בפתח הדברים מוצא אני חובה מוטלת עלי להביע את מורת רוחי על הדרך שבה בחר הסנגור להציג את טיעוניו בסיכומים במילים בוטות וחסרות רסן ובסגנון משתלח חסר תקדים (מבחינתי) בחומרתו. בא כוח הנאשם בחר לשזור, לכל אורך סיכומיו, התייחסויות בוטות, מזלזלות ובלתי מקובלות, כלפי הפרקליט אשר טיפל בתיק מטעם המאשימה, כלפי המשטרה ועדי התביעה. התקפה אישית כנגד הפרקליט ותיאורו (לפי הסדר המופיע בסיכומים) כמי שלוקה "בבעיה בהבנת הנקרא", "לא קרא היטב את חומר הראיות", "לא באמת הבין מה רוצה לומר המומחה", "לא באמת יודע על מה הוא מדבר", "לא בקיא בחומר", "מדמיין לעצמו", "שתה בהנאה", "לא מבין את קרות התאונה", ועוד – חוטאים הם לחובות האתיקה המקצועית המוטלות על הסנגור המכובד. בנוסף, הסנגור הגדיל על עד התביעה בוחן תאונות הדרכים, ולאורך כל טיעוניו, בז לו ולגלג עליו בצורה מבישה ומיותרת. לא אחזור על כל התיאורים והלעג אך חומרה מיוחדת מצאתי בהאשמתו של הבוחן כמי שביצע "עבירה פלילית לכל דבר ועניין" וכמי ש- "משבש הליכי משפט ומכשיל את ביהמ"ש במלאכת השיפוט" – והכל ללא שמץ של יסוד לטענות מופרכות אלה. במאמר מוסגר אציין כי הסנגור נתלה בהקשר זה בדברים שנרשמו מפי העד בקשר למהירות נסיעת רכב הנאשם לפי גרסת הנאשם, וברור כי המספרים השגויים שנרשמו בפרוטוקול מקורם בטעות בהקלדה או בטעות מקרית, שכן הפרטים הנכונים והמדויקים נרשמו באופן מפורט ומפורש על ידי העד בנספח לדוח הבוחן (ת/9) שהוגש על ידי העד עצמו לבית המשפט, ולא היתה כאן כל כוונה אמיתית להטעות, והסנגור יודע. היתפסותו המוגזמת של הסנגור לטעות אקראית חסרת משמעות זו, היתה מיותרת ואינה מקובלת בשום פנים ואופן. הסנגור לא הסתפק בכך, ועל רקע תשובתו של העד כי פסק דין מסוים של בית המשפט העליון אינו רלוונטי לתיק שבפנינו – כך הגדיל הסנגור ותיאר את הבוחן: "עד חצוף חסר מעצורים ... טען בעזות מצח שפסק דין זה אינו נכון לתיק הזה". מעבר לכך שתשובתו של העד היתה נכונה והיא מקובלת עלי ואני מסכים עמה (ראו להלן), אין לי אלא לתהות כיצד סבר הסנגור המלומד שסגנון פוגעני ומחפיר זה יכול היה להועיל בשכנוע בית המשפט בצדקת ההגנה. סבורני, כי ההתבטאויות הקשות והפוגעניות שהסנגור השתמש בהן לאורך כל סיכומיו, מקומן לא יכירן במערכת משפטית מתוקנת, שבה מחויבים הצדדים לנהוג בדרך ארץ, תוך שמירה על כבוד בית המשפט, על כבוד הצד שכנגד ועל כבוד כל אדם הקשור בהליך השיפוטי, גם אם קיימת מחלוקת בנושאים המקצועיים [וראו כללים 32 ו- 33 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986]. חופש הביטוי של הסנגור אינו בלתי מוגבל. נוסף על כך שהן אסורות, התבטאויות פוגעניות ובוטות מולידות רק נזק ואין בהן כל תועלת להגנת הנאשם. אסיים עניין זה בהבאת דברי בית המשפט העליון בעניין על"ע 8838/00 עו"ד שמחה ניר נ' הועד המחוזי - לשכת עורכי הדין תל אביב (2001):
"חופש הביטוי כזכות יסוד אינו יכול לעמוד למערער. גם חופש הביטוי אינו בלתי מוגבל. הוא מוגבל על ידי חוקים שונים כגון חוק לשון הרע ולענייננו, חוק לשכת עורכי הדין והכללים שנקבעו על פיו. הוא מוגבל כאשר הוא מתנגש בערכים אחרים ובזכויות אחרות שבפניהם עליו לסגת בנסיבות מסויימות. יפים לענייננו הדברים שנאמרו על ידי בית משפט זה בהקשר דומה: 'נתחלף לו למערער בין חופש הדיבור שזכות יסוד היא לכל פרקליט ולכל אדם באשר הוא לבין דיבור חופשי ממשמעת וריסון עצמאיים שאיסור יסוד הוא לכל אדם באשר הוא, ובמיוחד לפרקליט' ..".
