דארדהר(עציר) נ' מדינת ישראל

פסק דין

ההליך בבימ"ש קמא :

1.לפנינו ערעור הנאשם (להלן: "המערער"), על חומרת העונש שנגזר עליו, ביום 28.11.12, בת.פ. 230-03-12 בבית משפט השלום בקריות (כבוד השופטת רמה לאופר-חסון).

במסגרת כתב אישום מתוקן, שהוגש לבימ"ש קמא הודה המערער בביצוע עבירה הגורמת חבלה של ממש, אשר בוצעה ביחד עם אחר ובאיום על האחר - עבירות על סעיף 380 + 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ועל סעיף 192 לחוק העונשין.

ביום 21.2.12, תקף המערער (יליד 29.7.92), ביחד עם אחר, אדם שהמתין בתחנת אוטובוס. השניים איימו עליו שיירו בו, דחפוהו לעבר חומה שהיתה במקום, ניסו להפילו אל מעבר לחומה, היכוהו במכות אגרוף בפניו ובגופו ונגחו בראשו ולאחר שנפל על המדרכה בעט המערער בירכו.

כתוצאה מכך נגרמו למתלונן חבלות ובכללן - שריטה בגב, סטייה באף לצד שמאל ונפיחות בצד ימין ושמאל של האף. לבימ"ש קמא הוגשה תעודה רפואית, ממנה עולה, כי בוצע שחזור שבר בעצמות האף, הושם קיבוע חיצוני והוחדר טמפון לאחד מנחיריו של המתלונן למשך שבוע ימים.

2.מתסקיר שהוגש לבימ"ש קמא עולה, שהמערער אובחן בילדותו כלוקה בהפרעות קשב וריכוז וכלקוי למידה וכי בדיקה דיאגנוסטית שנערכה לו, בשנת 2007, אליה הופנה בעת שהיה בהסתכלות במעון "אחווה", על רקע מעורבות בעבירת רכוש, העלתה, כי הוא מתפקד ברמת אינטלגנציה כללית הנמצאת בטווח הפיגור הקל. לא התבקשה בדיקה על ידי וועדת אבחון.

עוד עולה מהתסקיר, כי המערער גדל בתנאים קשים וכי אחותו נרצחה, דבר שהשפיע קשות על המשפחה בכלל ועל המערער ועל בריאות אמו, בפרט.

שירות המבחן התרשם, שהמערער מתקשה להפנים את חומרת מעשיו. הוא פועל באימפולסיביות, ממזער את חלקו בעבירה ומשליך את האחריות על המתלונן. המערער נעצר בתיק זה ביום 22.2.12. ביום 2.4.12 שוחרר בתנאים, במסגרתם הופנה המערער לטיפול קבוצתי לעצורי בית, אולם לא שיתף פעולה עם הטיפול, הפר את תנאי השחרור וביום 26.5.12 נעצר עד תום ההליכים.

שירות המבחן העריך, כי המערער יתקשה לשמור על רצף טיפולי ונמנע מהמלצה.

3.בימ"ש קמא קבע, כי מתחם הענישה נע "בין מאסר על תנאי למאסר בפועל בגובה תקרת העונש הקבועה בחוק, בצירוף לרכיב כלכלי", וגזר עונשו של המערער, כדלקמן:

א.מאסר למשך 18 חודשים, בניכוי תקופת מעצרו.

ב.מאסר על תנאי לתקופה של 10 חודשים, שלא יעבור במשך שנתיים מיום שחרורו מהמאסר "כל עבירה של אלימות פיזית" ויורשע בגינה.

ג.מאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים, שלא יעבור במשך שנתיים מיום שחרורו מהמאסר "כל עבירה של אלימות מילולית" ויורשע בגינה.

ד.פיצוי למתלונן בסך של 4,000 ₪, אשר ישולם ב- 8 תשלומים חודשיים, החל מיום 30.6.13.

טיעוני המערער :

4.המערער טוען נגד רכיב המאסר ונגד רכיבי המאסר על תנאי, לגביהם נטען שהם כלליים מידי.

לטענת ב"כ המערער מתחם הענישה שנקבע על ידי בימ"ש קמא הינו בלתי סביר ואינו מתיישב עם מטרת תיקון 113 לחוק העונשין (להלן: "התיקון").

לגופו של העונש טוענת ב"כ המערער, כי ביהמ"ש קמא לא בחן את הענישה הנהוגה ולא נתן משקל מתאים לכך שהמערער מתפקד בטווח הפיגור הקל, לא שקל כלל שיקולים לקולא, כגון את גילו הצעיר, את העובדה שזה מאסרו הראשון, את הפגיעה של עונש מאסר במערער, במיוחד לאור מטרתו ותכליתו של סעיף 38(א) לחוק העונשין, הקובע חובת תסקיר, את העובדה שאין למערער הרשעות קודמות ואת הודייתו במעשה. לטענתה, ביהמ"ש לא שקל את השיקולים לקולא ובמיוחד את תפקודו של המערער בטווח הפיגור הקל, בנוסחה המתאימה, דבר שהביא להחמרה בענישה, מעבר לעונש ההולם במקרה זה שהוא, לשיטתה, 12 חודשי מאסר בפועל.

ב"כ המערער מפנה לתסקיר שירות המבחן המציין נזקקות טיפולית של המערער ומציינת, כי העובדה שהעונש נגזר על המערער רק בחלוף 6 חודשים בהם שהה במעצר, לא אפשר, גם בשל הליכי הקליטה בכלא, לענות על צרכיו הטיפוליים של המערער ולא ניתן היה לשלב אותו בהליך טיפולי בכלא, כפי שהמליץ שירות המבחן, דבר המעצים, לטענתה, את חומרת המאסר לגבי המערער.