לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בחיפה בתיק 589138/2 מיום ד' בתמוז התשע"א (06/07/2011), אשר קבע כי על הצדדים להתגרש וכי עליהם לנהל משא ומתן בו יקבע פיצוי הוגן לאישה.
התקיים דיון לפנינו ביום כ"ו מר-חשון תשע"ב (23.11.11) ובו ניתנה החלטה, כי מבוקש מבית הדין האזורי להבהיר את עמדתו, האם מדובר בחיוב גירושין, ובמידה והתשובה חיובית, האם הדבר תלוי בפיצוי שתקבל האישה.
בכ"ב בכסלו תשע"ב ניתנה הבהרה מבית הדין האזורי, בה נאמר, כי לדעת הרוב אכן קיים חיוב גירושין, וזאת מאחר ויש מקום לטענה כי מדובר במקח טעות ובתוספת העובדה כי הצדדים פרודים זמן רב ואין סיכוי לשלום בית ביניהם.
בנוסף קובע בית הדין, כי בהתאם לנסיבות התיק על הבעל לפצות את האישה בסך 25,000 ש"ח.
מעיון בכתבי הטענות שהוגשו על ידי הצדדים ומהדברים שנטענו לפנינו, עולה כי שני הצדדים אינם שבעי רצון מהחלטת בית הדין האזורי. מחד גיסא, לדברי הבעל, היה מקום לקבוע כי האישה חייבת לקבל גיטה תוך שלילת זכותה לכתובה ולפיצוי. מאידך גיסא, לדברי האישה יש לקבוע כי האישה אינה חייבת לקבל את גיטה, ובמידה והבעל רוצה דווקא להתגרש, הרי שעליו לשלם כתובה ופיצוי לאישה.
נסיבות התיק הן כדלהלן: הצדדים נישאו ב-14.5.09, מדובר בנישואין שניים לשני הצדדים, כאשר אשתו הראשונה של הבעל נפטרה כשנה קודם לכן ולעומת זאת בעלה הראשון של האישה נפטר כעשר שנים קודם לכן.
לפי תעודת הזהות של האישה תאריך לידתה הוא ב-1937, וכי במועד הנישואין הייתה כבת 72. יצוין, כי לפנינו טענה האישה שאינה יודעת את מועד לידתה, שכן נולדה במרוקו ואין ברשותה תעודת לידה, ולגבי התאריך הרשום בתעודת זהות, יתכן ואינו מדויק (נציין גם כי לאישה בן שהוא בן כ-45), מאידך הבעל היה בעת הנישואין כבן 50.
הבעל הכיר את האישה דרך שדכנית, שאמרה לו בנוגע לגילה של האישה שהינה כבת 60. מששאל הבעל את האישה בעניין, נאמר לו על ידה כי הינה בת 62 אף שבתעודת זהות רשום גיל מבוגר יותר. תגובתו של הבעל לנאמר היתה, כי גם אם הייתה בת 90 היה לוקח אותה.
עובר לנישואין חתמו בני הזוג על הסכם ממון, בו הוסכם כי על הצדדים לא יחולו הזכויות והחובות הנובעים מנישואין, כמו כן סוכם כי יגורו בדירת האישה והבעל ישתתף בסכום של 2,000 ש"ח לחודש בהוצאות הדירה.
לאחר החתונה החלו הצדדים לחיות יחד בדירת האישה, אלא שהסדר זה לא החזיק מעמד מאחר ובנה של האישה ביחד עם ילדיו עבר אף הוא לחיות בדירה באותה העת, וכך חזר הבעל לחיות בדירתו תוך שהצדדים נפגשים פעם או פעמיים בשבוע בדירת האישה ואף מקיימים יחסי אישות.
