דחיית בקשה לצו קיום צוואה בשל שיהוי בהגשתה רב בלא הסבר מניח את הדעת

1.                   המנוחה הלכה לעולמה, בהיותה אלמנה, ביום 28.10.93. היא השאירה אחריה שלושה ילדים: ... (הנתבע 1), ... (הנתבעת 2), וכן בת נוספת, ... (שהלכה לעולמה לאחר המנוחה, ביום 21.2.02). ביום 19.12.99 ניתן צו ירושה אחר המנוחה, בו נקבע כי יורשיה ע"פ דין הם שלושת ילדיה בחלקים שווים.

2.                   כאמור, הבת ... נפטרה אחרי המנוחה. היא השאירה אחריה ארבעה ילדים: .... לאחר שהבן ... הסתלק מחלקו בעיזבון אמו לטובת אחיותיו, ניתן צו ירושה מיום 17.6.02, בו נקבע כי שלושת בנותיה הן יורשותיה. כתוצאה מצו ירושה זה, הפכו שלושת הבנות ליורשות בעיזבון המנוחה במקום אמם (ואי לכך, הן מתחלקות בשליש שהגיע לאמם, ולכל אחת מגיע, איפוא, 1/9 בעיזבון המנוחה).

3.                   הבת ... היא התובעת בהליך הנוכחי, בעוד ששתי אחיותיה ... הן הנתבעות 3 ו - 4. הנתבעים 1 ו - 2, ..., הם ילדי המנוחה ודודיה של התובעת. הנתבע 5, ..., הינו בנו של הנתבע 1, הוא עו"ד במקצועו, והוא אשר טיפל בכל ענייני ירושת המנוחה.

4.                   בתביעה שבפניי טוענת התובעת שהמנוחה השאירה אחריה צוואה שנערכה ביום  9.8.89, בה ציוותה את מלוא זכויותיה בדירה שבבעלותה לתובעת; ומאחר שהשאירה צוואה, יש לתת לה תוקף, וכפועל יוצא מכך למעשה לבטל את צו הירושה שהוצא שלא כדין.

5.                   כאמור, לאחר פטירת המנוחה פעל האחיין, עו"ד ..., להוצאת צו ירושה לעיזבון המנוחה. בהתאם, הגישו הנתבעים בקשה למתן צו ירושה ביום 24.11.99. לטענת התובעת, צעדים אלה ננקטו על ידי עו"ד... תוך התעלמות מהצוואה ומזכויותיה של התובעת על פיה; במקרה הטוב, כתוצאה מרשלנות, ובמקרה הרע, תוך ניצול לרעה של מצבה הנפשי הקשה של התובעת, הסובלת ממחלת נפש כרונית מזה שנים ארוכות.

6.                   אציין כי בכתב התביעה טענה התובעת כי הבקשה לצו ירושה הוגשה בניגוד לרצונה של אם התובעת, אחת מיורשות של המנוחה, וכי היא התנגדה למהלך, מאחר שידעה על קיומה של הצוואה לטובת בתה; ברם, בהמשך ההליך ובסיכומיה זנחה התובעת טענה זו. במאמר מוסגר יצוין כי טענה זו תמוהה, שכן האם מעולם לא הגישה התנגדות למתן צו הירושה, ואם נכונה הטענה כי ידעה על צוואה שערכה המנוחה, תמוה אם כן מדוע לא הגישה מעולם כל בקשה לקיומה, מה עוד שביום 19.12.99 - היינו, כשהאם עוד הייתה בחיים, ניתן צו ירושה כמבוקש, לבקשת הנתבעים, ללא עוררין מצדה.

