דובוס נ' משרד הפנים

פסק דין

העותרת היא אזרחית אמריקאית, השוהה בישראל מעת כניסתה ארצה ביום 28.6.99, למעט יציאות לתקופות קצרות.

כניסתה הראשונה לישראל הייתה באשרת סטודנט, לאחר שהתקבלה ללימודים ב"מכללה למקרא". תוקף האשרה היה לשנה. כנטען בעתירה, עם סיום שנת הלימודים האמורה, החליטה העותרת ללמוד לימודים גבוהים בישראל, על מנת שתוכל לשוב לארצה כמורה לתיאולוגיה. בשנת 2001 התקבלה העותרת ללימודים גבוהים במוסד המתקרא University of the Holy Land. המדובר במוסד בינלאומי להשכלה גבוהה, העובד בשיתוף פעולה עם האוניברסיטה העברית בירושלים. בכוונת העותרת היה להשיג תואר שני בתיאולוגיה.

בסתיו 2003 חלתה העותרת, ומחלתה מנעה ממנה להגיע ללימודים. לפיכך קיבלה אישור רשמי המתיר לה להיעדר מן הלימודים בתקופת מחלתה. רק בשלהי 2004 התגברה על המחלה וחזרה ללימודים. בשלב מסוים החליטה לשנות את מסלול הלימודים ולהתמקד בארכיאולוגיה של ארץ ישראל. היא אף החלה בכתיבת תזה, אולם בשנת 2008 החליטה כי אין היא מתעניינת מספיק בנושא בו בחרה, והחליטה להתמקד בנושא אחר.

בתחילת סמסטר ב' של שנת הלימודים 2008-2009 נאלצה העותרת לנסוע לארצות הברית בשל מחלת אביה, ושבה ללימודים בשנת הלימודים 2009-2010. בשנת הלימודים 2010-2011 לא למדה, גם הפעם בשל בעיות רפואיות של אביה, שנפטר באוגוסט 2011.

העותרת השלימה עד כה את מרבית הלימודים לתואר השני, ולמעשה היא נזקקת אך לשנת לימודים נוספת על מנת לסיים את לימודיה ואת כתיבת התזה.

אלא שביום 13.11.11, כשפנתה העותרת למשרד הפנים בבקשה לקבל אשרת סטודנט מסוג א/2, כפי שקיבלה במרוצת השנים, נענתה בשלילה, בטענה כי היא שוהה בארץ זמן רב מדי, וכי יש חשש להשתקעות. סופו של דבר, ביום 15.12.11 קיבלה העותרת מכתב רשמי הדוחה את בקשתה לאשרת סטודנט, המנומק בחשש האמור. ערר שהגישה העותרת לא נענה לגופו, ולפיכך הוגשה העתירה שלפניי. דחיות שונות שביקש המשיב, בין היתר על מנת לבחון את עמדתו, נענו על ידי, עד שבסופו של דבר הודיע, כי נותר בעמדתו.

המשיב טוען כי אין לעותרת זכות קנויה לשבת בישראל, וכי החשש להשתקעות הינו עילה מוצדקת לדחיית בקשה למתן אשרה. בכל הנוגע להתנהלותה של העותרת טוען המשיב כי היא שהתה בישראל תקופות ארוכות מבלי ללמוד, עובדה שאינה מתיישבת עם הנטען על ידה. זאת ועוד, על אף שבתאריך 31.10.10 פג רישיונה של העותרת על פי אשרת הסטודנט שהייתה לה, היא לא עזבה את הארץ, והמשיכה לשהות כאן עוד למעלה משנה באמצעות אשרה מסוג ב/2. רק בעבור שנה פנתה בבקשה להארכת אשרת הסטודנט. נוכח כל אלה סבור המשיב כי בקשתה של העותרת להאריך את אשרת הסטודנט על מנת שתוכל לסיים את לימודיה אינה אלא תואנת שווא, שכל תכליתה להשיג את המשך ישיבתה בישראל והשתקעותה בה.

העותרת הציגה, מנגד, אישורים מטעמם של ארגונים נוצריים שונים בארצות הברית המעידים כי לעותרת קשר עימם, וכי הם יהיו מעוניינים להעסיקה כמורה במסגרתם. עוד הציגה אישור מן האוניברסיטה בה היא רשומה, המעיד על כך שהיא אכן סטודנטית לתואר שני. לטענתה, משרד הפנים העניק לה אשרות סטודנט לתקופות ממושכות מבלי להעיר דבר על הקצב בו מתקדמים לימודיה, וכך התקבל אצלה הרושם כי אין בכך כל קושי. לטענתה, ניתן להבטיח את עזיבתה את ישראל עם סיום לימודיה, שכאמור בדעתה לסיימם בעוד שנה, באמצעות הפקדת ערבות כספית מתאימה.

מצאתי טעם בטענת העותרת לפיה הארכות אשרת שהייתה כאן באשרת סטודנט היה בהן כדי ליצור את הרושם כי אין עליה להזדרז ולסיים את לימודיה. אכן, אין בידי העותרת זכות קנויה לישיבה כאן, אולם בנסיבות שנוצרו דומה כי נכון יהיה לאפשר לעותרת לסיים את הלימודים, בהינתן פרק הזמן הקצר יחסית הנדרש להשלמתם, בהינתן קשריה עם ארגונים נוצריים המעוניינים להעסיקה עם סיומם, בהינתן שהאוניברסיטה בה היא לומדת אכן מאשרת כי היא סטודנטית רשומה לתואר שני, ובשים לב לכך שניתן להבטיח את יציאתה מן הארץ בהפקדת ערבות כספית גבוהה, תוך קציבת זמן שהייתה הנוסף לפרק הזמן הנדרש - לטענתה - להשלמת לימודיה, ובהתחייבות כתובה על ידה כי לא תתבקש ארכה נוספת.

לפיכך אני מורה כי תינתן לעותרת אשרת סטודנט למשך שנה. האשרה תינתן בתנאי שהעותרת תפקיד ערבות כספית במזומן או בערבות בנקאית, בסכום של 25,000 דולר, להבטחת יציאתה מן הארץ, וזאת בתוך שבוע ימים מן היום בו יומצא לידיה פסק הדין. כמו כן מותנית האשרה בחתימת העותרת על התחייבות כי תעזוב את ישראל בתום תקופת האשרה, ולא תבקש את הארכתה.

המזכירות תמציא את העתק ההחלטה לב"כ הצדדים, באמצעות פקס.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ב, 19 יולי 2012, בהעדר הצדדים.