דולינגר ושות' חברה לבנין והשקעות (1990) ואח' נ' בין ואח'

החלטה

נושא החלטה זו – הוא עיכוב יציאה מן הארץ של החייב מר אריה בין המצוי בהליכי פשיטת רגל מזה שנים לא מעטות, ועניינו מעסיק את בית המשפט הן בהליך זה והן בהליכי פשיטת רגל של החייבת רחל סופר סייג.

עיינתי בכל ההחלטות שניתנו בתיק זה (והן לא מעטות) ולא מצאתי באף לא אחת מהן היתר גורף ליציאת החייב מן הארץ; לכל היותר מצאתי החלטות המתירות לחייב לצאת יציאות ספציפיות לתאריכים מוגדרים והן כוללות החלטות לגבי בטוחות שעל החייב להמציא, אך כאמור לא מצאתי היתר כללי ליציאה מן הארץ כאילו אין מדובר במי שנמצא בהליכי חדלות פרעון.

התרשמתי כי מרב בקשות והחלטות בתיק זה ובתיקים אחרים שמנהל החייב, או למצער מוסר בהם הודעות ותגובות, לא ראיתי ולא הופניתי להחלטה המאפשרת לחייב לצאת את הארץ באופן חופשי כפי שהוא עושה במשך זמן ארוך ולכאורה אף נראה כי מרב יציאות וכניסות, ניתנו היתרים חופפים במועדים כאלה ואחרים עד כי ניתן היה להסיק שלחייב היתר קבוע לצאת מן הארץ, הגם שכאמור לא הופניתי להיתר כזה.

בקשה זו היא בקשת החייבת/המשיבה והמנהלים המיוחדים שלה להורות על עיכוב יציאה מן הארץ.

יאמר כי הכנ"ר תומך בבקשת עיכוב היציאה מן הארץ אולם לא בתמיכה לבקשת החייבת שלגישת הכנר אין לה מעמד בהליך (כפי שאף נקבע בעבר על ידי כבוד השופט אורנשטיין בבקשה קודמת) אלא מאחר שהכנר סבור כי האינטרס של הנושים, אותם הוא מייצג מצדיק עיכוב יציאה מן הארץ כפי שמוטל באופן שגרתי על כל החייבים המצויים בהליכי חדלות פרעון.

החייב מתנגד לבקשה ובין שאר טעמיו אם לא לומר העיקרי שבהם הוא החלטת כבוד השופט אורנשטיין מיום 18.11.09 בה נדחתה בקשת החייבת רחל סופר להורות על עיכוב יציאתו מן הארץ.

אלא שעיון בהחלטה הנזכרת מעלה כי הבקשה נדחתה מהטעם העיקרי כי בית המשפט סבר וכך גם קבע שאין לחייבת מעמד בבקשה ולכן ראה לדחות את הבקשה.

בהחלטתו יוצא כבוד השופט אורנשטיין מההנחה כי "צו עיכוב היציאה מן הארץ הוסר..." (עמ' 2 להחלטה) וכי הבקשה שלפניו היא החזרת צו העיכוב על כנו; ולכך התייחס כבוד השופט בהחלטתו כי לא מצא שלחייבת בתיק האחר מעמד בבקשה זו.

יאמר כבר כי מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים לפני כבוד השופט אורנשטיין עולה כי החייב לא הציג את היתר היציאה הגורף, וכי למעשה החייב טען את הדברים בבית המשפט ומשאלה לא נסתרו לא נדרש בית המשפט לעיין בצו הנטען ואכן הבהיר בהחלטתו כי "שקלתי האם יש מקום להשיב את צו העיכוב היציאה על כנו, כעמדת הכנר וכדרישת המבקשות" – קרי, נקודת המוצא כפי שטען החייב כי בידיו היתר לצאת מן הארץ ואין כל צו עיכוב תלוי נגדו.

בית המשפט גם התייחס לגוף הענין, קרי, האם להחזיר את צו עיכוב היציאה מן הארץ ולא רק על בסיס בקשת החייבת רחל סופר.

בית המשפט קבע כי לא ראה מקום 'להחזיר את צו העיכוב' הן מחמת העובדה שמדובר בבקשת נושה לצו כינוס נכסים שבמסגרתה ניתן צו העיכוב והן מאחר ש"החייב הוכיח כי ניתן לבטוח בו שעה שהוא שב לארץ ומתייצב לדיונים בעניינו" עוד ציין כבוד השופט אורנשטיין כי החייב מסר דרך להתקשרות עמו וכי הגיש בקשה למתן הפטר "לה הסכים הנושה אשר הגיש את בקשת הכינוס ויתר הנושים לא התנגדו לה" משאלה פני הדברים "נראה כי יש סיכוי לקבלתה מהטעמים שמניתי לעיל..." וכי "החייב מנהל את עסקיו ברומניה ויש דווקא טעם שיתאפשר לו לצאת לחו"ל דבר שיהיה בו תועלת לנושים והעשרת קופת הפש"ר ..." – ומכל אלה החליט בית המשפט לדחות את הבקשה ולא להורות כי יוצא צו עיכוב יציאה נגד החייב, וכפי שציין ליתר דיוק "לא להשיב את צו העיכוב היציאה על כנו" [קרי, נקודת המוצא כי הצו בוטל עוד בעבר, בהתאם לטענת החייב].

