טוראי טימור זידאן, המערער בערעור זה, נתן את הדין לפני בית-הדין הצבאי המחוזי מחוז שיפוטי מטכ"ל בגין עברה של העדר מן השירות שלא ברשות לתקופה של 1055 ימים. הוטלו עליו חמישה חודשי מאסר לריצוי בפועל ושני חודשי מאסר על תנאי.
מגזר-דינה של הערכאה הראשונה עולה, כי במסגרת הליכי טרום-הגיוס, נקבע כי המערער כשיר לשירות. בעקבות זאת, שלח המערער ללשכת הגיוס פנייה, ובה ציין, כי אינו מעוניין לשרת בצבא, אלא לעבוד וללמוד. הוא אף ביקש שלא יישלחו אליו עוד מכתבים מלשכת הגיוס, ואיים לשרוף אותם. במכתב נוסף הודיע, כי אם יגויס לשירות או ייכלא, "יעשה בלגן שלם והרבה בעיות", "יריב עם כל מי שמשוחח עימו בבקו"ם, ואם הם יגזימו, יירה בהם".
במהלך שנת 2004, רואיין בלשכת הגיוס; הוא הגיש במסגרת אותו ריאיון בקשה לתשמ"ש, אך הטיפול בבקשתו הופסק לנוכח היעדר שיתוף פעולה מצדו.
נשלח לו, אפוא, צו, הקורא לו להתגייס ביום 15/5/2005; לצו זה לא ציית המערער ולא התייצב כנדרש. לבסוף, בתום היעדרות לתקופה של כשלוש שנים, הוא נעצר.
בית-הדין קמא הנכבד ציין, כי מהראיות אשר הוגשו לפניו עלה, כי המערער הוא הבן הבכור במשפחה שהיא בת לעדה הדרוזית, ואשר מונה חמישה ילדים.
הוריו התגרשו זה מזה לפני שנים ארוכות; אבי המשפחה איננו עומד בחובת תשלום דמי-המזונות; המשפחה עמוסה, אפוא, בחובות; אם המשפחה איננה עובדת שכן היא סובלת מבעיות רפואיות שונות. המערער עצמו נפגע באופן חמור בעינו. בתקופת ההיעדרות עזר המערער לפרנסת המשפחה.
צוין, כי הוא צפוי להינשא בקרוב.
המערער העיד בבית הדין קמא וסיפר שהוא עובד לפרנסת המשפחה מאז היה בן 14, וכי גדל בסביבה עבריינית, וחשש שגיוסו יביא להידרדרות אחיו הקטנים לעולם הפשע, ולהידרדרות קשה נוספת במצב הכלכלי.
בית-הדין קמא הנכבד ציין, כי הוא מכיר בכך שנסיבותיו האישיות של המערער קשות; בית-הדין ציין התרשמותו, כי המערער הוא עמוד-התווך בבית ועשה כמיטב יכולתו כדי לסייע למשפחה. עם זאת, ציין בית-הדין קמא, כי אין ניתן לקבל את דרך פעולתו של המערער על ידי עשיית דין עצמית; מן הראוי היה שהמערער יפנה לרשויות בבקשה להסדיר מעמדו ולא ינהג "התנהגות בריונית", בכתיבת מכתבים "בוטים ומתריסים" ללשכת הגיוס. לנוכח הנסיבות האישיות-משפחתיות ותכניתו של המערער להינשא ולהקים משפחה בקרוב, מצא בית-הדין קמא להקל קמעא בעונשו.
המערער השיג לפנינו על חומרת עונש המאסר שנגזר לו. במסגרת הודעת הערעור טען בא-כוחו כי דרך האלימות איננה דרכו של המערער והיא זרה לו. הוא עובד לפרנסת הבית מגיל צעיר ונטל על עצמו את תפקיד אבי המשפחה לאחר עזיבת אביו. המערער עשה הכול על-מנת למנוע את התפרקות המשפחה. מצבו הכלכלי הקשה הוא שהביאו לבצע את העברה; האמור במצב קיצוני, המתבטא באיום מתמיד של סילוק מהבית על רקע אי-תשלום הלוואת משכנתא, ניתוקי חשמל ומים בבית המשפחה ותיקי הוצאה לפועל רבים. אם המשפחה חולה ואיננה יכולה לעבוד. בפועל, המערער הוא מפרנסה היחיד.
