גירושין עקב מעשים מגונים בקטינים

לפנינו בקשה להטיל צווי הגבלה על המשיב.

תיאור העובדות

הצדדים נישאו ביום י"ט אדר תשל"ט (18.3.79) ולהם שלושה ילדים משותפים ובוגרים. נישואי הצדדים ידעו עליות ומורדות רבות ולפני כעשור, ביום א' אלול תשס"ד (18.8.04) הגיש הבעל את תביעת הגירושין הראשונה. בכתב התביעה ציין הבעל 'מזה שנתיים אין חיים כזוג נשוי... לדעתי, הנישואין מוצו עד תום'.

בדיון ביום כ"ז חשון תשס"ה (11.11.04) טען הבעל כי חייהם המשותפים היו מלווים במריבות ומתחים והדגיש: 'החזקתי את כתב תביעה שנתיים במגירה, כפי התאריך הנקוב בתחתית כתב התביעה (11.9.02) ורק היום שהגיעו מים עד נפש הגשתי את התביעה לבית הדין'.

בדיון נוסף ביום ט' אדר ב' תשס"ה (20.3.05) הוסיף וטען עוד הבעל: 'אני נפגעתי מהמצב הזה הן בעבודתי והן בבריאותי ואני לא יודע אם אפשר לתקן המצב היום, אשתי אף פעם לא ביקשה ממני סליחה'.

לאחר שש שנים, ביום ג' אדר ב' תשע"א (9.3.11), הגיש הבעל את תביעת הגירושין השנייה. בכתב התביעה הדגיש הבעל: 'מאז התביעה הקודמת אין בינינו שום קשר, לא דיבור ולא שלום... ועדיף לפרק את החבילה... ולקבוע תאריך לגירושין ולמתן גט'.

בדיון ביום כ"ט ניסן תשע"א (3.5.11) טענה ב"כ האשה כי דירת הצדדים נמכרה מאחר שהבעל נקלע לחובות רבים. מיום פינוי הדירה ביום כ"ה אדר א' תשע"א (1.3.11) מתגורר הבעל בגפו בדירה שכורה ומנע מאשתו לעבור עמו לדירה זו, ומשכך נאלצה אשתו להתגורר בבית משפחתה. עוד ציינה כי לבעל קשר פסול עם אשה זרה. הבעל הודה בקשר זה וסיים מה שנשאר זה להתגרש כדי להוריד את המועקה מהלב.

בדיון נוסף ביום י"ח חשון תשע"ב (15.11.11) ניהל בית הדין משא ומתן בין הצדדים, והצדדים חתמו על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בו ביום. בהסכם נקבע כי הצדדים יתגרשו זה מזה כהסכמתם.

הצדדים הוזמנו לסדור גט ליום י"ד טבת תשע"ב (9.1.12), אך הבעל סירב להתגרש. הצדדים הוזמנו שוב ליום י"ח אדר תשע"ב (12.3.12), אך הבעל הצהיר כי אין בדעתו להתגרש וביקש לסגור את תיק הגירושין שפתח. לטענתו, אם האשה חפצה להתגרש תתכבד ותגיש היא את תביעת הגירושין.

ביום ג' ניסן תשע"ג (14.3.13) הגישה המבקשת את תביעתה לגירושין וציינה כי זה שנתיים שהם פרודים, ואין כל קשר ביניהם. בדיון ביום י"ט סיון תשע"ג (28.5.13) הודה הבעל כי זה שש שנים אין קשר ביניהם, ואין בדעתו לחזור ולחיות עם האשה, אלא שתובע הוא תחילה החזר כספים והוצאות שהוציא על בנו. בפסק הדין מיום כ' סיון תשע"ג (29.5.13) נקבע כי מצווה על הבעל לגרש את אשתו.

בדיון נוסף ביום כ"ז תשרי תשע"ד (1.10.13) מחזר שוב הבעל את טענותיו ובית הדין הבהיר לבעל שכבר נקבע בהסכם הגירושין הנזכר כי אין כל תביעות בין הצדדים, ובפרט שצורכי הבן מוטלים על האב, ואין מקום לטענות אלו.

מאחר שהבעל עמד בסירובו להתגרש, ביקשה האשה ביום ג' ניסן תשע"ג (14.3.13) כי בית הדין ידון בצווי הגבלה. הצדדים הופיעו לדיון ביום ז' טבת תשע"ד (10.12.13),אך הבעל התבצר בעמדתו וסירב להתגרש. לטענתו, פרוטוקול הדיון 'זויף' ואינו משקף את מהלך הדיון.

עוד טען המבקש בדיון כי גם הסכם הגירושין זויף, מאחר שבהסכם המקורי הופיע האשה 'מוותרת' על כתובתה, לעומת הסכם שבידי בית הדין בו נקבע כי האשה 'מוחלת' על כתובתה. עם זאת הצהיר כי אין לו טענות נוספות על זיוף כתבי בית דין.

בית הדין הבהיר לבעל כי אף אם אכן היה שינוי מילה בהסכם, אין כל משמעות לשינוי בין האשה מוחלת לאשה מוותרת, כטענתו. זאת ועוד, בית הדין אף הציג למבקש את ההסכם המקורי שנסרק לתיק, הסכם החתום בחתימת יד הבעל, כאשר בהסכם מופיע כי האשה 'מוחלת' על כתובתה, ואין כל מקום לטענה על זיוף הסכם. אכן, למרות כל זאת, לא נחה דעתו של הבעל וסירב להתגרש.

בית הדין האריך להניא את הבעל מעמדתו וטענותיו - הן מאחר שלטענת הזיוף אין כל אחיזה והן מאחר שלא ישיג דבר בהתעקשות זו, שהרי בלאו הכי הצדדים גרים בנפרד וזה למעלה משש שנים שאין כל קשר ביניהם, ובפרט במקום שהבעל ביקש בעבר להתגרש. אך למרבה הצער, כל ניסיונות בית הדין נפלו על אזנים ערלות, ובית הדין נדרש להחלטה על אודות צווי ההגבלה.

דיון והכרעה

כאמור, זה כעשר שנים שהצדדים עוברים ושבים בבית הדין, כאשר לדברי הבעל אף שנתיים קודם לכן לא היו חיים כזוג נשוי, ובכל אופן בשמונה השנים האחרונות אין כל תקשורת ביניהם, ולמעלה משנתיים וחצי שמתגוררים הם בנפרד.

הן אמת כי בעבר הבעל הוא שביקש להתגרש, והאשה ביקשה לבחון את שיקום חיי הנישואין, אולם אף אם בעבר היה אולי סיכוי לדבר זה בעצת חכמים, בנסיבות הנזכרות סיכוי זה הלך ודעך, ובפרט לאחר שהצדדים הסכימו להתגרש וכפי שנקבע בהסכם שקבל תוקף פסק דין כבר ביום י"ח חשון תשע"ב (15.11.11).

גם טענות הבעל בדיון ביום ז' טבת תשע"ד (10.12.13) כי פרוטוקול הדיון 'זויף' כבר נטענו בעבר בבקשה לתיקון פרוטוקול שהגיש ביום י"ט סיון תשע"א (21.6.11) כאשר בפתח בקשתו ציין 'למיטב זכרוני, הדיון התנהל כך'. אמנם העיון בבקשה הפרוסה על פני שלושה עמודים מלמד כי אין זו בקשה לתיקון מקומי, אלא המבקש מכתיב לבית הדין פרוטוקול דיון שלם, כראות עיניו.