דחיית ערעור לביטול פסק דין בטענת מרמה

השופט דוד מינץ:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' סגנית הנשיאה השופטת נ' מימון) מיום 20.12.10 בתמ"ש 25135/03, 25136/03 ו-25137/03, במסגרתו נדחו תביעותיהם של המערערים לביטול הסכם שנכרת בינם לבין המשיבים ואת האישור שניתן להסכם על ידי בית המשפט. הערעור מכוון גם כנגד מספר החלטות שניתנו במסגרת הדיון בתיקים הנ"ל:  החלטה מיום 8.09.09 (בש"א 51942/09) והחלטה נוספת באותו עניין מיום 24.01.10 במסגרתן נדחתה בקשת המערערים לבדוק את הנכס נשוא המחלוקת ולהגיש חוות דעת מטעמם באשר לזכויות הצדדים בנכס; והחלטה מיום 23.02.11 במסגרתה נדחתה בקשת המערערים להגשת ראיות מפריכות.

הרקע לתביעה בבית משפט קמא

1.         ברקע לתביעה הסכם מיום 17.11.03 לחלוקת זכויות בנכס שברחוב פרץ חיות 25 בתל אביב (להלן: "הבית") שנכרת בין המערערות 3 ו-4, בנותיו של מערער 1 (להלן: "ההסכם", "הבנות" ו"המערער" בהתאמה) לבין המשיבים, ילדיהם של אחות המערער. ההסכם נכרת בשל מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים באשר לצוואות ההדדיות של הסב והסבה (הורי המערער ואחותו, ולהלן: "הצוואה"). ההסכם נחתם על ידי המערער אשר שימש כאפוטרופסן של הבנות אשר היו קטינות במועד החתימה.   

2.         על פי הצוואה, הבנות והמשיבים זכו בחלקים שונים בבית, כשהמשיבים קיבלו שתי דירות בקומה ג' ו-ד' של הבית בתוספת דירת הגג (בקומה ה' של הבניין), והבנות קיבלו שתי דירות בקומה א' ו-ב' של הבית בתוספת מחסן. עוד על פי הצוואה, המערער זכה יחד עם בנו בבניין ברח' בילו 19 ברחובות המורכב משבע חנויות, ויתרת העזבון חולקה באופן שהמערער זכה ב-60% ממנו ואם המשיבים ב-40% הנותרים. במסגרת ההסכם נקבע כי זכויות הבנייה שבבית יהיו שייכות למשיבים באופן בלעדי והן הוצמדו לדירת הגג, וכי משיבה 2 (להלן: "המשיבה") תהא רשאית לבנות על הגג הצמוד לדירתה. ב"תמורה" למתן זכויות אלו למשיבים, נקבע כי הם לא יגישו התנגדות לצוואה, על אף טענותיהם כנגד כשרותה, בין היתר משום שלטענתם המערער השפיע השפעה בלתי הוגנת על המוריש.

3.         המערער פנה באמצעות עורך דינו, עו"ד ע' חשין לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לאישור ההסכם, תוך כדי שהוא אינו חושף לפני בית המשפט את העובדה כי בד בבד עם החתימה על ההסכם, נחתם הסכם נוסף לשיפוי הבנות, לפיו אם לא יאושר ההסכם על ידי בית המשפט ויידרש מתן פיצוי מצד המשיבים לבנות בשל וויתורם בהסכם, המערער התחייב לפצות ולשפות את המשיבים בסכום הפיצוי אשר יקבע בית המשפט (להלן: "הסכם השיפוי").

4.         להשלמת התמונה יצוין כי עובר להגשת התביעה על דחייתה הוגש ערעור זה, ביום 26.6.08 נדחתה תביעה אחרת שהגישו המערערים (תמ"ש 25133/03 ו- 25134/03) לביטול ההסכם. במסגרת פסק הדין שדחה את התביעה ההיא, נקבע כי המערער חשש מפני הגשת התנגדות על ידי המשיבים לקיום הצוואה, וכי הצדדים הסכימו שהפרשנות הסבירה והנכונה של הצוואה היא כי זכויות הבניה והצמדת הגגות שייכות לדירת הגג ממילא, ולכן אין לקבל את טענת המערער שההסכם נחתם על ידו שלא לרצונו. כן יצוין, כי בהגיע הבנות לבגרות הן העבירו את חלקן בנכס למערער אשר רשם את הנכס על שמו. בקשותיו של המערער לביטול אישור ההסכם נדחו (בש"א 53157/05 ובש"א 57731/04 במסגרת תמ"ש 25130/03, ובש"א 56494/06 במסגרת תמ"ש 25132/03), וכך גם הערעור שהוגש לבית משפט זה על אותן החלטות (בע"מ 1028/06). גם תביעתו של המערער בטענה כי יש לבטל את ההסכם בהיותו הסכם למראית עין בלבד כיוון שאולץ לחתום עליו בניגוד לרצונו, נדחתה בפסק הדין שניתן ביום 26.06.08 במסגרת תמ"ש 21533/03, כאמור לעיל (להלן: "התביעה הראשונה").

