דיון בשאלה - על כתפיו של מי מהצדדים רובצת חובת ההוכחה בנושא זכויות בדירה?

החלטה זו עוסקת בשאלה - על כתפיו של מי מהצדדים רובצת חובת ההוכחה.

הרקע

שתי תובענות מונחות בפניי: האחת, תביעה לפסק דין הצהרתי (תמ"ש 49215-05-11) שהגישו י ו-צ. ב. (להלן: התובעים או ההורים), כנגד א. ב., אשתו של בנם המנוח (להלן: המשיבה או הנתבעת). במסגרת תיק זה טוענים התובעים כי דירה בב' (להלן: הדירה) הרשומה על שמה של הנתבעת ונרשמה במקור על שם הבן המנוח, ניתנה לאחרון מכוח יחסי נאמנות. על כן, לשיטת התובעים, יש להצהיר כי הזכויות בדירה שייכות להם.

התביעה השניה היא תביעה כספית שהוגשה על ידי המשיבה (תמ"ש 5563-01-11), ובמסגרתה היא עותרת להשבת דמי השכירות שגבו התובעים בגין הדירה, שכן לטענתה, היא בעלת הזכויות בדירה.

במסגרת החלטה זו, אכריע, כאמור, בשאלה על מי מהצדדים חלה החובה להרים את נטל השכנוע.

טענות הצדדים

התובעים טוענים כי חובת הראיה מונחת על שכמה של הנתבעת. לשיטתם, הפסיקה הישראלית אימצה את חזקת הנאמנות, שעל פיה חזקה היא כי בעליו של נכס הוא מי ששילם עבורו, ואילו האדם שעל שמו נרשם הנכס הוא נאמן בלבד. בהתאם להלכת וולאס (ע"א 2829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801 (1994)), כך טוענים התובעים, יחסי נאמנות יכולים להיווצר גם ללא הסכם שבכתב על פי דוקטרינת "נאמנות משתמעת", ומכאן שהתנהגות המנוח והתובעים הקימה את יחסי הנאמנות והעובדה שלא נחתם הסכם בכתב, אין בה כדי לגרוע מיחסים אלה.

עוד מוסיפים התובעים וטוענים כי פסק דין וואלס צמצם את חזקת המתנה שביחסי קרבה מיוחדים, רק למקרים שבהם טבעי להניח כי מדובר במתנה, למשל כאשר "הנותן" מחויב לדאוג לרווחתו וכלכלתו של "המקבל" וכן מפנים לתיק תמ"ש חיפה 7190/04 - פסק דין שניתן על ידי כבוד השופטת מירז. מכאן, טוענים התובעים, כי מאחר שהמנוח היה בגיר שלא נסמך על שולחנם של הוריו, לא חלה חזקת המתנה, ועל הנתבעת חל הנטל להפריך את חזקת הנאמנות.

הנתבעת, מצידה, טוענת כי הנטל מונח על כתפיהם של התובעים משהדירה רשומה על שמה מכוח צוואה שהותיר בעלה המנוח, ומשכך מתקיימת חזקת הבעלות כי היא הינה הבעלים של הדירה ללא עוררין.

עוד הוסיפה הנתבעת וטענה לשיהוי מצידם של התובעים, אשר לא פצו פה במשך כשש שנים וחצי שבהם הדירה רשומה על שמה. מכאן, טוענת הנתבעת כי נטל ההוכחה חל על התובעים.

דיון  

בפתח הדברים יש להגדיר את גבולות הגזרה של דיוננו: החלטה זו מתייחסת אך ורק לסוגיה הראייתית ואין בה בכדי להכריע לגופם של דברים.

כידוע, הכלל הבסיסי במשפט האזרחי לעניין חובת ההוכחה הוא "המוציא מחברו עליו הראיה" (ראו למשל פסק דין שניתן לאחרונה: ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ תק-על 2011(2), 1067 (9.5.11)). מכאן לכאורה משתמעת המסקנה כי הנטל ירבוץ תמיד על התובע. ואולם, בעניין זה יש לדייק כי הדין המהותי הוא שמתווה את התשובה לשאלה מיהו "המוציא מחברו" (ראו: י' קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורת 2009, בעמ' 1728). ומכאן, החזקות שנקבעו בחקיקה ובפסיקה הן אלו שמצביעות, בין היתר, על זהות בעל הדין שעליו רובץ נטל השכנוע.

בענייננו, עיקר הדיון נוגע לסוגיית הבעלות על נכס מקרקעין, ומכאן שנפנה ל חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: החוק). הרישא לסעיף 125(א) לחוק מורה בזו הלשון:

"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו".

לשונו הגורף והחד משמעי של הסעיף הביא את בית המשפט העליון לפרש כי הנטל להפרכת הרישום במרשם המקרקעין יהא כבד ביותר. כך למשל, בע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים, תק-על 2007(1), 2445 (21.2.07): 

"הנטל לסתירת הרישום ולהוכחת הטענה כי הוא אינו משקף את מצב הדברים האמיתי...הוא נטל כבד מאוד".

(וראו עוד: ע"א 8496/06   עזבון המנוח משה איסקולסקי ז"ל נ' גן-הדר קורפוריישן אינק (גן הדר קורפורציה(לא פורסם, 4.5.08) וכן ע"א 8954/06 ווקף מוחמד ואברהים עבדלרבו מעו נ' האפוטרופוס הכללי (לא פורסם, 26.9.10)).

הנה כי כן, חזקת הבעלות הקבועה בסעיף 125(א) לחוק, ככל שמדובר במקרקעין מוסדרים, זוקפת נטל ראייתי כבד ביותר לחובת הטוען לבעלות במקרקעין שאינם רשומים על שמו. וזאת בהבחנה מפסק דינה של כבוד השופטת מירז בתיק תמ"ש 7190/04 הדן בנושא כספי, ובעניין זה אני דוחה את ההשוואה שעושה ב"כ התובעים בין פסק דינה של כבוד השופטת מירז לבין תיק זה.