דוכן נ' מדינת ישראל - משרד החינוך, התרבות והספו

פסק דין

1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט מ' תמיר), אשר ניתן ביום 06.03.12 בת"א 16199/00, לפיו, נדחתה תביעתו של המערער נגד המשיבה, תוך חיובו בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪.

2.המערער, מומחה לקראטה וטאיקוונדו ובעל ניסיון באמנויות לחימה, הגיש נגד המשיבה תביעת פיצויים. ביסוד התביעה טענתו של המערער, כי פיתח שיטת לחימה חדשה המכונה "ימשדו", אשר המשיבה סירבה להכיר בה שלא כדין, מה שגרם למערער לנזקים כספיים.

במסגרת קדם משפט שקיים בית משפט קמא בתביעה הוחלט, בהסכמה, כי המערער יהיה רשאי לעתור לבג"צ כנגד המשיבה "ואם כתוצאה מפניה זו תוכר השיטה, יחודשו ההליכים כנגד המדינה...לא תוכר השיטה, לא יחודשו ההליכים והתובענה תידחה" (להלן: "ההסדר הדיוני").

העורר הגיש עתירה, כאמור, אך בדיון שהתקיים בבג"צ, ביום 08.09.04, חזר בו מעתירתו והיא נמחקה.

חרף ההסדר הדיוני ביקש המערער להמשיך בניהול ההליך בבית משפט קמא, ובית המשפט נעתר לבקשתו ושמע את התביעה לגופה.

לאחר דיוני הוכחות ממושכים, אשר במהלכם נחקרו עדים רבים, דחה בית משפט קמא את תביעתו של המערער, הן על הסף, הן לגופה.

בית משפט קמא קבע, כי אינו מוסמך לקבוע כי נפלו פגמים מנהליים כלשהם בהמלצות הועדות המקצועיות של המשיבה להכרה בשיטות לחימה, או בהחלטות השרים לאמצן, שכן הסמכות להעביר המלצות והחלטות אלו תחת שבט הביקורת השיפוטית, יוחדה לבג"צ. כדברי בית משפט קמא: "...השאלה המרכזית והיחידה בהליך שבפניי היא למעשה שאלת ההכרה או אי-ההכרה בשיטתו של התובע על-ידי השרים הרלוונטיים, ומאחר שכך, מדובר בעניין החורג מתחום סמכותו העניינית של בית משפט זה, ועל כן דין התביעה להידחות על הסף...".

בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי דין התביעה להידחות גם לגופו של עניין, וזאת מהטעם, ששיטתו של המערער לא עמדה בתבחינים שנקבעו להכרה בשיטות אמנויות לחימה, נוכח היעדר חידוש או ייחוד בשיטה בהשוואה לשיטות לחימה ישראליות מוכרות. ממצא זה בוסס על עדויותיהם של עדים רבים, לרבות שלושה מבין חברי הועדה המקצועית הראשונה שדנה בעניינו של המערער (מר איזידור פלד, מר עודד הכט ומר יונה מלניק), ושלושה מחברי הועדה המקצועית השנייה (מר שוקי דקל, מר עמוס גלעד ומר שלמה דוד), כשכולם, למעט מר מלניק, זומנו כעדים מטעם המערער ונחקרו ממושכות, על אף שלא הוגשו תצהירים מטעמם וחרף התנגדויות המשיבה.

כפי שציין בית משפט קמא, כל העדים העידו כי בשיטתו של המערער אין כל חידוש או ייחוד. כדברי העד, מר מלניק: "...אני ראיתי את הקלטת שלך והדברים האלה הם שבלוניים ורגילים, שנמצאים בהרבה אמנויות לחימה...". (עמ' 43 לפרוט' הדיון מיום 26.02.09).

בית משפט קמא מצא תימוכין לעדויותיהם של העדים הנזכרים לעיל בכך, שהמערער נמנע במכוון במהלך החקירות בבית המשפט מלעמת את העדים עם תרגילים המרכיבים את שיטתו, וכך לנסות ולסתור את מסקנותיהם כחברי הועדות המקצועיות ולהוכיח את מוטיב החידוש שבשיטה. זאת ועוד: משנאות המערער להדגים באחד משלבי המשפט תרגיל משיטתו על מנת להמחיש את חידושו, כשל גם בכך.