5.         במסגרת התביעה שביסוד ערעור זה, שוב עתרו המערערים לביטול אישור ההסכם כשבפיהם טענה חדשה לפיה ההסכם אושר על ידי בית המשפט במרמה. מרמה זו בעיקרה מתייחסת למצג של המשיבים כלפי המערערים וכלפי בית המשפט, לפיו זכויות הבנייה על הגג צמודות לדירת הגג שהוענקה למשיבים בצוואה, בה בשעה שהאמת היא שדירת הגג אינה אלא חלק מהדירה בקומה הרביעית של הבניין כשהגג הוא חלק מהרכוש המשותף, בו יש לשני הצדדים חלקים שווים בזכויותיו. לטענתם, המרמה באה לידי ביטוי בין היתר במספר מישורים: האחד, בחוות דעתו של המהנדס עליה הסמיכו המשיבים את טענותיהם ושהוגשה לבית המשפט, נקבעו קביעות לא נכונות מבחינה עובדתית, וכן הערכותיו של השמאי מטעמם באשר לרווח הנקי של זכויות הבניה בבית שהוענקו למשיבים על פי ההסכם הינו רק 8,600 $, אינן נכונות. השני, בטענתה של המשיבה, שהיא שמאית מקרקעין במקצועה, שזכויות הבניה על הגג הוענקו כולן למשיבים, שאינה נכונה. השלישי, שטענת המשיבים כי נמנעו מלפתוח הליכים משפטיים ולהתנגד לצוואה בשל מחלת אמם במחלת הסרטן, אינה נכונה שכן האם הייתה חולה כעשרים שנה לפני פתיחת הצוואה. הרביעי, שעורכי הדין שייצגו את הצדדים התחמקו בעדויותיהם לפני בית המשפט והסתירו מפניו את האמת באשר לנסיבות חתימת ההסכם. החמישי, בכך שמדובר בהסכם בו הונו הצדדים זה את זה ועורכי דינם הונו את בית המשפט בכך שהסתירו מעיניו את הסכם השיפוי. בנוסף נטען כי בפסק הדין שניתן בתביעה הראשונה, לא התייחס בית המשפט לטענה כי אישור ההסכם הושג במרמה, וכי בכל מקרה יש לבטל את ההסכם ואת אישורו על ידי בית המשפט גם משום שהבנות היו קטינות בעת האישור וההסכם קיפחן ולא היה לטובתן.

