גירושין ושלום בית

בפני ביה"ד ערעור על פס"ד ביה"ד האזורי בנתניה בתיק 289477/1 מיום כ"א בטבת התשע"א 28/12/2010, ובו פסק:

"לאור כל מה שכתבנו והארכנו לעיל, יש לקבוע:

                                 א )                                   חיי הצדדים מזה זמן רב הם חיי צער ושניהם סובלים ממערכת הנישואין שהפכה לדרך ללא מוצא.

                                 ב )                                   מתווכי השלום הגיעו למסקנה שאין אפשרות להשכין שלום ביניהם.

                                 ג )                                   אין ספק שגירושי הצדדים יוכלו להביא להרגעת המתח ביניהם ויוכלו להביא לשינוי היחסים בין האב לבתו והאם לבנה.

                                 ד )                                   לפיכך, מקבלים תביעת הבעל לגירושין, ודוחים תביעת האשה לשלום בית ועל הצדדים להתגרש זה מזו.

                                 ה )                                   קובעים מועד לסידור גט פיטורין ל-כ"ט שבט תשע"א, 03/02/11 שעה 09:00.

על המזכירות להודיע לצדדים על הנצרך לחקירת שמות, ועל הצדדים להביא הדברים הנצרכים במועד זה."

להלן טענת ב"כ המערערת כמשתקף מהפרוטוקול:

ב"כ המערערת: הוכחות וראיות לא הובאו בפני בית הדין האזורי. למרות שחברי טען שיש לו ראיות ועדויות למכביר, ובמקומם הביא המשיב רק את בן דודו כעד. וכנגד זאת טענו שאנו מתנגדים לעדות של קרוב משפחה. גם בהנחה שזה קביל, אותו קרוב משפחה העיד שהיה נוכח בכמה מקרים בהם הצדדים רבו. בית הדין האזורי בעמ' 8 לפסק דינו סעיף ז' - פסקה אחרונה, מחזק את דבריי. בעמ' 5 לפסק הדין, מציין בית הדין שאין להטיל אשם קטגורי על אחד מן הצדדים. ומסקנת בית הדין, אמנם נוקט ביה"ד לשון המלצה ולא חיוב גט, ובהמשך על הצדדים להתגרש זה מזה. בתיק אחר נדרש בית הדין הגדול להבחנה בין חיוב להמלצה, ובית הדין הגדול קיבל דעת המיעוט שם שיש רק המלצה ולא חיוב לגט. הבעל הפר המלצות פקידת הסעד וכן של ד"ר שוורץ אליו פנו הצדדים, והבעל לא שיתף פעולה. לקוחתי טוענת שהיו קשיים ועליות ומורדות, שלא היו שונים מכל זוג נורמטיבי. הצדדים מעולם לא פנו למשטרה, ולא לגורמים ממשלתיים. הבעל עצמו כתב לאשה מכתב אהבה. מה שטוען שלא היו יחסי אישות בין הצדדים, מרשתי טענה כנגד זה שקודם להגשת התביעה, היו ביניהם יחסי אישות. העלה הבעל איזו טענה על תחתונים ועל זריקת טבעת נישואין, גם אם זה היה, סבר וקיבל הבעל. התייחסות לדברי הגאון פלאג'י, בדבר פרידה של שמונה עשר חודש, אם כן אין צורך כלל שצדדים יפנו לבית הדין הרבני, שהרי עצם הפירוד גורם לחיוב בגט. בית הדין האזורי בעמוד 12 לפסק דינו, מבאר שאין מדובר על כפיה בשוטים, אלא בדיבור עד שיתרצה. בתיק 1750-21-1 ניתן פסק דין שאם פירוד נגרם בעקבות שלבעל אחרת, אין בה כדי לחייב בגט. אם כן גם במקרה שאשה נאלצה לתבוע בבית המשפט, אין לחייבה לקבל גט.

באשר לטענה שהמשיב רועה בשדה זרה, מציג תסקיר פקידת סעד משנת 2009, בו צוין שלבעל אשה אוסטרלית... אימתתי ועימתתי עם מרשתי, והתברר שאכן לבעל היתה אחרת, אולם סולחת לו.

בפסק דין שניתן בתיק אחר, מצוטט ה"דברי מלכיאל", שלא ניתן לחייב גירושין, כשבעל עזב את הבית.

מצטט מתוך תיק 1750-21-1 שלא ניתן לחייב בגט, רק כשיש עילות גירושין.

מרשתי סובלת מן המצב, ולא מכך שלבעל אחרת. בהתאם לרמב"ם ניתן לגרש רק שמצא בה ערוות דבר. דבר שלא קרה במקרנו. בכל מקרה ניתן לאחות את הקרע שבין הצדדים. יש במשפחה שני ילדים בגירים שלהם צער. הצער שלעצמו אינו סיבה לקבל את תביעת הבעל. מבחינה ראייתית, כשל הבעל בהבאת ראיות ועדים ולמרות שהתבסס על התכתבויות שניתנו בעידנא דריתחא. מדובר בבני זוג נורמטיביים. הבעל לא שיתף פעולה עם המומחה. סבל צריך להוכיח בעילות ומעשים, וזאת חברי לא עשה. חברי מנסה ליצור יש מאין. לא היה סבל.

לעומתו, טוען המשיב, כמשתקף בין היתר מהפרוטוקול:

בית דין קמא לא עשה מלאכתו קלה. במשך שנתיים התקיימו דיונים. בית הדין האזורי ביקש לקבל תסקיר. והצדדים נשאלו ונחקרו, ובנוסף לכך העיד גם קרוב המשפחה. פסק הדין נשוא הערעור מתבסס על הודאות הצדדים. אגב התביעה הוגשה בשנת 2007, והצגתי בפני חברי שקיבלתי שכ"ט עוד בשנת 2001, והבעל המתין עם תביעתו. טען חברי שהאשה גזרה בגדים של הבעל לפני שמונה שנים. היא הנותנת ומתארת את הסבל של הבעל במשך שמונה שנים.

האשה עצמה ציינה באינטרנט שמבקשת להתגרש. כמו כן בית הדין התבסס גם על חו"ד מי שמונה על ידי בית הדין.

בעמוד 5 לפסק הדין, מציין בית הדין שקיים נתק בין הצדדים . מאז מתן פסק הדין, האשה לא פנתה כלל למעט תביעתה לבית המשפט.

בעמודים 6-7 לפסק הדין, מצטט בית הדין את דבריה של האשה, ומוזכר גם הרמת הסכין על ידי האשה.