על רקע האמור לעיל, סיכם בית משפט קמא כדלקמן:

"מכאן, מצאתי כי גם לאחר הצגה וירטואלית של שיטתו של התובע על ידו מול עד מהימן, לא הצליח התובע להרים את נטל ההוכחה הנדרש על מנת להראות כי היה חידוש כלשהו בשיטתו המצביע על טעות בשיקול דעתה של הועדה וכפועל יוצא מכך, בהתרשלות כלשהי של המדינה. התובע חקר ממושכות את בכירי המאמנים המכובדים ביותר בתחום אמנויות הלחימה בארץ ובעולם, מרביתם כעדים מטעמו והם אחד אחרי השני העידו כי אין כלל חידוש בשיטתו. לא זו אף זו, גם כאשר ביצע הדגמות של שיטתו באולם בית המשפט, לא הצליח להצביע אף לא על חידוש אחד המבדיל אותה מיתר שיטות הלחימה..."

עוד קבע בית משפט קמא, בבחינת למעלה מן הדרוש, כי בידי המערער לא עלה להוכיח את נזקיו.

המערער לא השלים עם פסק דינו של בית משפט קמא ומכאן הערעור.

3.בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובהשלמת הטיעון לפנינו, פרש המערער, אשר טען לעצמו, יריעת מחלוקת רחבה, שבה חזר על כל אחת ואחת מהטענות שהעלה בערכאה הראשונה. המשיבה, מנגד, תמכה בפסק דינו של בית משפט קמא.

4.לאחר ששקלנו את טענותיהם של הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות, כאשר לעניין זה די בטעמים שנתן בית משפט קמא לדחייתה של תביעת המערער לגופה.

בית משפט קמא קבע, כפי שפורט לעיל, כי שיטתו של המערער נטולת חידוש או ייחוד כלשהם. המדובר בממצא עובדתי המעוגן היטב בחומר הראיות הרב שנפרש לפני הערכאה הראשונה והמבוסס, בין היתר, על התרשמותה הבלתי-אמצעית ממומחיותם של העדים וממהימנותם. בהתאם להלכה הפסוקה, התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים מסוג זה הינה מצומצמת ונעשית רק במקרים יוצאי דופן, אשר המקרה שלפנינו אינו נמנה עליהם.

בית משפט קמא בחן מ"בראשית" את השאלה: האם בשיטת המערער יש חידוש ביחס לשיטות לחימה מוכרות אחרות, וקבע את אשר קבע. בחינה זו, אשר ניכר עליה שנערכה על-ידי בית משפט קמא באופן מעמיק ויסודי, מייתרת את הצורך לבחון את הטענות הרבות שהעלה המערער באשר לאופן בחינת השיטה על-ידי הועדות המקצועיות. אף אם נניח שנפל פגם כזה או אחר בהתנהלותן של הועדות המקצועיות – ואיננו אומרים שכך אכן היה – הרי שנוכח הבחינה שנערכה במסגרת הדיון בבית משפט קמא, אשר בסופה נקבע, כאמור, שאין בשיטה חידוש או ייחוד, אין לפגמים האמורים כל נפקות מעשית.

טענתו הנוספת של המערער, לפיה, דרישת הועדה המקצועית כי שיטתו תהא חדשה ומקורית על מנת שתוכר, נועדה רק כדי לחסום את ההכרה בה והינה בלתי סבירה לחלוטין מאחר ששום שיטה בעולם לא תעמוד בה, נטענה בעלמא ללא תשתית ראייתית מספקת, מה גם שהדרישה שהציג בית משפט קמא לא הייתה יצירת שיטה חדשה לחלוטין, כי אם שיטה שיהיה בה חידוש מסוים, הגם אל מול שיטה קיימת, ובכך לא עמד המערער.