השופט י' דנציגר:
לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 14.9.2008 וגזר דין מיום 15.1.2009 שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים א' שהם, י' שבחו-ש' ברוך) ועל הכרעת דין משלימה מיום 12.9.2011 (השופטים א' שהם, י' שבחו-ג' נויטל) בתפ"ח 1024/06. המערער הורשע בעבירות מין במשפחה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); בעבירות מין במשפחה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 347(ב) ביחד עם סעיף 345(א)(3) לחוק; בעבירות מין במשפחה לפי סעיף 351(ג)(2) ביחד עם סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק; וכן בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק. על המערער הושתו 15 שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו; שנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מן העבירות הכלולות בסימן ה' לפרק י' לחוק; וכן תשלום פיצויים למתלוננת בסך 75,000 ש"ח.
העובדות לפי כתב האישום
1. כתב האישום שהוגש בעניינו של המערער כלל שני אישומים. להלן יתוארו עובדות האישום הראשון בלבד, שכן המשיבה חזרה בה מהאישום השני.
המתלוננת, קטינה ילידת 1995, התגוררה במועדים הרלבנטיים ביחד עם הוריה ואחותה. המערער הינו דודה של המתלוננת והתארח לעתים קרובות בבית מגוריה. בין תחילת שנת 2002 לחודש אפריל 2004 נותרו המתלוננת והמערער לבדם בבית במועדים שונים. המערער כיסה את עיני הקטינה במטפחת, הובילה לחדר האמבטיה והסיר את המטפחת בעוד שהוא אוחז בסכין ומצמיד אותה קרוב לפניה באיימו עליה לבל תדבר. בשלב מסויים המערער פשט את בגדיו, מרח עצמו בקרם, עטה על גופו מגבת והלך לחדר השינה של הורי המתלוננת בו הדליק נרות וקרא למתלוננת לבוא אליו. המערער הפשיט את המתלוננת מבגדיה והותירה בתחתונים וכשהסיטה את מבטה ממנו סטר לה קלות וציווה עליה להביט בו. לבקשת המערער, הביאה המתלוננת מצלמה והוא צילם אותה כשהיא לבושה בתחתוניה ולאחר מכן בבגד ים ובהמשך תבע ממנה להגיע שוב למיטה תוך שהוא מקרב אליה את הסכין ונועל את דלת החדר. לאחר שפשט את תחתוניה, הפיל המערער את המתלוננת על המיטה, נישק אותה, הפך אותה על בטנה והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה. לאחר מכן השכיב אותה על גבה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה תוך שהוא נוגע בחזה עד שהגיע לסיפוק מיני, כל זאת שלא בהסכמתה החופשית של המתלוננת, ותוך שהוא גורם לה לכאב. במועדים אחרים, בשעת ערב, עת נותרו המתלוננת והמערער בבית בגפם, הגיע המערער אל המתלוננת שישבה בסלון הבית וצפתה בטלוויזיה וליקק את איבר מינה, ולאחר מכן תבע ממנה ללקק את איבר מינו. המתלוננת החלה לגעת באיבר מינו של המערער, זאת שלא בהסכמתה החופשית, ומשסירבה להיענות לתביעתו החדיר את איבר מינו לפיה וחדל ממעשיו רק לאחר שנשמעו נקישות הוריה בדלת הבית. במועדים נוספים, באישון ליל, נכנס המערער לחדרה של המתלוננת כשבידיו מגש ועליו כוס מים ונייר טואלט. המערער הקים את המתלוננת ממיטתה ונשא אותה בידיו לסלון, שם פשט את מכנסיו ואת תחתוניה של המתלוננת והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה ובהמשך לפי הטבעת שלה עד שהגיע לסיפוק מיני, כל זאת בניגוד להסכמתה החופשית של המתלוננת ותוך שהוא גורם לה לכאב.
על כן, הואשם המערער בעבירות שברישא.
ההליכים לפני בית המשפט המחוזי ועיקרי הכרעת דינו
2. המערער כפר במיוחס לו בכתב האישום.
3. בית המשפט המחוזי סקר את עדותה של המתלוננת וציין כי גם בהודעותיה לפני חוקרת הילדים וגם בעדותה לפניו הייתה המתלוננת רהוטה ותיארה את אירועי כתב האישום בהתנסחות בוגרת ובפירוט רב. בית המשפט ציין כי ביחס לאישום השני, ממנו חזרה המשיבה בסופו של יום, ציינה המתלוננת במפורש שאינה זוכרת את התקיימותו. עוד הדגיש בית המשפט שתי אמירות בעדותה של המתלוננת ובהודעתה לפני חוקרת הילדים, אשר לפי אחת מהן ראתה את המערער מכה ואונס ילדה מהשכונה בה התגוררה וכן כי המערער חתך את פניה בסכין. אמירות אלה, שהעלו קושי מסוים, זכו להתייחסות מפורטת כפי שיובהר להלן.