לציין כי מאז החלטת כבוד השופט אורנשטיין שניתנה ביום 18.11.09 השתנו הנסיבות.

כך ביום 4.2.10 התקיים דיון בבקשת החייב למתן הפטר (דיון אליו התייחס כבוד השופט אורנשטיין בהחלטתו) ובו ראתה כבוד השופטת אלשיך לדחות את הבקשה למתן הפטר תוך שהיא קובעת כי "החייב איננו מגיש דוחות ובלי להניד עפעף הוא מספר לי כי הגיע להסכמה עם הנאמנת הקודמת אי שם בשנת 2004 ועתה הוא מתקן אותי, 2006, כאילו יש הבדל כי הדוחות שהגיש יחשבו כדוחות עדכניים גם לגבי היום. קרי, מאז 2006 החייב טוען להכנסות והוצאות זהות עד היום. יש לא מעט עזות מצח בהגשת בקשה זו ועמידה עליה שעה שהחייב איננו משלם ולו אגורה אחת לקופת הכינוס. הקופה ריקה וחובותיו לא מבוטלים. יכולתי כבר כאן לדחות את הבקשה ואלמלא היה מדובר בפושט רגל הייתי גם מחייבת אותו בהוצאות לדוגמא. מה עוד שהוא מסתמך בדבריו על הסכמים עם הנאמנת הקודמת בתיק אשר איננה כאן כדי להבהיר את הדברים התמוהים והבלתי הגיוניים הללו...".

לא רק שהבקשה למתן הפטר נדחתה לאחר שהשופטת אלשיך תארה את התרשמותה מהחייב במילים לא פשוטות אלא שיש להוסיף את עמדת הכנר בבקשה 21 בה ציין במפורש כי "בניגוד לעמדת הנאמן שהותו של החייב מחוץ לגבולות הארץ אינה מיטיבה עם נושיו. בקופה מצוי סכום כסף של 3,700 ש"לח בלבד ...תשלום אחרון שהופקד על ידי החייב היה ביום 22.3.10" (עמדת הכנ"ר מיום 27.4.11), ועל עמדה זו, השונה מעמדת הנאמן חזר הכנר על הדברים ביום 14.4.11 במסגרת בקשה 19.

מכאן שההנחה בהחלטת בית המשפט מיום 18.11.09 אינה רלוונטית עוד.

לאחר ששמעתי הצדדים שהתייצבו לדיון בפני, ומשלא הוצג כל היתר גורף לאפשר יציאתו של החייב מן הארץ בכל עת, ולציין כי בהחלטות שנתתי בעניינו של החייב אף תמהתי לא אחת כיצד זה החייב מצוי בהליכים אלה ולא תלוי נגדו כל צו עיכוב יציאה מן הארץ (ולא קבלתי בתגובה כל עותק מאיזה שהוא צו המתיר לו לצאת מן הארץ באורח חופשי רק טענה כי קיים היתר כזה) – אני רואה לקבל את עמדת הכנ"ר ולהורות על צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד החייב, וזאת עד לסיום הליכי הפש"ר.

אף אני סבורה כמו כבוד השופט אורנשטיין כי אין לחייבת מעמד בבקשה זו, והחלטתי מבוססת על קבלת עמדת הכנר מהטעמים שבבסיס דיני חדלות פרעון המטילים בין השאר הגבלות שונות על החייב המצוי בהליכים אלה, וזאת לטובת נושיו.

לציין כי לא מצאתי כל סיבה וכל טעם מדוע לא יהיה מעמד החייב שלפני המצוי בהליכי פשיטת רגל כמעמד שאר החייבים שאינם יכולים לצאת ולבוא ארצה באופן חופשי כמו זכותם של מי שאינו מצוי בהליכים אלה, ומדוע יהיה שונה מעמדו מחייבים אחרים כשאין בכך כדי לתרום לנושיו.

לטעמי יש להתייחס לחייב זה כמו לכל חייב אחר, הגם שההליכים נגדו הוגשו לבקשת נושה, ועדיין יש לבחון את מעמדו כחייב המוגבל בזכויותיו לרבות זכות לחופש תנועה וזאת עד לסיום הליכי חדלות הפרעון.