פסק הדין של בית משפט קמא

6.         בית המשפט דחה את התביעה בציינו כי היה על המערערים להעלות את טענותיהם באשר לביטול אישור ההסכם בשל השגתו במרמה במסגרת הערעור אותו הגישו על פסק הדין שדחה את תביעתם הראשונה. בית המשפט ציין כי המומחה מטעם המשיבים, כמו גם המומחה מטעם המערערים עצמם, נחקרו על חוות דעתם במסגרת הדיון בתביעה הראשונה ופסק הדין התייחס אליהן. משכך, ומשהמערערים לא שטחו את טענותיהם כנגד חוות הדעת ועדויות המומחים, לא במסגרת הסיכומים שהגישו בתביעה הראשונה ולא במסגרת הערעור שהגישו על פסק הדין בתביעה הראשונה, אין הם יכולים להעלותן במסגרת תביעה חדשה. מה גם, שטענות המערערים מופנות גם כלפי חוות הדעת והמומחה שהובא מטעמם. מטעם זה גם דחה בית המשפט את הטענה בדבר תרמית בנוגע למחלת אם המשיבים, והוא אף דחה אותה לגופה בכך שקבע שאין מחלוקת שהאם הייתה חולה בסרטן ואין לשלול את הצהרתם של המשיבים כי בשל מחלתה זו רצו להימנע מקיום הליך ההתנגדות לצוואת הוריה. כן נקבע כי טענת המערערים שפסק הדין בתביעה הראשונה לוקה בחסר מפני שלא הייתה בו התיחסות לטענת המרמה, מקומה היה בערעור שהוגש על פסק הדין ולא במסגרת תביעה חדשה. בנוסף, שלל בית המשפט את טענת המערערים כי למשיבים אין כלל זכויות בנייה בבית בשל הצוואה בה חילק המצווה את רכושו באופן שהמערער יקבל 60% ממנו ואחותו, אם המשיבים, תקבל את היתרה. בית המשפט ציין כי המערערים בחרו להתעלם מההוראות הספציפיות שבצוואה לפיהן ניתנה דירת הגג למשיבים ומההסכם שאושר, לפיו הפרשנות הנכונה של הצוואה היא כי זכויות הבניה שבבית צמודות לדירת הגג שהוענקו למשיבים. עניין זה גם לא הועלה על ידי המערערים במסגרת הערעור שהגישו על פסק הדין בתביעה הראשונה. על כל אלו קבע בית המשפט כי אין מקום לשעות כלל לטענת המערערים בדבר חוסר התייחסות בית המשפט במסגרת פסק הדין בתביעה הראשונה להסתרת הסכם השיפוי מעיני בית המשפט, שכן לא זו בלבד שהעניין נדון במסגרת פסק הדין בתביעה הראשונה ובהליכי הערעור עליו, אלא שגם לגופו של עניין, אין למערער, אשר הגיש בעצמו את הבקשה לאישור ההסכם בהסתירו במכוון מבית המשפט את קיומו של הסכם שיפוי, מקום להלין על התנהגותם של אחרים בעניין זה.

7.         בית המשפט הוסיף כי העובדה שהמערער חתם על הסכם השיפוי מלמדת כי הוא היה מודע לאפשרות שבנותיו תיפגענה מוויתורן על זכויות הבניה על הגג, אך הוא הסכים לכך בשל חששו מהגשת התנגדות לצוואה מצד המשיבים, אשר לו הייתה מתקבלת הייתה גורמת לו להפסד גדול בחלוקת עיזבון הסב. במסגרת שיקוליו הכלכליים בעניין זה הביא המערער בחשבון גם את האינטרסים של בנותיו שהיו אותה עת קטינות, מתוך הנחה כי הגשת התנגדות לצוואה תיפגע בסופו של יום גם בבנות, אשר זכותן לירושה הייתה אך מכוח אותה צוואה. מה גם, שבמקרה זה, גם אם הייתה מתקבלת טענת המערער בנוגע לשווי זכויות הבנייה בגג, אין מדובר בפער משמעותי שיש בו כדי להביא לביטול ההסכם ולביטול אישורו. כיום, ציין בית המשפט, אין לעניין זה כל נפקות, שכן המערער קיבל במתנה את זכויות בנותיו בבית, ובנסיבות אלו, אם נגרם נזק כתוצאה מההסכם, נזק זה הוא נזקו של המערער ולא של בנותיו (מלבד הנזק של הוויתור על נכסיהן לטובתו). על כן ככל שטעה המערער בשיקוליו הכלכליים עת חתם על ההסכם, מדובר בטעות בכדאיות העסקה שאינה מהווה עילה לביטול ההסכם.