4. בית המשפט המחוזי סקר את עדותו של ד"ר זייצב שערך חוות דעת רפואית בעניינה של המתלוננת לפיה נמצאו באיבר מינה קרעים ישנים וסימני פגיעה בפי הטבעת. ד"ר זייצב ציין כי ברוב המקרים בהם ברור שהנבדקת עברה פגיעה מינית לא נמצאים סימנים פיזיים לכך, אך בעניינה של המתלוננת באופן יוצא דופן התגלו שלושה סימנים חיצוניים ואובייקטיביים המעידים על פגיעה מינית באיבר המין ובפי הטבעת. בית המשפט סקר גם את עדותה של מי שהייתה המחנכת של המתלוננת (להלן: א'). א' העידה כי במהלך שיעור מדיטציה השוותה המתלוננת דמות של כריש למערער וציינה לפניה כי הוא נגע בה. א' העידה כי הפנתה את המתלוננת ליועצת בית הספר (להלן: מ'). מ' העידה כי היחסים בינה לבין המתלוננת היו קרובים ביותר וכי ניכר היה שעוד לפני גילוי הפרשה התנהגותה של המתלוננת הייתה שונה מהתנהגותן של יתר הילדות בנות גילה. מ' העידה כי הישגיה של המתלוננת היו נמוכים ביותר אך באבחון הסתבר שיכולותיה השכליות גבוהות מהממוצע דבר שחיזק את הערכתה כי קיימת בעיה כלשהי בחייה. מ' העידה כי לאחר שחשפה בפניה המתלוננת את הפרשה הודיעה לה שעליה לפנות לרשויות המתאימות ובשל כך נוצר משבר אמון של ממש בין השתיים. עוד סקר בית המשפט את עדות אבי המתלוננת שהעיד כי אימה הייתה נוהגת לצאת עם המערער, אחיו, למסיבות סמים וכי המערער היה אורח קבע בבית המשפחה ונהג לישון שם.
5. מטעם ההגנה העיד המערער בלבד, אשר הכחיש בצורה גורפת ולקונית את ביצוע המעשים המיוחסים לו במתלוננת. בית המשפט ציין כי המערער ניסה להרחיק עצמו מהמתלוננת בצורה מוגזמת וטען שמעולם לא דיבר איתה ואף התקשה, לכאורה, לזכור את שמה. יחד עם זאת, המערער הודה כי נהג לישון בבית המתלוננת מדי מוצאי שבת וכי בתקופה מסוימת השתמש בסמים.
6. בית המשפט המחוזי פתח את הדיון בקביעה לפיה הוכח מבחינה אובייקטיבית שהמתלוננת עברה מעשי אינוס לפי חוות דעתו של ד"ר זייצב אותה אימץ. בית המשפט שלל את התזה לפיה הפגיעות הפיזיות נגרמו מאוננות או מהחדרת טמפון, שכן לא הוכח שהמתלוננת, שקיבלה את המחזור החודשי לראשונה רק חודשיים לפני בדיקתה, עשתה שימוש בטמפון. בית המשפט הדגיש כי המתלוננת, מהרגע הראשון, ייחסה את הפגיעות שעברה למערער, הן לפני חוקרת הילדים והן בעדות לפני בית המשפט. בית המשפט נתן אמון מלא במתלוננת וקבע כי הדרך שבה ביטאה את מעשיו של המערער אינה יכולה להשתמע לשני פנים. בניגוד לכך, בית המשפט קבע כי עדותו של המערער התאפיינה באדישות ולא הותירה רושם מיוחד ולכן לא ניתן לקבוע על בסיסה ממצאים מיוחדים, לכאן או לכאן. בית המשפט דחה את התזה לפיה המתלוננת בדתה את הסיפור כדי להתנקם במערער על שהוציא את אימה מחייה, שכן הוכח כי המתלוננת חוותה מעשי אינוס כעניין של עובדה וכי לא ניתן הסבר אפשרי אחר, בשים לב לעדותה, לזהותו של האנס ה"אמיתי". בית המשפט למד על כך גם מעדויותיהן של א' ושל מ' לפיהן המתלוננת לא רצתה שהסיפור יצא לאור כיוון שפחדה מתגובת סביבתה הקרובה לפרשה. בית המשפט עמד על סממני אמת נוספים בעדותה של המתלוננת, לרבות ירידה לפרטי פרטים באשר לריחות ומראות שחוותה בזמן המעשים וכן בתיאורה את הדימום מאיבר מינה לאחר האירוע הראשון. בית המשפט הדגיש כי מדובר בחוויות שילדה שהייתה בת 10 בעת מסירת ההודעות למשטרה לא הייתה יכולה להמציא גם אם הייתה משננת דברים ששמעה מאדם אחר. בית המשפט הוסיף כי אין חשיבות לעובדה שלפני חוקרת הילדים איחדה המתלוננת בין שני אירועים שונים.
