את האב על מדור הילדים בחלק היחסי של מגורי הילדים בדירה.

הדיון בנידון תיק זה הוא כאשר בפועל אין לאם הוצאות חודשיות על עצם המגורים של הילדים בדירתה, האם בכל זאת יש לחייב את האב על מגורי הילדים בדירת האם שהרי מוטל עליו חוב מדור הילדים, ומה לי אם האם שוכרת דירה מצד ג' ומוציאה על כך ממון מדי חודש בחודשו ומה לי אם האם מעמידה לרשות הילדים דירה משלה, או שמא במציאות זו שאין לאם הוצאה בפועל על מגורי הילדים אין מקום לחייב את האב לשלם לאם על מדור הילדים בדירתה.

בית הדין האזורי הבהיר כי תשלום שהאם משלמת עבור המשכנתא שלקחה לרכישת הדירה לא נקראת הוצאות אלא המשכנתא הויא כחיסכון [תשלום הוני] שהרי בסוף תשלומי המשכנתא הדירה תהיה שייכת לה ולכן זה לא נחשב שהיא מוציאה הוצאות עבור הילדים.

נמצא כי המציאות בתיק זה היא, כי האישה חיה עם ילדיה בדירתה ללא הוצאות מדור, ובכל זאת דורשת מהאב תשלום עבור מדור הקטינים.

המקור לחיוב מזונות הילדים

בגמ' כתובות סה ע"ב מבואר שאדם זן את בניו כשהם קטני קטנים עד כמה, עד בן שש" [ובתוס' שם ד"ה אבל, כתב וז"ל: "וכייפינן ליה"]. ובאושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים [וברש"י שם ביאר וז"ל: "עד שיביאו שערות]. ובהמשך הגמ' ביארו "אבל אמיד כייפינן ליה על כורחו."

ועל פי זה פסק בשו"ע, אהע"ז סי' עא סעי' א, שבקטנים מגיל שש ועד שיגדלו (גיל 13 לבנים ו-12 לבנות) מוציאים ממנו בעל כורחו [וברש"י שם, וז"ל: "בעל כורחו: לא יהא אלא צדקה בעלמא ואפילו אינן בניו"], דהיינו מדין צדקה והוא במידה והאב אמיד.

תקנת הרבנות הראשית

בשנת תש"ד הרבנות הראשית תיקנה על דעת כל רבני ודייני ישראל שהאב ישלם מזונות עד גיל חמש-עשרה אולם נחלקו עוד באותו דור שתוקנה התקנה האם תיקנו חיוב מדין צדקה של אב לבנו שכוחה יותר מאשר צדקה לאחר [עיין בהחלטת בית הדין הגדול בערעור תשל"ג/217 תשל"ד/61 מכב' הדיינים הגאונים קאפח, אליהו ומזרחי זצ"ל, פד"ר כרך ט עמ' 354] או שהתקנה הייתה תקנה עצמאית של חיוב גמור של האב לבן. [ראה באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לא"י, עמ' קנ, הבהרת הרבנים הראשיים לישראל הרבנים הגאונים הרב עוזיאל זצ"ל והרב הרצוג זצ"ל].

בשנת תשל"ז שוב הרבנות הראשית העלתה את גיל החיוב של התקנה לגיל שמונה-עשרה בישיבה זו לא נכח הרשל"צ הרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל ולכן נשלחה לו התקנה לחתימה. הגר"ע יוסף זצ"ל לא חתם על התקנה אלא הוסיף הערה כי התקנה צריכה להיות על דעת כל חכמי ודייני ישראל כמו התקנה הראשונה.

בנידון דידן מדובר בקטנים בגילאים 10, 14, שכל חיוב הבעל למדור שלהם תלוי במחלוקת מה הייתה תקנת הרבנות הראשית.

על הצד שתקנת הרבנות הייתה לחייב מדין תקנה גמורה היה מקום לחייב מדור את האב אלא שכותב בית הדין האזורי שאף שנאמר חיוב האב מן הדין על פי התקנה יש לפוטרו מטעם זה נהנה וזה לא חסר.