טענות הצדדים בערעור

8.         במסגרת הערעור, שבו המערערים וטענו את הטענות שהועלו על ידם במסגרת התביעה ונדחו כאמור, על ידי בית משפט קמא. לדבריהם, המשיבים הציגו מצג שווא בפני המערערים בכך שהציגו את דירת הגג שהיא למעשה חדרון קטן, כדירה עצמאית ואת הגג כולו כצמוד לדירת הגג ואת כל זכויות הבנייה בבית כשייכות למשיבים. את מצג השווא תמכו המשיבים, בין היתר, בתשריט מטעם מהנדס מטעמם. מטעם זה נטען כי יש לבטל את פסק הדין שהושג במרמה, כשלדברי המערערים, עובדות המרמה והראיות התומכות בטענת המרמה נתגלו להם רק בחלוף מספר שנים לאחר אישור ההסכם. לו ידע המערער בעת החתימה על ההסכם את העובדות לאשורן כפי שהוא מכיר אותן היום, הוא לא היה חותם על ההסכם. לטענתם עוד, הצוואה הייתה תקפה ולא היה כל חשש שהיא לא תאושר, כך שאין יסוד לטענת המשיבים שהמערער חתם על ההסכם מפני שעל ידי כך הוא הציל את אותם חלקים בעיזבון שקבלם מעבר לחלק המגיע לו בעיזבון על פי דין. אדרבה, לטענת המערערים, הסיבה היחידה שהמערער חתם על ההסכם הייתה בשל המצג השקרי שהוצג לו, לפיו, כאמור, מלוא זכויות הבנייה על הגג הוענקו למשיבים ממילא. הם שבו וטענו כי המשיבה הציגה גם היא מצגי שווא לפני בית המשפט בכל הנוגע לזכויות הבנייה והאפשרות לבנות על גבי הגג. המערערים הלינו עוד על כך שבית המשפט לא אפשר להם לבדוק את הנכס, להגיש חוות דעת שמאית מעודכנת חדשה ולהציג ראיות מפריכות לאור התגלית שזכויות הבנייה על הגג הן משותפות ולא רק של המשיבים. בכך נטען, נגס בית המשפט בזכויות הדיוניות שלהם. באשר לקביעת בית משפט קמא כי המערער היה שותף להעלמת הסכם השיפוי מעיני בית המשפט, טענו המערערים כי במסגרת ההליכים לאישור ההסכם הם היו מיוצגים על ידי עורך-דין שהוא זה אשר כתב וערך את ההסכמים והגישם לבית המשפט והוא זה אשר החליט איזה הסכם להגיש ואיזה לא. בנסיבות אלו נטען כי ככל שהיה מחדל באי הצגת הסכם השיפוי לבית המשפט, אין הוא רובץ לפתחם של המערערים. בנוסף השיגו המערערים על קביעת בית המשפט כי אין רלוונטיות לשאלה האם ההסכם היה לטובתן של הבנות בשל העובדה כי כיום הן בגירות והעבירו את זכויותיהן בבית למערער, שכן לטענתם, המועד הרלוונטי לתביעתם הוא מועד עריכת ההסכם, ובאותו מועד, בניגוד לקביעת בית משפט קמא, אכן נגרם לבנות נזק מההסכם. המערערים הלינו עוד על כך שבית המשפט הסמיך את נימוקיו על פסק הדין הקודם שנתן, מבלי שהעריך פעם נוספת את הראיות שהוצגו לו ומבלי שנתן משקל מתאים לראיות המערערים. על כל אלו, המערערים השיגו על קביעת בית המשפט כי הם מושתקים מלטעון למרמה בשל העובדה כי הם לא טענו זאת במסגרת הערעור שהגישו על פסק הדין בתביעה הראשונה. לדבריהם, בית המשפט עצמו קבע במסגרת הבקשה למחיקה על הסף שהגישו המשיבים (בתמ"ש 25134/03), כי על אף אישור ההסכם ועל אף קיומו של ספק דין שדחה את התביעה לביטול אישור ההסכם, אין מקום לחסום את דרכם של המערערים מלטעון שנפל פגם בהסכם במנותק מהליך אישור ההסכם. מה גם, שהלכה פסוקה היא שניתן לבטל פסק דין סופי שהושג בדרכי מרמה ועל בית המשפט היה ליתן להם את האפשרות להוכיח מרמה זו. 

9.         מנגד, תמכו המשיבים את יתדותיהם בפסק דינו של בית משפט קמא. לטענתם, המערער מנהל כנגדם מלחמת התשה מזה למעלה משש שנים במהלכן הוא פתח כנגדם כ- 50 הליכים שונים, במסגרתם הוא שב פעם אחר פעם על אותן טענות שנדחות שוב ושוב על ידי בתי המשפט על ערכאותיו השונות. כל זאת במטרה שהם יוותרו על המגיע להם מתוקף הצוואה. הם ציינו כי ההלכה היא שתנאי לביטולו של פסק דין בטענה שהוא הושג במרמה הוא כי לא ניתן היה להשיג את הראיות לקיומה של מרמה במסגרת ההתדיינות הראשונה. במקרה זה, כל הראיות שעמדו לפני השמאי החדש של המערערים עמדו בפני השמאי עליהם הם סמכו את טענותיהם במסגרת התביעה הראשונה ומכאן שבכל מקרה אין מקום לשעות לטענתם ולהורות על ביטול פסק הדין. מטעם זה גם בית המשפט דחה, בצדק, את בקשת המערערים לזימון השמאי החדש כעד, בקובעו כי השמאי החדש הסתמך בחוות דעתו על אותם מסמכים עליהם הסתמך השמאי מטעם המערערים במסגרת התביעה הראשונה. כמו כן, המערער עצמו העיד בחקירתו הנגדית שכבר בשנת 2006 הייתה בפניו ה"גרמושקה" של הבית (תוכנית היתר הבנייה), שהיא-היא לכאורה המקור לטענותיו החדשות. גם בכל הנוגע לשוויין של זכויות הבנייה, בית המשפט הסתמך בפסק דינו על חוות הדעת מטעם המערערים. אין גם מקום להתערבות של בית משפט זה בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא אשר בין היתר קבע שאינו מאמין למערער, ומשכך, יש לדחות את טענתו בכל הנוגע להסתמכות בית המשפט על עדותה של המשיבה אותה מצא בית משפט קמא מהימנה. 

