השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה:
1. זהו דיון נוסף בעקבות פסק דינו של בית משפט זה (בהרכב כב' השופטים לוי, ג'ובראן ודנציגר) בע"פ 1784/08 פרי נ' מדינת ישראל מיום 5.2.2009 (להלן: פסק הדין).
ביום 22.10.2009 הורה בית משפט זה (כב' המשנה לנשיאה ריבלין) על קיום דיון נוסף במספר שאלות הנובעות מפסק הדין, שעניינן יפורט בהמשך.
2. נבהיר את עובדות הרקע, ואת עיקרי פסק הדין נשוא הדיון הנוסף:
ישראל פרי (להלן: העותר) והארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי (ישראל - מערב גרמניה) (להלן: הארגון, ושניהם ביחד: העותרים) הורשעו על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ז' כספי) בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה, ותיווך בביטוח שלא בהיתר - עבירות לפי סעיפים 415 ו-393(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) וסעיף 24 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981 (כשמו אז) (להלן: חוק הפיקוח). בעבירות של גניבה בידי מורשה, הורשעו העותרים בשליחת יד בפרמיות ביטוח מגולמות מראש בסכום כולל של 270 מליון מרק, ולכל הפחות 259 מליון מרק, וזאת מכח האישום הראשון (חלק שני), ו-50 מליון מרק מכח האישום השני (חלק שני). כן הורשע העותר עצמו בעבירות של עיסוק בביטוח, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט - עבירות לפי סעיף 14 לחוק הפיקוח וסעיפים 245(ב) ו-244 לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי דן את העותר ל-12 שנות מאסר, והטיל עליו קנס כספי בסך 21,750,000 ש"ח. כן הוא חוייב לפצות עשרה מתלוננים בסכום של 15,000 ש"ח כל אחד. על הארגון הוטל קנס כספי בסך 2,600,000 ש"ח.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור על ידי העותרים, הן לענין ההרשעה והן לענין העונש. בית המשפט העליון אישר את ההרשעה ביחס לעותרים, והחליט להקל בעונש המאסר שנגזר על העותר, והעמידו על 10 שנים, בקובעו כי העונש שנגזר בערכאה הדיונית מחמיר יתר על המידה. שאר מרכיבי העונש ביחס לשני העותרים נותרו בעינם.
על פסק דין זה הוגשה בקשה לדיון נוסף שנתקבלה, והיא העומדת ביסוד הליך זה. כדי להבין את מתחם השאלות שהועמד להכרעה בדיון הנוסף, ראוי לסקור את הרקע העובדתי ואת הקביעות העובדתיות והמשפטיות של הערכאות הקודמות בהליך זה.
הרקע העובדתי
3. ברקע הפרשה שלפנינו ניצבת האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל - מערב גרמניה) משנת 1973, עליה חתמו שתי המדינות (להלן: האמנה). מכח האמנה, רשאים היו תושבי ישראל, אשר מקיימים תנאים מסוימים, להצטרף לתכנית ביטוח פנסיוני של המוסד לביטוח סוציאלי של מערב גרמניה (להלן: תכנית הפנסיה הגרמנית או התכנית). הצטרפות לתכנית הותנתה בתשלום חד-פעמי ורטרואקטיבי שיכסה את כל הפרמיות הנדרשות ביחס לעבר, לתקופה של 25 שנים. אדם ששילם סכום זה רכש זכות לקבלת רנטה חודשית בסכום מסוים עם הגיעו לגיל 65.
רבים מבין תושבי ישראל שקיימו את תנאי הזכאות הבסיסיים של התכנית התקשו להצטרף אליה, בשל הדרישה לשלם בתשלום חד-פעמי את כל הפרמיות המגיעות בגין העבר. העותר ואדם נוסף עמדו על קושי זה והקימו בשנת 1983 את הארגון. מטרתם היתה להעמיד מנגנון אשר יאפשר לזכאים המעוניינים להצטרף לתכנית לעמוד בדרישת התשלום הרטרואקטיבי, תוך הפקת רווחים לעצמם מקיומו של מנגנון זה. העותרים פנו לציבור, והציעו את שירותיהם במתן סיוע לזכאים במימוש זכויותיהם לתכנית הפנסיה. כתוצאה מכך, אלפי ישראלים הגישו באמצעות הארגון בקשות הצטרפות לתכנית. כדי להתגבר על הקושי שניצב בפני הלקוחות במימון תשלום הפרמיות הרטרואקטיביות, השיגו העותרים הסכמה של בנק גרמני, Berliner Handels and Frankfurter Bank, להעמיד אשראי לזכאים שיבקשו לקבל הלוואות לצורך השתלבות בתכנית. הבנק הגרמני היתנה את הקצאת האשראי בכך שתוקם חברה, לה יוקצה האשראי, והיא זו שתעניק את ההלוואות לזכאים שיבקשו להצטרף לתכנית. כן היתנה הבנק תנאי נוסף, לפיו לכל לווה תיערך פוליסת ביטוח חיים להבטחת ההלוואה. פוליסות אלה נועדו לענות לסיכון כי מי מהלווים ילכו לעולמם בטרם יפרעו את יתרת חובם, שאז תבטיח הפוליסה את פרעון יתרת ההלוואה שטרם נפרעה. דמי הביטוח לכיסוי יתרת ההלוואה אמורים היו להשתלם לידי החברה המלווה בעת פטירת הלווה.