מצבו הנפשי והכלכלי של המערער, אשר נבע מהיעדר התייחסות מספקת של גורמי צה"ל, הוא אשר הביאו להשתמש בשפה הבוטה, אשר בה השתמש בפניותיו אל לשכת הגיוס. נטען, כי המערער כלל לא התכוון לדברים הקשים האמורים בהם. במהלך ריצוי עונשו, נישא המערער.
עוד הפנה הסנגור המלומד להודאתו המהירה של המערער באשמה, אשר חסכה זמן שיפוטי, ומצדיקה אף היא הקלה בעונש.
במהלך הדיון בערעור, התרנו לסנגור להגיש שתי ראיות נוספות. האחת, חוות-דעת פסיכיאטרית, אשר נערכה ע"י ד"ר קראקרה ביום 13/8/2008, לאחר שפגש במערער בבסיס הכליאה במהלך ריצוי עונשו. השנייה, חוות-דעת של עובד סוציאלי מכפר ראמה, מיום 14/8/2008.
מחוות-הדעת הפסיכיאטרית למדנו, כי המערער סובל מחרדות כרוניות על רקע "שני אובדנים טראומטיים לא מעובדים. גירושי הוריו ואובדן הראייה". המומחה ציין, כי המערער דיווח על תחושות גופניות במהלך תקופת הכליאה כגון כאבי ראש, סחרחורות, לחצים בבית החזה, חנק, גלי חום, מועקה, חולשה כללית, קשיי שינה ותיאבון ירוד. עוד ציין, כי המערער מסתגר ומתבודד.
בחוות-דעת העובד הסוציאלי שוב נסקרו קשייו של המערער כנער צעיר, אשר נטל על עצמו אחריות לאמו ולאחיו הצעירים; למדנו גם על תכניתו של המערער להינשא, תוכנית אשר בינתיים יצאה, למרבה השמחה, לפועל.
התובעת המלומדת, בתשובתה לערעור, עתרה לדחותו ולהותיר את פסק-הדין קמא על כנו. היא ציינה, כי לטעמה, העונש אשר הוטל על המערער מתון ביחס לרמת הענישה המקובלת בעברות מסוג זה; היא חזרה וציינה, כי המערער לא עשה כל מאמץ להסדיר ענייניו כחוק, אלא בחר בדרכים בלתי-חוקיות לכל אורך הדרך ביחסיו עם הצבא. כן ציינה התובעת, כי גם היום, אין המערער מגלה כל נכונות לשרת, ודחתה את טענתו של הסנגור, שלפיה המערער מתחרט על דבריו הקשים במכתביו לרשויות.
בערעור זה אין כל ממש.
כפי שצוין, בצדק, בגזר-דין קמא, המערער נקט דרך של עשיית דין עצמית תוך הבעת זלזול מוחלט בחובתו כלפי השירות הצבאי. אכן, המכתבים שאותם הפנה אל רשויות הגיוס צובעים את מכלול התייחסותו לחובתו בגוונים מחמירים, וכפי שציינה בצדק התובעת, אין כל בסיס לטענה שנשמעה, כי המערער הביע חרטה וצער על כתיבתם.
המערער נעדר משירות בצה"ל תקופה שאיננה קצרה כלל ועיקר. הוא נמנע מלהביא את ענייניו להכרעת הגורמים המוסמכים, על-מנת שישקלו אם לפוטרו משירות אם לאו. גם היום, אין המערער מביע רצון או מוכנות כלשהי לבצע שירות צבאי.