דיון בהיעדר צד שהוזמן ולא התייצב

בדיון היום הופיע התובע ובא כוחו. הנתבעת לא הופיעה ובקשתה שהוגשה ערב הדיון שלא להופיע לא אושרה.

בא כוחו של התובע דורש לחייבה בהוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח שהוא שכר טרחתו עבור הופעתו לדיון.

עוד הוא דורש מבית הדין לקבל לאלתר את התביעה של מרשו להפחתת המזונות בגין "הזלזול המופגן של הנתבעת בבית הדין". לדבריו, בבית המשפט במקרה שכזה הייתה ניתנת פסיקה במעמד צד אחד.

עוד הוא טוען, כי בהתחשב בכך שהנתבעת "היא אישה עשירה, בעלת נכסים שאותם היא משכירה, יש להפחית או לבטל את דמי המזונות בהם מחויב מרשו".

הבקשה הראשונה לחיוב בהוצאות - מתקבלת.

הבקשה השנייה לקיום דיון ומתן פסיקה במעמד צד אחד - נדחית.

חובת הנוכחות של שני בעלי הדין היא יסוד מוסד במשפט העברי, כדבר הכתוב: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" (דברים, א', ט"ז) ; ובתלמוד הבבלי: אמר רבי חנינא: אזהרה לבית הדין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו" (גמרא סנהדרין ז' עמוד ב'). הלכה זו נפסקה ברמב"ם (הלכות סנהדרין כ"א, ז') ובשולחן ערוך (סימן י"ז סעיף ה'). האיסור חל אפוא הן על בית הדין והן על בעל הדין כאחד - והוא: שלא תשמענה הטענות אלא במעמד כל הצדדים.

טעמה של הלכה זו היא, שבהיעדרו של הצד השני יש בידי בעל הדין המשמיע את טענותיו לטעון דברי שקר כאילו שהם אמת, מבלי שיעמוד הצד השני ויכחיש את דבריו. עימות ישיר בין שני בעלי הדין מקטין את הסכנה שבעל דין אחד יעיז לשקר או להציג את עמדתו בצורה יפה ומשכנעת. לאחר שמיעת צד אחד, כבר תיקבע אצל הדיין נטייה וצידוד בעמדתו, וכלשונו של הרמב"ם - "כדי שלא תכנס לנפשו צורת אין ישר לה, ולא אמתות" (ספר המצוות לרמב"ם, מצוות ל"ת רפ"א) ; וכלשון בעל "ספר החינוך" - "שלא יכניס בנפשו כזביו של אחד מהם".

אם נדקדק בלשונו המזוקקת של הרמב"ם ניווכח, כי החשש איננו דווקא בהפנמת דברי שקר כפי שמבואר בדבריו של בעל ה"חינוך", אלא אף במה שקרוי בלשוננו המדוברת כ" חצאי אמיתות" - ואכן זוהי הוראת לשונו של הרמב"ם שכתב "צורת אין ישר לה" - דהיינו טענה שפגומה בחוסר ישרות, קרי: לאו דווקא שקר אלא גם בהיעדר דברי אמת ובהיעדר ישרות!

עוד נאמר בטעם הלכה זו, כי נאמנותו של בעל דין פעמים שהיא מבוססת על חזקה שכוחה עומד רק בתנאי שהצד השני נוכח פרונטאלית, כגון החזקה שאין אדם מעיז לטעון שקר בפני מי שמכיר בשקרו, ולחזקה זו יש ערך רק כאשר בעל הדין עצמו נוכח בדיון, והמורשה שלו איננו יכול למלא כאן את מקומו (ראה בדברי הסמ"ע חו"מ סימן קנ"ד ס"ק א', ובספר "משפטי שמואל (ורנר) ח"א סימן כ"ה).

יתרה מכך, חובת נוכחותו האישית של בעל הדין במהלך הדיון קיימת גם כאשר הצדדים מיוצגים על ידי עורכי דין. בתקנה נ"ז לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים נקבע:

"במשך כל מהלך המשפט על בעלי הדין להיות נוכחים גם אם יש להם מורשים, אלא אם כן החליט בית הדין שאין צורך בנוכחותם או בנוכחות אחד מהם במהלך המשפט או בחלק ממנו."

יפה העיר על כך פרופ' א' שוחטמן כי משמעותה של הסמכות המוענקת לבית הדין להחליט כי אין צורך בנוכחות בעלי הדין או באחד מהם במהלך המשפט איננה באה על דרך השלילה - כדי לייפות את כוחו של בית הדין כדי לשלול מבעל הדין את זכותו להיות נוכח בדיון, אלא שהיא באה על דרך החיוב - כדי להרשות לבעל הדין המבקש להיות מיוצג אך ורק על ידי עורך דינו, להיעדר מהדיון. בית הדין איננו רשאי אפוא לשמוע את טענות הצדדים בהיעדר אחד מהם אלא אם כן ישנה בקשה שכזו מצדו של בעל הדין, ובתנאי שבא כוחו נוכח בדיון במקומו (ראה א' שוחטמן, "סדר הדין בבית הדין הרבני", פרק י"א עמוד 662).

כאן המקום להעיר כי סדר הדין הקבוע במשפט העברי שונה בהקשר זה במהותו מסדר הדין הנקוט בערכאה האזרחית. בערכאה האזרחית קיימת גמישות לגבי אפשרות היעדרותו של בעל הדין ואין מניעה בהליכים אזרחיים שאינם ענייני משפחה, שעורך דין יתייצב במקומו של מרשו - כפי שקובעת תקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984. עם זאת יוער כי יש בידי בית המשפט לצוות על הופעתו האישית של בעל הדין על אף האמור בתקנה הנ"ל (ראה א' גורן "סוגיות בסדר הדין האזרחי" [מהדורה עשירית, 2009] עמודים 700, 706).

כאמור, במשפט העברי הגישה היא ברורה, גורפת וחד משמעית. היא איננה נוקטת בגמישות בסוגיה זו. כאמור, ההיתר שנתקבל בהלכה במתן האפשרות של ייצוג בעל דין על ידי עורך דין לא בא כתחליף, קרי: במתן האפשרות של היעדרותו של בעל הדין בעת הדין והרצאת הטענות, אלא כתוספת וחיזוק בעלמא. משום כך בית הדין מקפיד תמיד בכל הדיונים הנערכים לפניו לשמוע בראש ובראשונה את בעלי הדין בעצמם, בטרם יוסיפו באי כוחם ויטעימו לאחר מכן את טיעוניהם העובדתיים או המשפטיים.

מוצא דבר

בקשת בא כוחו של התובע לקיים דיון תוך הצגת טיעוניו - נדחית. על אחת כמה וכמה, יש לדחות את בקשתו למתן פסיקה זמנית ללא שמיעתו של הצד השני. אל לנו לערב את היעדרותה הבלתי מוצדקת של הנתבעת - שכשלעצמה, יש להצטער עליה ולחייבה בהוצאות - בכדי לגרם לקלקולם ולשיבושם של סדרי הדין התקינים, בניגוד לעמדת ההלכה, ובמקרה דנן בהיעדר בא כוחה של הנתבעת - לכאורה אף בניגוד לסדר הדי האזרחי.

ניתן ביום ט"ו בתמוז התשע"ב       
 (05/07/2012)