7. בית המשפט המחוזי נדרש לשלוש סוגיות בעייתיות בעדותה של המתלוננת. ראשית, בית המשפט נדרש לעדותה של המתלוננת לפיה המערער חתך אותה בפניה, עובדה שהתבררה להיות בלתי מדויקת. בית המשפט ציין כי אין ללמוד מסתירה זו על כך שהמתלוננת שקרנית, שכן לא הוכח שהמערער לא איים עליה וייתכן שבמסגרת החוויה בכללותה הרגישה כאילו איומים אלו התממשו והוצאו אל הפועל. שנית, התייחס בית המשפט לעדותה של המתלוננת לפיה המערער צילם אותה במצלמת פולארויד על אף שלא הוכח שלמערער הייתה מצלמה כזו וכך גם לאבי המתלוננת. בית המשפט ציין כי מדובר בסוגיה שלא התבררה די צרכה אך כי העדויות בתיק מצביעות על התנהלויות מוזרות רבות בבית משפחת המתלוננת וכי לא ניתן לשלול את האפשרות שהמערער אכן צילם את המתלוננת במצלמה כלשהי, ומכל מקום לא ניתן ללמוד מכך על שקרים של המתלוננת. שלישית, התייחס בית המשפט לעובדה שהמתלוננת ייחסה למערער אונס של ילדה אחרת התואם אירוע שארע בשנת 2002 בשכונת מגוריה של דודתה. בית המשפט קבע כי דבריה של המתלוננת אינם נכונים וכי גם לא הייתה עדת ראייה לאותו מעשה. ואולם, בית המשפט קבע כי הגזמה זו בייחוס תכונות רעות למערער אינה פוגעת בגרעין עדותה של המתלוננת וכי אך טבעי שהמתלוננת, בהיותה בת שבע בלבד במועד אירוע זה, סברה כי האיש הרע שפוגע בה הוא אותו איש רע שפגע גם בילדה האחרת לאחר ששמעה על התרחשות אותו מעשה.
8. בית המשפט המחוזי התייחס לטענת המערער בדבר סתירות בין הודעת המתלוננת לפני חוקרת הילדים לפיה אימה ידעה על המעשים לבין עדותה לפני בית המשפט בה מסרה שרק סיפרה לאימה שהמערער מטריד אותה ומציק לה. בית המשפט קבע שלא התקיימה סתירה מהותית בין הגרסאות אשר בשתיהן סיפרה המתלוננת כי דיווחה לאימה על הטרדה מצד המערער. עוד ציין בית המשפט כי סביר שהגרסה לפני חוקרת הילדים משקפת בצורה טובה יותר את המציאות, שכן בשלב עדותה לפני בית המשפט ידעה המתלוננת על חשדות המשטרה נגד אימה ועל העובדה כי נעצרה ולכן ביקשה להצניע את מעורבותה בפרשה.
9. לבסוף, נדרש בית המשפט המחוזי לדרישת החיזוק לעדות המתלוננת. בית המשפט הדגיש חמישה חיזוקים עיקריים לעדותה של המתלוננת: חוות הדעת של ד"ר זייצב לפיה הוכח כי המתלוננת אכן נאנסה; מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת כפי שעלה מעדויותיהן של א' ושל מ'; התנהגותה החריגה של המתלוננת בבית הספר והישגיה הנמוכים על אף יכולותיה האינטליגנטיות הגבוהות מהממוצע; עדות אבי המתלוננת לפיה המערער אכן נהג להתארח בביתם פעמים רבות ואף ללון בו; וכן הימנעותו של המערער מלזמן לעדות את אשתו, אם המתלוננת, אשר הייתה יכולה להפריך את דברי המתלוננת אם אכן לא היו נכונים.
לאור כל האמור לעיל, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות שברישא.
עיקרי גזר דינו של בית המשפט המחוזי
10. בית המשפט המחוזי עמד על תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המערער במסגרתו צוין שהמערער הוא בעל דפוסים עברייניים מושרשים ונסקרה ילדותו הקשה ושימושו הנרחב בסמים. בית המשפט ציין את הערכת המסוכנות שנערכה למערער בה נקבע כי רמת מסוכנותו המינית היא גבוהה. עוד עמד בית המשפט על תסקיר הקורבן, לפיו נגרם למתלוננת נזק נפשי ממשי המצריך טיפול איטנסיבי. בית המשפט ציין גם את הרשעותיו הקודמות של המערער מהן ניתן ללמוד על עבר פלילי מכביד למדי בין השנים 2006-1972. בית המשפט הדגיש את החומרה הקיצונית של מעשי המערער אשר ניצל את גילה הצעיר של המתלוננת, את תמימותה ואת חוסר יכולתה להתנגד למעשיו. בית המשפט זקף לחובת המערער את מספר העבירות ואת הישנותן על פני פרק זמן ממושך, את עברו הפלילי המכביד ואת הנזק הרב שגרם למתלוננת. בית המשפט הדגיש כי לא זקף לחובת המערער את העובדה שלא הודה במעשיו לפני שירות המבחן ובחר להמשיך להיאבק על חפותו במסגרת הערעור, ואף נתן משקל לילדותו הקשה ולמעצר הבית הממושך בו שהה. לאחר כל אלו, השית בית המשפט על המערער את העונשים שברישא.
הכרעת דין משלימה