דחיית ערעור אם על הכרזת בנותיה כבנות אימוץ כלפיה ובאימוץ סגור בהעדר מסוגלות הורית

כב' הנשיא יצחק כהן- אב"ד:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (כבוד סגן הנשיא, השופט ס' ג'יוסי) מיום 12.5.2013 בתיק אימוץ 7/12, לפיו הוכרזו שתי בנותיה של המערערת כבנות אימוץ כלפי אימן (להלן - " המערערת") וכלפי אביהן (להלן - " האב"), ונקבע כי האימוץ יהיה במתכונת של "אימוץ סגור".

ערעור זה הוגש מטעם המערערת בלבד. האב, אשר היה צד להליך בפני בית המשפט לענייני משפחה, לא הביע עניין באותו הליך או בגורל הקטינות, לא התייצב לדיונים בפני בית המשפט קמא וגם לא ביקש להשיג על תוצאות פסק דינו בפנינו. מכאן, פסק הדין בבית משפט קמא כלפי האב הינו חלוט.

רקע עובדתי

1.                   המערערת, ילידת 1987, בת לאם יהודיה ואב ערבי מוסלמי בעל רקע פלילי והתמכרות לסמים, גדלה בבית רווי באלימות קשה, אשר השפיעה על התפתחותה האישיותיות ועל תפקודה. בגיל 16 החלה המערערת לצרוך סמים ואף ניסתה לשים קץ לחייה. בהמשך, הכירה המערערת את אביהן של הקטינות, שאף הוא היה מכור לסמים, ומיחסיהם נולדו שתי הקטינות נשוא הליך זה.

2.            המערערת מוכרת לשירותי הרווחה מאז נולדה ביתה הבכורה בחודש יולי 2008 (להלן -" קטינה א'"), עם תסמונת קלה של גמילה.

3.            לבקשת גורמי הרווחה הוכרה קטינה א' כ"קטינה נזקקת" בהתאם לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, והועברה לשהות במסגרת חוץ ביתית. המערערת החלה בתהליך שיקום ונראה היה כי בעקבות ביקוריה וטיפולה בקטינה א' החל להתפתח ביניהן קשר רגשי משמעותי. אלא שהמערערת המשיכה לצרוך סמים ובהדרגה חדלה מלטפל בקטינה. על רקע זה, ונוכח הצורך של קטינה א' במסגרת משפחתית יציבה ותומכת, בהתאם להחלטת בית המשפט לנוער, ביום 23.6.2009 הועברה הקטינה (בהיותה בת כ-11 חודשים) למשפחת אומנה חסויה, שם היא שוהה עד היום.

4.            ביום 7.12.2010 - עת ריצתה המערערת עונש מאסר בכלא נווה תרצה בגין הריגה בעת נהיגה תחת השפעת סמים ובעת פסילת רישיון - נולדה ביתה השנייה (להלן - " קטינה ב'"). בהתאם להחלטת בית המשפט לנוער, עם היוולדה, הוצאה קטינה ב' מרשותה של המערערת והועברה למשפחת אומנה חסויה, שם היא שוהה עד היום.

5.                   שתי משפחות האומנה הביעו רצונן לאמץ את הקטינות נשוא הערעור, כל משפחה את הקטינה השוהה עמה.

6.            במהלך חמש השנים האחרונות (מעת שנולדה קטינה א') נעשו ניסיונות רבים מספור לסייע למערערת להשתקם ולהיגמל מסמים, על מנת שתוכל לגדל את בנותיה, אך המערערת לא שיתפה פעולה באופן עקבי עם גורמי הטיפול, לא הצליחה להיגמל מסמים ונראה כי אפסו הסיכויים שהתנהגותה ומצבה ישתנו בעתיד הנראה לעין. 

7.                   על רקע זה הגיש היועץ המשפטי לממשלה (להלן - " המשיב") בקשה להכריז על הקטינות כבנות אימוץ, ללא צמצום תוצאות האימוץ כלפי שני הוריהן. כלפי המערערת נטען כי נתמלאו תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן - " חוק אימוץ ילדים"), שעניינו בהורה אשר אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין, חרף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה.

כלפי האב נטען, בנוסף להתקיימות תנאיו של סעיף זה, גם להתקיימותם של תנאי סעיפים 13(א)(4) ו-13(א)(5) לחוק אימוץ ילדים, שעניינם הפקרה או הימנעות, ללא סיבה סבירה, מלקיים קשר אישי ומלטפל בקטין במשך שישה חודשים רצופים.

פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה

8.                   בית המשפט לענייני משפחה נעתר לבקשתו של המשיב וקבע כי שתי הקטינות הינן בנות אימוץ כלפי שני הוריהן, בהתקיים תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים במערערת ותנאי סעיפים 13(א)(4), 13(א)(5) ו-13(א)(7) לחוק באב. בית המשפט הטעים, כי לאור עליונותו של עקרון טובת המאומץ ומפאת גילן הצעיר והנזק שעלול להיגרם לקטינות כתוצאה מצמצום תוצאות האימוץ וקיום מפגשים בינן לבין המערערת, אין הצדקה לסטות מהכלל של "אימוץ סגור".

9.                   בפסק דינו הסתמך בית המשפט קמא על חוות דעת של פסיכולוגית קלינית מומחית, ד"ר חנה מן, אשר בחנה את מסוגלותה ההורית של המערערת בשנת 2009, ולבקשתה של המערערת, מונתה בידי בית המשפט קמא ליתן חוות דעת עדכנית בעניין.

10.              בחוות דעתה העדכנית, אשר הוגשה ביום 25.12.2012, קבעה ד"ר מן, כי ממצאיה דומים לתוצאות בדיקתה הקודמת. לפיהן, על אף רצונה לגדל את הקטינות, המערערת נעדרת מסוגלות הורית, וכי מצב זה לא צפוי להשתנות בעתיד הנראה לעין, אף אם תצליח המערערת להיגמל מסמים. על כן, המליצה המומחית להכריז על הקטינות כבנות אימוץ, ולא לצמצם את תוצאותיו.

11.              בית המשפט המשיך וסקר את התצהירים שהוגשו בידי גורמי הרווחה שטיפלו במערערת ובקטינות ואת התסקירים שהוכנו במסגרת ההליכים, מהם עולה באופן חד משמעי, כי חרף ניסיונות חוזרים ונשנים לשלב את המערערת במסגרות שיקומיות, המערערת המשיכה לצרוך סמים ולא התמידה בתכניות הטיפוליות שנבנו עבורה, וכי היא נעדרת מסוגלות הורית.

12.              בית המשפט עמד על משקלם הראייתי הנכבד של חוות הדעת והתסקירים שהוגשו, וציין כי אלה לא נסתרו ולא נמצא כל ליקוי במסקנותיהם או אופן עריכתם.

13.              בית המשפט קמא המשיך ובחן את טובתן של שתי הקטינות. נקבע, כי שתי הקטינות השתלבו בצורה טובה בבתי המשפחות האומנות - אשר הביעו רצונן לאמץ את הקטינות במידה ויוכרזו כבנות אימוץ - כי ניסיונות השיקום הכושלים של המערערת באים "על חשבון ועל גבן של הקטינות", וכי לאור הזמן הרב שחלף ובמהלכו לא חל כל שינוי במצבה של המערערת, לא ניתן להמתין עוד, וראוי לקבוע כי משפחות האומנה בהן הן מצויות יהיו "התחנה האחרונה".