10.       המשיבים גם הצביעו על כך שבכתב התביעה ציינו המערערים במפורש כי "הצדדים החליטו במשותף בניצוחו המשפטי של עו"ד חשין לרמות את בית המשפט בשני אופנים..." ובהמשך: "הצדדים (כל אחד מהסיבות שלו) חותם על ההסכם הזה ומסתיר אותו...", ויש לדחות אפוא, את טענת המערער כיום כי הסתרת הסכם השיפוי אינה רובצת לפתחו, אלא אך לפתחם של המשיבים ולכל היותר גם לפתחו של עו"ד חשין. הם הוסיפו, כי בכל מקרה אין משמעות להסתרה זו, שכן כפי שציין בית משפט קמא, תוכנו של ההסכם, ככל שהיה נגלה לעיניו, אך היה מחזק את המסקנה שהיה צריך לאשר את ההסכם ואת המסקנה כי הגג וכל הזכויות הוענקו בצוואה למשיבים. גם יש לדחות את טענת המערערים כי המערער חתם על ההסכם כשלא היה מודע לכל משמעויותיו, מפני שטענה זו נדחתה במסגרת ההליכים הקודמים שניהל המערער כנגד המשיבים. מעבר לכך, המערער היה מיוצג בעת עריכת ההסכם על ידי עו"ד חשין אשר גם העיד כי המערער העביר אליו הערות לטיוטת ההסכם וההסכם נחתם רק לאחר שהנוסח היה מקובל עליו. במסגרת פסק הדין בתביעה הראשונה גם נקבע במפורש כי לא היה כל וויתור במסגרת ההסכם וכי הזכויות שניתנו בצוואה הן הזכויות שחולקו בהסכם, שהיה דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי. פסק הדין אושר, כאמור, על ידי בית המשפט וערעור שהוגש עליו נדחה. על כל אלו צוין כי בית המשפט קבע גם כי ההסכם הוא לטובת הבנות שהיו קטינות במועד עריכתו.

11.       באשר לדחיית בקשת המערערים לאפשר למומחה החדש מטעמם לבקר בגג הבניין כדי להגיש חוות דעת ודחיית בקשתם להבאת ראיות מפריכות, ציינו המשיבים כי דבר לא מנע מהמערערים לבקש כבר במסגרת הדיון בתביעה הראשונה כי השמאי מטעמם יבקר בגג נשוא המחלוקת, ולא היה מקום לתת להם לבצע "מקצה שיפורים" בשלב זה לאחר שניתן פסק דין.

דיון והכרעה

הדין עם המשיבים.

12.       ההלכה היא כי משיצא פסק דין לאוויר העולם, המסדיר את המצב המשפטי בין הצדדים להליך, יידרשו טעמים כבדי משקל וקיומן של נסיבות מיוחדות על מנת שיוכל ויסכים בית המשפט, אשר נתן את פסק הדין, לבטלו. בייחוד כך, כאשר פסק הדין מכיל בתוכו קביעות עובדתיות ומשפטיות באשר למקרה שהובא בפניו (בש"מ 1059/11 אדם טבע ודין, אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הועדה המקומית נתניה, פורסם במאגרים [29.05.11]. הדברים נכונים במקרה זה על דרך קל וחומר בו רובן ככולן של טענות המערערים מתייחסות להערכת הראיות שנפרשו לפני בית המשפט והעדויות הכוזבות שנשמעו לטענתם לפני בית המשפט.