דחיית תביעות לגרם הפרת חוזה הנישואין, פרסום לשון הרע, חבלה בנישואין עם המנוח ועוד

הרקע לתביעה

עניינה של התביעה שבפני בסכסוך בין אלמנת מר פ.ש. ז"ל (להלן: "התובעת"), לבין בתו  (להלן: "הנתבעת") וחתנו (להלן: "הנתבע").

התובעת ופ. ז"ל (להלן: "המנוח") נישאו זל"ז בשנת 1976. עבורה היו אלה נישואין ראשונים ועבורו - נישואין שניים.

לבני הזוג לא נולדו ילדים משותפים, אך למנוח בת מנישואיו הראשונים - הנתבעת.

המנוח הוא בעל רבע מהמניות בחברת י. צ. (1982) בע"מ (להלן: "היקב" או "י. צ.").

ביום 12.12.1989 כתב המנוח צוואה בה הוא מוריש את כל זכויותיו ביקב לנכדיו.

ביום 29.12.2004 חתמו המנוח ובתו-הנתבעת על "שטר העברת מניות", באמצעותו הועברו כל מניותיו של המנוח ביקב, לנתבעת, ללא תמורה. המנוח דיווח על ההעברה לרשם החברות והיא עודכנה במרשם.

ביום  8.6.2008 חתם המנוח על "שטר העברת מניות", באמצעותו הוחזרו המניות מהנתבעת למנוח. המנוח דיווח לנתבעת 2 על ההעברה והיא עודכנה במרשם.

ביום 29.6.2008 הגיש המנוח לבית הדין הרבני תביעת גירושין כנגד התובעת. בתביעה נטען, בין היתר, כי מערכת היחסים בין הצדדים עלתה על שרטון לאחר שנחשף בפני התובעת דבר הענקת המניות במתנה לנתבעת ב-2004, והיות שהתובעת טוענת לזכויותיה במניות ודורשת מהמנוח שייקח בחזרה את המתנה ואילו הוא מסרב לעשות כן. 

בסמוך לאחר הגשת תביעת הגירושין, ביום 13.7.2008, הגישו התובעת והמנוח יחדיו לבית הדין הרבני האזורי תביעת "בוררות כספית" כנגד הנתבעים.  בכתב התביעה נכתב כדלקמן: "לפני כארבע שנים מסרתי במתנה את חלקי במניות המפעל שהם גם של אשתי ללא ידיעתה לבתי ר.כ ביקשתי שתחזיר לי ולאשתי ל.את המתנה אך בעלה ע. כ. לא מרשה לה להחזיר לנו את המתנה שקבלה בלי ידיעתה של אשתי ל.  . "  לפיכך מתבקש כבוד בית הדין: "לדון בנושא". 

ביום 13.11.2008 חתמו המנוח והתובעת על "שטר העברת מניות" באמצעותו הועברו מחצית ממניות המנוח ביקב, לתובעת, ללא תמורה. המנוח דיווח לרשם החברות על ההעברה והיא עודכנה במרשם.

ביום 18.2.2009 הגישה התובעת כנגד הנתבעים תביעה זו, תביעה כספית ונזיקית (תמ"ש 4220/09).

ביום 20.1.2010 הגישה הנתבעת כנגד התובעת וכנגד רשם החברות וי.צ. תביעה למתן צו הצהרתי וצו עשה (תמ"ש 4221/09) לקבוע כי המניות בבעלותה והרישום ישונה.

ביני לביני, ביום 3.3.2009, נפטר המנוח.

התביעה 

התובעת טוענת כי במהלך שנת 2008 גילה לה בעלה המנוח כי בשנת 1989 ערך צוואה בה הוא מוריש את כל רכושו לנתבעת וכי כבר בשנת 2004 העניק לה במתנה את כל המניות ביקב.

לטענת התובעת, המנוח הודה בפניה שעשה זאת רק עקב כפיה, אילוץ ו"נדנוד" יומיומי של הנתבעים, אשר שבו וטענו בפניו כי עליו להותיר את התובעת ללא רכוש ככל האפשר, מאחר שאין היא רעיה טובה ואינה מבקשת את טובתו.  הנתבעים אף לחצו על המנוח למסור לידיהם את כל מניות היקב, אף שידעו כי המניות משותפות לו ולתובעת, ותוך ניצול ביודעין של העובדה שבפועל היו המניות רשומות על שמו בלבד.

לטענת התובעת, גילוי מזימת הנתבעים והשפעתם הרעה על בעלה הותיר אותה בהלם עמוק וגרם לסדיקת האמון הרב שהיה ביניהם. המנוח אמנם נחפז לנסות ולתקן את העוול והסדיר את העברת מלוא המניות חזרה אליו ואת העברת מחציתן ע"ש התובעת, אך האמון לא שב לשרור בין בני הזוג ובסופו של דבר הם החלו בהליכי גירושין.

התובעת טוענת כי הנתבעים יכלו לצפות, ש"טפטוף הארס" מצידם והתראותיהם בפני המנוח שלא להותיר רכוש משותף בידי התובעת, כמו גם כתיבת צוואה לטובת הנתבעת והעברת כל מניות היקב על שם הנתבעת בסתר, יובילו לבסוף, עם חשיפת האמת, לקרע עמוק בין התובעת לבין בעלה ולפירוק נישואיהם.