7.                   עוד יש לציין, שביום 2.7.02 נחתם הסכם למכירת דירת המנוחה בתמורה ל - 97,000$, וכספי התמורה חולקו בין כל היורשים. אין מחלוקת שגם התובעת קיבלה את חלקה בתמורה כאחת היורשות של המנוחה, בשיעור של כ - 1/9 מהתמורה, שעמדה באותה עת על כ - 50,000ש"ח. לטענת התובעת, התפתח ויכוח חריף בינה לבין הנתבע 5, עו"ד ..., סביב חלוקת הכספים, והיא סירבה לחתום על מסמכים כלשהם שיש בהם משום נישול זכויותיה מכוח צוואת סבתה. לדבריה, הויכוח הזה ערער את מצבה הנפשי והיא אף נאלצה בגין כך לפנות לטיפול רפואי נפשי. לטענתה, באותה עת עבר בעלה תאונת דרכים קשה, בנה החייל גויס במבצע חומת מגן, אימה וסבתה אשר היו "מגינותיה" - נפטרו, וכך ניצלו הנתבעים את מחלתה, בדידותה ומצוקתה הנפשית כדי למכור את הדירה למרות התנגדותה, כשלטענתה אף קיים חשש שחתימותיה על המסמכים הנדרשים זויפו.

8.                   לאור האמור עותרת התובעת לקבלת שני סעדים: ראשית, התובעת מגישה בקשה לקיום צוואתה של המנוחה מיום 9.8.89; ושנית, היא עותרת לפסק דין הצהרתי בו ייקבע שחלקה בדירת המנוחה הינו 7/9 (מאחר שבצוואת המנוחה נתנה לה המנוחה את מלוא זכויותיה בדירה, היא זכאית מכוח הצוואה להירשם כבעלים ב-¾ מהזכויות בדירה נשוא המחלוקת, שכן המנוחה החזיקה במחצית מהזכויות מכוח חזקת השיתוף, ורבע נוסף מכוח ירושתה את בעלה, סב התובעת, שמעון גאוי ז"ל, אשר הלך לעולמו לפניה ביום 2.7.87; ובנוסף, היא זכאית לחלק היחסי המגיע לה בגין חלקה של אימה המנוחה בירושת הסב). הואיל שהדירה נמכרה על ידי הנתבעים, דורשת התובעת כי אלה ישיבו לה את הכספים שקיבלו עבור חלקה בעת מכירת הדירה, העומדים לטענתה על סך 397,587ש"ח, וכן לחייבם לשלם לה 189,071ש"ח נוספים, בגין דמי השכירות שנגבו עבור הדירה לאורך השנים.

טענות הצדדים:

9.                   לטענת הנתבעים, דין התביעות - שהן בעצם אחת, לביטול צו הירושה ולקיום הצוואה במקומו, על כל המשתמע מכך - להידחות מחמת שיהוי, השתק ומניעות. טענות התובעת מבוססות על צוואה שהייתה בידיה כבר משנת 1993, והוגשה לראשונה לקיום רק בשנת 2007, כארבע עשרה שנה לאחר פטירת המנוחה, כשמונה שנים לאחר שניתן צו ירושה וכחמש שנים לאחר שהדירה נמכרה והעיזבון חוסל. לטענתם, אין כל ספק שהתובעת ידעה על פטירת המנוחה, והצוואה כבר הייתה ברשותה באותה עת. הימנעותה מלהגישה לקיום מנוגדת להוראת סעיף 75 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (להלן: החוק), ומשמשת לרעתה.

10.               הנתבעים מוסיפים וטוענים כי סביב נסיבות עריכת הצוואה מתעוררים סימני שאלה רבים המעלים ספק רב בדבר האותנטיות שלה, ואולם בשל הזמן הרב שחלף, לא נותרו עדים בחיים ומסמכים שיכולים לאשש תזה זו. בנסיבות אלה קשה שלא להסיק כי התובעת המתינה עד שכל מי שיוכל לתאר את העובדות כהווייתן ילך לעולמו, כדי להציג צוואה שקרית. לטענתם, בעטיו של האיחור בן הארבע עשר שנים בהגשת הצוואה, יצרה התובעת לנתבעים קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן, והקשתה עליהן להביא ראיות לביסוס טענותיהם.

