סגן הנשיאה, השופט יוסף אלרון [אב"ד]:
א.
פתח דבר
הנאשם הורשע, בתום שמיעת ראיות בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיפים 300(א)(2)+301 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
הסוגיה בה אנו נדרשים להכריע כעת הינה, האם יש לגזור על הנאשם עונש מאסר עולם, כעונש החובה הקבוע בחוק לצידה של העבירה בה הורשע, או שמא ענישה מופחתת, בהתאם לתנאי סעיף 300א(א) לחוק העונשין.
ב.
הכרעת הדין
כעולה מהכרעת הדין, הנאשם רצח את אשתו ההרה, ה.ע. (להלן: "המנוחה").
בתמצית יתואר, כי בעקבות מחלוקת וחילופי דברים בין הנאשם למנוחה, הצטייד הנאשם בסכין, פנה אל חדר האמבטיה בו שהתה המנוחה אותה עת, חנק אותה, דקר אותה 6 דקירות וגרם למותה.
הנאשם, אשר הודה במיוחס לו בפני חוקריו, טען בתשובתו לכתב האישום כי אינו זוכר דבר מיום האירוע. לצד טענת זוטא שנטענה ביחס לאמרותיו בפני חוקריו, טענה ההגנה כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין מפאת מחלת נפש מכוח סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 והן כי אינו אחראי למעשיו ועל כן חלה עליו הגנת אי השפיות מכוח סעיף 34ח לחוק העונשין.
בהכרעת הדין נבחנה בקפידה טענת הזוטא שהועלתה ע"י ב"כ הנאשם והוחלט לדחותה.
נקבע, כי הודיית הנאשם הייתה חופשית ומרצון, נגבתה כדין, ועל כן- קבילה כראיה לחובתו.
זאת ועוד, הנאשם מסר באמרותיו "פרטים מוכמנים", אשר לא היו ידועים למשטרה עת נמסרו על ידו, כגון אופן קטילת המנוחה בסכין, אשר אכן נמצאה מאוחר יותר בסמוך לגופת המנוחה בזירה, מספר הדקירות שנדקרה והמיקום בו בוצע הרצח.
הרשעת הנאשם נסמכה גם על עדויות אחי הנאשם ורעייתו, בפניהם הודה הנאשם בקטילת המנוחה מיד לאחר הרצח, העדפת אמרות עדים אלה באמרותיהם במשטרה על פני עדותם בבית המשפט, והקביעה כי הן מהוות ראיות "חיזוק" האחת לרעותה.
יתרה מכך, הנאשם לא חלק על עצם קטילת המנוחה בידיו, כי אם על התקיימות היסוד הנפשי בעניינו (ר' עמ' 56 להכרעת הדין).
לעניין זה נקבע, כי כל רכיבי היסוד הנפשי מתקיימים בנאשם וכי הנאשם החליט להמית את המנוחה, כנלמד מן האינדיקציות המקימות את "חזקת הכוונה", כמו גם מקיומו הסובייקטיבי אצל הנאשם, כעולה מאמרותיו במשטרה. כן נקבע, כי הנאשם הכין את עצמו להמית את המנוחה. לבסוף, על אף שלא הועלתה טענת קינטור על ידי הנאשם, נשללה האפשרות כי הנאשם קונטר עובר לרצח.
לעניין מחלת הנפש לה טענה ההגנה, עמדו בפנינו חוות הדעת, כמפורט להלן:
הנאשם, המוכר למערכת הפסיכיאטרית משנת 2006, הופנה במהלך מעצרו להסתכלות פסיכיאטרית בבית החולים לבריאות הנפש "שער מנשה".
בחוות הדעת (ת/32), שנערכה ע"י ד"ר ראוכברגר וד"ר זברסקי מהחטיבה לפסיכיאטריה משפטית של המחלקה לבריאות הנפש "שער מנשה". לאחר הסתכלות של כחודש וחצי ומספר פגישות, הסיקו מומחים אלה, כי הנאשם אינו סובל ממחלת נפש, אלא הינו בעל "הפרעת אישיות עם נטייה לפתח תגובות הסתגלותיות, נוירוטיות, במצבי דוחק בחייו" (שם, בעמ' 10).
כן נקבע, כי הנאשם היה מודע היטב למעשיו וכי "בחר לעצמו להכחיש ולא להודות במעשה ידיו". לעניין זה הובהר, כי בעת ביצוע המעשה הנאשם לא היה שרוי במצב פסיכוטי וכי יכול היה להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור (שם).
ד"ר ראוכברגר ערך שתי חוות דעת משלימות לחוות דעת זו. האחת (ת/32א'), בה התייחס לקביעת ד"ר שארוב, רופאה מתמחה מבית החולים "מזרע", שבדקה את הנאשם כיממה לאחר האירוע, והביעה חשד לקיומן של מחשבות שווא אצלו. בחוות דעת משלימה זו קבע, כי אין בדברים אלה בכדי לשנות ממסקנותיו (להלן: "חוות דעת משלימה ראשונה").