אסתפק בכך ולא אוסיף. וכעת להכרעת הדין.
רקע
ענייננו באירוע קשה וטרגי בו קיפחה א.כ. ז"ל (להלן: המנוחה) את חייה עת חצתה את הכביש הסמוך לבית מגוריה ונדרסה על ידי רכב שנהג בו הנאשם. המנוחה, שהיתה בשנות השישים לחייה, נפגעה אנושות (פגיעה רב מערכתית, פגיעת ראש – ראו ת/25) והועברה לבית חולים כשהיא מחוסרת הכרה, מורדמת ומונשמת. לאחר מאבק של כחודשיים במצב זה, נפטרה המנוחה. בכך כבה לפיד חייה של המנוחה, ועולמם של בני משפחתה חרב עליהם.
הנאשם מואשם בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בצירוף סעיף 64 לפקודת התעבורה.
אקדים מסקנה לניתוח ואומר כי החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.
התאונה אירעה ביום 31.10.2015, בסמוך לשעה 19:50, בדרך עירונית, ברחוב הנשיא ויצמן בטבריה, ליד בית מספר 22 (ולא כפי שנרשם בטעות בכתב האישום – ראו ת/1). אירוע התאונה נקלט באמצעות מצלמת אבטחה שהיתה מותקנת על בית מספר 20 (ראו עדות הבעלים – ת/22), והתיעוד בווידאו הוגש כראיה על גבי דיסק (ת/20). אמנם התאונה התרחשה בזמן הלילה, אך הדרך היתה מוארת כראוי באמצעות תאורת רחוב ופנסי החזית של רכב הנאשם האירו גם כן (ראו תיעוד בווידאו ת/20; הודעת הנאשם במשטרה ת/8, שורה 76; וכן דוח הבוחן ת/9, סעיף 3). המנוחה, שהיתה לבושה בגד בצבע כהה, חצתה את הכביש, שלא במעבר חציה, משמאל לימין בכיוון נסיעת רכב הנאשם. התנועה באותו רחוב מותרת לשני הכיוונים, נתיב אחד לכל כיוון. יצויין כבר עתה, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים, כי עד לרגע הדריסה, המנוחה הספיקה כמעט לחצות את כל רוחב הכביש, והתנגשות רכב הנאשם בה קרתה במרחק של 6.6 מטרים מהצד השמאלי של הכביש, 15 סנטימטרים בלבד מדופן צד ימין של רכב הנאשם (ראו דוח הבוחן ת/9, סעיפים 9 ו- 14). במילים אחרות, ובהינתן מהירות ההליכה של המנוחה באותם רגעים, כמטר אחד בשנייה (ראו סעיף 6 לנספח דוח הבוחן - ת/9; וסעיף 9 לחוות הדעת בעניין ניתוח סרטון הווידאו - ת/26), עולה כי 0.15 שניה חרצו את גורלה של המנוחה. כפי שאפרט להלן, אין נתונים אלה אומרים שהנאשם איחר בזמן תגובתו רק כ- 15 מאיות השנייה (והוא איחר זמן ארוך משמעותי יותר – ראו להלן), אלא רוצה לומר שבפועל נדרשו מהנאשם לא יותר מאשר 15 מאיות השנייה לאפשר במהלכן עוד צעד קטן למנוחה על מנת למנוע את התאונה ברגע האחרון, אילו היה רק מאט מבלי לעצור לגמרי, אך גם בזה נכשל הנאשם.
מטעם התביעה העידו – כעדים מהותיים ומרכזיים – הבוחן, רס"מ קרני לדאני, אשר חקר את נסיבות התאונה וערך שתי חוות דעת (ת/9 ו- ת/19); והמומחה לראיה דיגיטלית, רס"מ רון גור-אל, אשר ניתח את סרטון הווידאו המתעד את התאונה וערך חוות דעת בעניין זה (ת/26). בנוסף, נשמעו עדים נוספים שעדותם לא היתה מהותית לדיון והוגשו מטעם התביעה – בהסכמת ההגנה – מוצגים שונים הכוללים שתי הודעות של הנאשם במשטרה (ת/8 ו- ת/15), וכל התיעוד הרפואי הקשור במנוחה מיום התאונה ועד למותה.