11.               בתשובה סומכת התובעת את יתדותיה במחלת הנפש החמורה ממנה היא סובלת. לאישוש טענתה מפנה התובעת לחוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט, ד"ר פאולה רושקה, אשר קבעה כי אין בכוחה של התובעת לטפל בעצמה ולהגן על זכויותיה, וכי מצבה הנפשי הוא אשר גרם לה להזניח את הטיפול בזכויותיה בדירה מכוח הצוואה. במצב דברים זה טוענת התובעת כי לא ניתן לומר שהיא איחרה או השתהתה בהגשת הבקשה לתיקון צו הירושה וקיום הצוואה בשנים שבין הוצאת צו הירושה בשנת 1999 למכירת הדירה בשנת 2002. התובעת טוענת כי לא ידעה על צו הירושה, וגם אם שמעה כי הוצא הצו, לא ידעה כי הוא פוגע בזכויותיה על פי הצוואה. התובעת מסבירה בסיכומיה כי רק בשנת 2002, כאשר נמכרה הדירה, הבינו בני משפחתה הקרובים כי זכויותיה על פי הצוואה נפגעו. פנייתם לעו"ד..., שטיפל בהוצאת צו הירושה, הושבה ריקם, והוא טען בפניהם כי משנמכרה הדירה, אין כל משמעות לאמור בצוואה. רק כאשר חזר בן התובעת מחו"ל ובירר את המצב המשפטי עם חמישה עורכי דין שונים, התברר לו כי אין דברים בגו, וכתוצאה מהאמור החל ההליך המשפטי הנוכחי.

12.               הנתבעים משיבים בנושא זה כי חוות הדעת של הפסיכיאטרית ד"ר פאולה רושקה, והמסמכים הרפואיים שהוגשו, מתייחסים לתקופה משנת 1999 ואילך, כאשר המסמכים מעידים על אשפוזים קצרים שנמשכו מספר ימים בלבד. הנתבעים מציינים שאין בחוות הדעת כל התייחסות קונקרטית למצבה הבריאותי משנת 1993 ועד שנת 1999, וכן אין כל מסמך רפואי שיש בו כדי ללמד על השפעת מצבה הנפשי של התובעת על תפקודה ועל היעדר יכולתה לפנות בבקשה למתן צו קיום צוואה במשך ארבע עשרה שנה, או לחילופין להגיש התנגדות מטעמה כנגד הבקשה למתן צו ירושה שהגישו המשיבים בשנת 1999. לטענת הנתבעים, מן העובדות בשטח ניכר שהתובעת תפקדה כדבעי, ואף ביצעה באותה תקופה פעולות משפטיות מורכבות יותר, כגון מכירת דירתה. לאור האמור מבקשים הנתבעים לדחות את טענת התובעת ולקבוע כי הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על כך שהעיכוב בהגשת הצוואה לא נבע מסיבות חיצוניות שלא היו בשליטתה.

דיון

המסגרת המשפטית:

13.               למרות שדינו של צו קיום צוואה כדינו של פסק דין לכל דבר, כך שכללי סופיות הדין חלים גם עליו, איפשר המחוקק בסעיף 72 לחוק את תיקונו או ביטולו של צו קיום צוואה אם יתברר לבית המשפט כי קיימות נסיבות או עובדות שלא היו ידועות לו בעת מתן הצו המצדיקות את התיקון או הביטול. בסעיף 72(א) לחוק נקבע כדלקמן:

נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט.

עם זאת, שיקולים של סופיות הדין הביאו את בתי המשפט לכלל המסקנה שכוח התיקון/ביטול של סעיף 72 יוגבל, כך שביהמ"ש יהיה רשאי שלא להידרש לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביא לפני מתן הצו או בהזדמנות הסבירה הראשונה; היינו, ששיהוי רב בהבאת הראיות החדשות יהווה עילה של ממש נגד הפעלת החריג שבסעיף 72 לחוק.

ראה: ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(4) 337; ע"א 301/88 עז' המנוח רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441; ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן, פ"ד מט(5) 373; ולאחרונה, החלטתה של כב' השופטת שיפרה גליק מיום 5.7.09 בבש"א 15126/07 ת"ע 112100/07 מ.ג. נ' ח.ח. ואח' (לא פורסם).