4. לשם עמידה בתנאי הבנק הגרמני, הקימו העותרים עצמם, בשנת 1986, חברות זרות, אשר באמצעות כספי הבנק הגרמני העניקו הלוואות לזכאים כדי לאפשר את הצטרפותם לתכנית הפנסיה הגרמנית. כך, הוקמה חברת B.G. Financing (להלן: BGF), שהעניקה הלוואות לצורך מימון תשלום הפרמיות הרטרואקטיביות. חברה זו גבתה פרמיית ביטוח על בסיס יתרת החוב הבלתי-מסולקת לצורך ביטוח חיי הלקוחות. בנוסף, הוקמה חברת B.G. Assistance (להלן: BGA), שתפקידה היה לדאוג להשלמת יתרת הסכום הנדרש ללווים לצורך תשלום הפרמיות הרטרואקטיביות, וכן את תשלום פרמיות ביטוח מגולמות מראש לכל תקופת ההלוואה, ואת שכר הטרחה לעותר ולעורכי דין אחרים עמם הוא התקשר (להלן תכונינה שתי החברות חברות האשראי). מתכונת הקשר בין הלווה לבין חברות האשראי היתה כדלקמן: על פי כללי המוסד לביטוח סוציאלי של מערב גרמניה וההסדר בין הצדדים, הרנטה שימשה מקור יחיד לפרעון ההלוואה שקיבל הלקוח. לשם כך, כל לקוח הימחה שני שלישים מזכותו לרנטה לטובת חברת BGF. השליש הנותר מן הרנטה לא ניתן היה להמחאה על פי כללי התכנית הפנסיונית. לצורך כך נפתח חשבון בנק על שם כל לקוח, אשר הורה למוסד לביטוח סוציאלי להפקיד את כספי הרנטה בחשבון הבנק האמור; כן הורה הלקוח לבנק להעביר את הכספים הנכנסים לחשבון - למעט סכום פנוי מסוים שהושאר בחשבון - אל חשבונה של BGA, וזאת עד לפרעון מלא של ההלוואה. הסכום שהועבר לחשבון החברה אמור היה לכסות את תשלומי ההלוואה, דמי ביטוח חיים, ושכר טרחה.
בפועל, חברות האשראי BGF ו-BGA היו בבעלותו ובשליטתו של העותר, והוא הדין בחברת BGO (Overseas) AG (להלן: BGO), שהחזיקה במניות חברות האשראי.
5. ביטוח החיים של הלקוחות לצורך התכנית נעשה תחילה דרך חברת הביטוח "שמשון". בפברואר 1992 הפסיקו העותרים את ההתקשרות עם חברת "שמשון", והביטוח הועבר לחברת "הסנה", עד לפירוקה חודשים אחדים לאחר מכן. במהלך 1992 הקים העותר חברת ביטוח עצמאית, שנרשמה באיי קיימן בשם Britannia Guarantee National Insurance (להלן: חב' בריטניה). חברה זו קבלה רשיון ביולי 1992, והעותר היה המוטב האחרון בהכנסותיה. עובדה זו לא היתה ידועה ללקוחות הארגון. באמצע שנת 1993 כרת הארגון הסכם עם חב' בריטניה לביטוח חיי הלקוחות, ובהסכם זה חב' BGF, שהיתה, כאמור, בבעלותו ובשליטתו של העותר, נקבעה כמוטבת. בפועל, באמצעות חברות האשראי וחב' בריטניה שבבעלות העותר, הותירו העותרים בידיהם את פרמיות הביטוח שגבו, ולא העבירו אותן לחברת ביטוח חיצונית כפי שהתחייבו לעשות בהסכמים בינם לבין הלקוחות. עם זאת, באותם הסכמים ניתן ליורשי הלווה שנפטר פטור מהחזר יתרת ההלוואה שטרם נפרעה עובר למות הלווה.