לאחר כשלושה חודשים פנה הבעל לביטוח לאומי בעניין קצבת השארים שהפסיק לקבל ושם התברר לו גילה של האישה. הבעל חזר אל האישה וביקש ממנה להתגרש ולחזור ולהינשא אזרחית. משלא הסכימה האישה לכך, הפסיק הבעל להיפגש עם האשה באותו אופן שנהג עד אז, אך נראה שעדיין היה מגיע לעתים לביקורים וכך גם נראה שהצדדים יצאו יחד לשהיות משותפות בבתי מלון לפחות מספר פעמים. ב-18.2.10 פתח הבעל תביעת גירושין, סגר אותה, ולאחר מכן חזר ופתח אותה ב-15.3.10. תביעה זו היא התביעה שעל החלטה בה מערער הבעל.
בפסק הדין של בית הדין האזורי בדעת הרוב שנכתבה על ידי האב"ד הרב נהרי נקבע, כי הפרש גילאים שכזה בין האיש לאישה מהווה מקח טעות, ומאחר וכך, יש לחייב את האישה לקבל גיטה, שכן במקח טעות נותן הדין שהקידושין חלין הן רק מספק, ומשכך ניתן לחייב את האישה בקבלת הגט.
אלא שעדיין יש לדון משום שהייתו של הבעל בתביעה מעת שנודע לו העובדה כי האישה מבוגרת ממנו. ועל זה דן שם בפסק הדין, דתלוי הדבר במחלוקת האם על ידי השהיה לבדה יש מקום לתלות שהיתה מחילה, ופסק שאין להוציא את תשלום הכתובה מהבעל על ידי כן, ומאידך יתכן שאין לחייב את האישה בגט מחמת כן. מכאן מתבקשת המסקנה בפסק הדין, כי על הצדדים להגיע לפשרה בעניין.
כאמור, קודם לכן, בהחלטה שניתנה לבקשת בית הדין הגדול, הבהיר בית הדין האזורי כי למעשה ניתן לחייב את האישה בגט תוך שהבעל מחוייב בפיצוי של 25,000 ש"ח
בפס"ד מובאת גם דעת מיעוט של כבוד הדיין הרב יוסף יגודה, הקובע כי אין בהכרח להסיק שמדובר במקח טעות, וכי גם אם היה מקום להגדיר את הפרש הגילאים כ"מום", הרי שבשהייתו של הבעל מחל הוא על מום זה.
ולגופם של דברים, בית הדין האזורי כאמור קבע כי מדובר במקח טעות, שכן הפרש הגילאים הגדול מהווה דבר חריג משמעותי ביותר, ומכאן דהוי ליה כקדשה בסתם וכנסה סתם ונתגלו בה מומים - שדינה שמקודשת מספק ואינה זכאית לכתובה. הנה אילו האישה לא הייתה נשאלת בעניין, הרי שהיה צודק בית הדין בקביעתו. אולם בנידון דידן הרי נשאלה האישה על ידי הבעל מה גילה, וכפי הנאמר בפרוטוקול הדיון מיום ה- 23.6.10, היא השיבה לו כי הינה בת 62 ובתעודת זהות רשום גיל מבוגר יותר, הרי לכאורה יש בכך כדי לחייב את הבעל לבדוק ולשאול אותה מה רשום בתעודת זהות שלה.
הנה מצינו שני אופנים בדין חיוב האישה לספר לבעל על המומין.
האופן הראשון הוא, כאשר יש לה מומין שבסתר - הרי שהחיוב מוטל על האשה לספר עליהם לבעל, ואם אינה מספרת הרי שהפסידה כתובתה ותוספת. זאת משום שבסתם הבעל מקפיד על כך, וכך פירש הר"ן בכתובות בדף קא את ההבדל בין איילונית ושניות שיש להן תוספת, לבין בעלת המום שאינה מקבלת כלל, משום שהיה עליה להודיע על כך לבעל ולא הודיעה.
והאופן השני, כשיכל הבעל לברר את המום - הרי דינה של האשה הוא שמקבלת כתובה ותוספת כתובה. דין זה נובע מהמשנה בפרק שביעי בכתובות דף עה, דאיתא שם שכל שיש מרחץ בעיר אינו יכול לבוא בטענת מומין שבסתר מפני שבודקה בקרובותיו, שאז היעדר גילוי המום לבעל על ידי האשה לא גורם לה הפסד כתובה.