טוראי אנדריי שריפוב, המערער, הורשע לפי הודאתו לפני בית-הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוטי מטכ"ל בעברה של העדר מן השירות שלא ברשות לתקופה בת 2,264 ימים, אשר הסתיימה ביום 10/7/2008 במעצרו.
בית-הדין קמא הנכבד הטיל עליו בגין עברה זו שבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן ארבעה חודשי מאסר על תנאי.
בית-הדין קמא הנכבד עמד בגזר דינו על כך, שהמערער נולד בברית המועצות ועלה ארצה בשנת 2001 בהיותו כבן 22 שנים. עלה כי המערער למד במסגרת האקדמיה למשטרה ברוסיה ואף שירת שם כמשפטן במשך כשלוש שנים ומחצה. לאחר עלותו ארצה הוא נקרא ללשכת הגיוס, התייצב ונבדק; נקבע לו פרופיל כשיר לשירות ואף הוצא לו צו לשירות בן 24 חודשים. המערער פנה אל רשויות הגיוס על מנת שהללו יכירו בשירותו בצבא זר וכך לזכות בקיצור משמעותי בתקופת השירות. בקשותיו בעניין זה נדחו, וצו הגיוס, אשר קרא אותו להתייצב לשירות החל ביום 28/4/2002 נותר בעינו. אף הובהר לו, בשיחת טלפון בשפה הרוסית, ביום שעובר למועד שנקבע לגיוסו, כי עליו להתייצב למחרת היום לשירות צבאי. במסגרת אותה שיחה הודיע המערער כי איננו מתכוון להתייצב, שכן שירת בצבא ברוסיה משך חמש שנים. בפועל, אכן נמנע המערער מלהתייצב. במהלך שנת 2004, התייצב המערער בלשכת הגיוס וטען שלא קיבל תשובה ביחס לבקשתו לקיצור השירות; באותו מעמד, ביקש המערער פטור משירות ביטחון לנוכח פחד מדם, אשר תקף אותו, לטענתו. נערך עמו סיכום ריאיון על ידי מפקד לשכת הגיוס. הוא אף ביקש אישור יציאה מהארץ על מנת לבקר את אמו, אשר נותרה בחו"ל אך עזב את המקום טרם שקיבל תשובה סופית ביחס לבקשתו זו.
בחלוף מספר ימים, הודע לו בכתב, כי הוא מוגדר "משתמט גיוס".
בחודש פברואר 2007 שוב פנה המערער אל רשויות הצבא בבקשה שיפוטר משירות צבאי. צוין בגזר הדין כי "נכון ליום 30/07/08, מחויב הנאשם בשירות צבאי, בהתאם לצו הגיוס המקורי".
בית-הדין קמא הנכבד עמד גם על נסיבותיו האישיות של המערער נכון ליום משפטו, היותו נשוי ואב לתינוק בן חמישה חודשים, היותו המפרנס היחיד במשפחתו, והעובדה שהמשפחה עמוסה בהתחייבויות כספיות הנובעות מעניינים שוטפים - שכר דירה ותשלומים שוטפים אחרים.
בית-הדין קמא הנכבד דחה את טענותיו של המערער לפניו כי לא היה מודע לחובת גיוסו, כטענות בלתי מהימנות, וקבע כי עולה מהחומר הראייתי שהובא לפניו כי "עניין לנו במי שעניינו נבחן פעם אחר פעם על ידי רשויות הגיוס. נתוניו נבדקו, ובקשותיו נדחו, לאחר שנבדקו לעומקן. הנאשם היה מודע לחובת גיוסו במשך שנתיים, וזו הסיבה שפעם אחר פעם ביקש לערער על קביעה זו".
בית-הדין קמא, הסיק, אפוא, כי לא היה טעם ממשי כלשהו אשר מנע מהמערער להתגייס לשורות צה"ל בשנת 2002 וכי "אין לו אלא להלין על עצמו, כי הזמן מאז נקף, וכי לא הסדיר במשך כל התקופה את מעמדו". עוד הוסיף בית-הדין קמא כי ענישת משתמטי גיוס צריך שתיגזר ממצבם ומעמדם במועד שהיה רלוונטי לגיוס, ולפיכך כי העובדה שהמערער נשוי היום ואב לתינוק איננה יכולה להיות בעלת משקל מכריע עת באים לגזור את עונשו.
בערעורו, קבל המערער, באמצעות בא כוחו המלומד, עו"ד שגיא גרינפלד, על חומרת העונש אשר נגזר למרשו.
הסנגור טען במהלך הדיון בערעור, כי מאחר שהיעדרות משירות היא עברה נמשכת, יש לייחס משקל רב יותר "לנסיבותיו המשתנות ונסיבותיו דהיום של המערער".
לדעת בא-כוח המערער, היה מקום לתת משקל ממשי בגזירת העונש לנסיבותיו האישיות של המערער - לעובדה שהוא עקר ממקום מושבו, עלה ארצה בגפו, סבל מחבלי קליטה קשים, הכל לאחר ששירת שירות ארוך ומשמעותי בצבא בלרוס ואף ויתר על קריירה צבאית לטובת העלייה ארצה.
הסנגור הטעים, כי המערער מפרנס לבדו את אשתו ואת בנו התינוק (אשתו מובטלת, ועל המשפחה מוטלות התחייבויות כספיות שונות - שכירות, תשלומי חשבונות שוטפים ומחייה).
הסנגור המלומד הדגיש, כי מרשו שירת במסגרת צבאית תקופה ארוכה, ואף הביא תימוכין לעניין זה בבית הדין קמא; סוגיית היקף ההכרה בשירות זה לא הייתה ברורה כלל ועיקר למערער. הוא פנה ללשכת הגיוס בעניין זה ונפטר בלך ושוב. הסנגור הוסיף, כי לבסוף, הוחלט להכיר חלקית בשירות הזר "ולקצר בשליש את שירותו בצה"ל". עובדה זו לא נשקלה, לפי טענת הסנגור, בשיקולי בית-הדין קמא.
בהתחשב בכל אלה, ביקש הסנגור כי תקוצר באופן ממשי תקופת המאסר לריצוי בפועל אשר הוטלה על מרשו.
במהלך הדיון, הגיש הסנגור המלומד ראיות עדכניות, המלמדות על המצוקה הכלכלית שבה שרויים אשתו של המערער ובנו התינוק לנוכח כליאתו.
בטיעוניו לפנינו, ציין בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד גרינפלד, כי מרשו עלה ארצה ממניעים ציוניים, ונסחף לתוך עבודתו, עבודת-כפיים שנועדה לאפשר לו להתקיים. הוא הוסיף, כי מרשו חשש באותה התקופה, שייאלץ להתקיים ללא תמיכה כלכלית כלשהי, ולפיכך, תר אחר דרך לקצר את תקופת שירותו הצבאי.
כעת, ציין הסנגור המלומד, למד המערער את לקחו, והוא מוכן ומזומן לשרת כל תקופה שיידרש.
התובעת הצבאית המלומדת, קמ"ש אורלי אורן, עתרה לדחיית הערעור, וציינה, כי אין בעונש אשר הוטל על המערער כל חומרה מיוחדת ביחס לעונש הראוי בגין עברה שכזו.
ייאמר מיד, בערעור זה אין כל ממש.