6. לקוחות העותרים מנו אלפים רבים. מקצת הלקוחות הסתייעו בעותרים לצורך טיפול בעניינם כלפי המוסד לביטוח סוציאלי הגרמני בלא להשתלב בהסדר ההלוואות. אולם מרבית הלקוחות נזקקו להלוואות, והעותרים טפלו בכך באמצעות חברות האשראי BGF ו-BGA. נמצאו גם ישראלים שהצטרפו לתכנית הפנסיונית הגרמנית ללא עזרת העותרים.
לקוח שפנה לארגון נדרש לחתום על מסמכים שונים, ובהם יפויי כח ו"הסכם ייצוג", בו ייפה את כוחם של העותרים ואחרים להתקשר עם עורך דין גרמני כדי שייצגו כלפי המוסד לביטוח סוציאלי של מערב גרמניה וכלפי חברות האשראי, וזאת כנגד שכר טרחה בשיעור מספר רנטות חודשיות. בהמשך, הוחלף הסכם הייצוג בנוסח אחר, בו מינה הלקוח את העותר ואחרים לפעול כשלוחיו לצורך חתימה על הסכם עם BGA, שאמורה היתה לייצגו בכל הנוגע למימוש זכויותיו על פי האמנה.
האישומים
7. על רקע מערכת העובדות המתוארת הועמדו העותרים לדין בבית המשפט המחוזי, באישומים הבאים:
באישום הראשון יוחס לעותרים כי הציגו מצגי שוא בפני הלקוחות באשר ליכולתם לייצג את הלקוחות נאמנה, חרף העובדה כי העותר היה הבעלים, השולט, והמוטב האחרון בחברות BGA, BGF, BGO ובריטניה. על פי מצגי שוא אלה, העלימו העותרים מהלקוחות את העובדה כי הם בעלי אינטרס וטובת הנאה בחברות האשראי ובחברת הביטוח, ויצרו מצג מסולף לפיו תנאי האשראי והביטוח לצורך הצטרפות לתכנית ייקבעו על ידי גופים מקצועיים חיצוניים בהתאם למקובל במשק באותם ענפים. בעקבות מצגים אלה הסכימו הלקוחות, אף בטרם גובשה עבורם תכנית אשראי, לחתום על התחייבות כובלת, ולשלם שכר טרחה לעותרים גם בנסיבות בהן יחליטו בסופו של דבר שלא ליטול כלל את ההלוואה, ואף לא להצטרף לתכנית. בגין אלה יוחסה לעותרים עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 415 סיפא לחוק העונשין. כן התייחס האישום הראשון להחתמת הלקוח על הסכמה לתשלום פרמיות מגולמות מראש לצורך עריכת ביטוח חיים. חרף התחייבות זאת, נטען כי, בפועל, העותרים לא התקשרו בהסכם כלשהו לביטוח ההלוואה שניתנה על ידי חברות האשראי, ולא העמידו ללקוחות פוליסות ביטוח למקרה של פטירת הלווה. כספי הפרמיות נלקחו על ידי העותרים לכיסם, וחישוב גובהם של הסכומים שיצגו את פרמיות הביטוח המגולמות מראש בוצע על ידי העותרים בלבד, ולא נבע ממשא ומתן עם חברת ביטוח כלשהי. בגין מעשים אלה הואשמו העותרים בשליחת יד בחלק מכספי הרנטות של הלווים שהופקדו בידם, בכך שפעלו בניגוד להרשאה שניתנה להם. בחלק זה של האישום הראשון יוחסה לעותרים עבירה של גניבה בידי מורשה, בניגוד לסעיף 393 לחוק העונשין.
באישום השני נטען, כי במסגרת תנאי הסדר האשראי עם חב' BGA, חוייבו הלווים בפרמיה חודשית נוספת בגובה פרומיל אחד, וזאת עקב העמדת סכום הביטוח על 125% מהסכום שבסיכון. בעקבות כך, בשנים 1989-1992 התקבלו מחברת "שמשון" תקבולי ביטוח בגין לווים שנפטרו בסכום העולה ב-25% על יתרת חובם. תקבול עודף זה נשאר בידי העותרים, ולא הועבר לעזבונות הלווים שנפטרו, ובכך הם שלחו יד במרמה באותם כספים. עוד נטען, כי על אף האמור בהסכם ההלוואה עם BGF, בחרו העותרים במקרים רבים שלא להעביר לחב' הביטוח "שמשון", או לכל חברת ביטוח חיצונית אחרת, את סכומי הפרמיה החודשיים אותם גבו מהלווים. לפיכך, הם בבחינת מי ששלחו ידם באותם כספים. גם באישום זה יוחסה לעותרים עבירה של גניבה בידי מורשה.