גירושין, חלוקת רכוש וכתובה

הצדדים נישאו כדת משה וישראל בתאריך כ"א באב התשל"ב (31/7/1972). לצדדים נולדו ארבעה ילדים, כיום בגירים, והקטן שבהם יליד 1982.

הבעל הגיש את תביעת הגירושין שלו בתאריך 10/6/2010. לדבריו, הצדדים גרים בדירות נפרדות זה 16 שנים. הוא מתגורר בדירה שכורה באשדוד והאשה ממשיכה להתגורר בדירתם המשותפת בכפר סבא. הדירה נרכשה במשותף מכספים שנצברו במהלך חיי הנישואין והיא רשומה על שם שני הצדדים. לטענתו, הוא עזב את הבית בגלל קללות ועלבונות שהטיחה בו האשה בלי כל סיבה מוצדקת.

בסעיף 6 לתביעתו הוא כותב:

"עתה לאחר שכל הילדים בגירים ואין כל חובה בדין כלפיהם מוגשת תביעה זו לגירושין ופירוק שיתוף."

לטענתו, הוא ניסה לדבר על ליבה של אשתו לצורך המשך חיים משותפים תקינים אך ללא הועיל. הוא תובע את מחצית הרכוש. הוא טוען כי לנוכח התנהגותה לאורך כל השנים ובשל היותה מורדת ועוברת על דת אין היא ראויה לקבל מזונות כלל. בנוסף לכך, לדבריו - "הוא ממילא לא עובד ונעדר הכנסה כספית, לעומת זאת הנתבעת בריאה ובעלת פוטנציאל השתכרות". הוא תובע גירושין וחלוקת הרכוש.

מנגד, בתאריך 21/10/2010 הגישה האשה תביעה "הצהרתית, חיוב כתובה ופיצויים". היא תובעת בעלות על כל הדירה, בין השאר מכוח התחייבותו לתת לה את זכויותיו בדירה במתנה. היא טוענת כי הוא אלים, מתעמר בילדים, עצבני, שתלטן, ראה באשה רכוש פרטי, אסר עליה לצאת מהבית ולעבוד וניתקה ממשפחתה. הבעל סרב לזון את אשתו ואת ילדיו באטימות לב ובחוסר אכפתיות משווע. אלימות פיזית ומילולית. תלונות רבות במשטרה. הוזהר רבות בהסכמתה ופעם אחת בשנת 1986 הוגש נגדו כתב אישום על תקיפה חבלנית, במהלכה קיבלה אגרופים בפנים וכו'. צורפה גם תעודה רפואית מביה"ח שבה נכתבו הדברים ע"י הרופא (יובא להלן).

עוד הוסיפה האשה כי היא הגישה תביעה למזונות בשנת 1988, אך לאחר מכן היא חזרה בה מתביעתה בשל בקשתו של הבעל לשוב לשלום-בית.

עוד הוסיפה כי בשנת 1996 עזב הבעל את הבית ונטש את כל משפחתו, וביניהם ילד נכה בשיעור של 150% נכות. ניתוק מוחלט. הבעל, לדבריה, לא סייע כלכלית כלל.

לטענתה, ניסח הבעל סמוך לעזיבתו "הצעה להסכם גירושין בראשי פרקים", ובטיוטה זו התחייב לשלם עבור מזונות ילדיו שיעור של 0.85% מערך מחצית הדירה השייכת לו, ולאחר עשר שנים תעבור הדירה לבעלות האשה. הבעל, לדבריה, לא שילם מזונות כלל ולאחר דין ודברים הסכימו כי האשה לא תתבע מזונות עבורה ועבור ילדיה ובתמורה כל דירת המגורים תישאר לה, ומחציתו של הבעל תעבור לבעלותה. משום כך לא הגישה תביעת מזונות אשה וילדים במשך כל השנים והתמודדה לבד בעזרת אנשים זרים ובני משפחתה.

האשה מצרפת תצהיר שהגישה בבית המשפט בתאריך 28/5/98, ובו היא מצהירה שמתאריך 2/96 עת עזיבת הבעל, היא אינה מקבלת ממנו מזונות, ואין לה הכנסה משום מקור חוץ מקצבת הנכות של בנם הנכה.

לדבריה, הסיבה שבגללה היא לא חתמה על ההסכם הוא משום שאינה מבינה בענייני משפט וסמכה על ההסכמות בעל-פה שהושגו בין הצדדים. ובלשונה: "אלמלא ההסכם עם הבעל היא הייתה מוותרת על דמי מזונות?" (בתמיהה). "איזו אשה המגדלת ארבעה ילדים ביניהם ילד נכה מוותרת?".

בנוסף, צרפה האשה דו"ח מהמוסד לביטוח לאומי כפר סבא-הרצליה - מחלקת שיקום - מתאריך 20/2/1997 ובו נכתב כי "הבעל עזב לפני שנה את הבית לא מתעניין ולא תומך במשפחה ואינו מגיש כל סיוע ל[נ'] (הבן הנכה) וכו'."

האשה תובעת בנוסף את כתובתה עקב נטישת הבעל לאחר שהתעמר והתעלל בה ובילדיה. כמו כן מבקשת פיצוי. הבעל לדבריה המשיך את חייו והקים זוגיות חדשה.

התקיימו מספר דיונים בתביעות שבתיק. בדיון הראשון מתאריך י"ז בחשוון תשע"א (25/10/2010) הביע הבעל רצונו להתגרש. האשה ענתה: "אני מוכנה להתגרש רק כאשר הוא יתן לי מה שכתוב בכתובה שלי. יש לנו תביעה של פיצויים. הוא לא נתן מזונות."

כנגדה, טען הבעל כי הילדים קבלו ממנו כסף ביד רחבה. האשה שבה ואמרה כי לא שילם ולא כלום. שבה על טענותיה בעניין הדירה. הבעל טען שמה שאמר היה ש"מוכן לוותר על הבית רק שהיא תביא חצי מערך הדירה והיא תשלם המשכנתא". "ההצעה כתובה לעו"ס ולא לאשתי."

ביה"ד ניסה להביא את הצדדים לפשרות והאשה הייתה מוכנה לקבל כ-70% מהדירה, אולם הבעל הסכים רק על כ-60-65%.

בדיון השני שהתקיים בתאריך כ"ז באדר א' תשע"א (3/3/2011) הוצג צילום מהעתק הכתובה בסך 152,000 לירות ישראליות.

לטענת הבעל, הוא עזב את הבית משום שאשתו הציקה לו כל הזמן על ידי תלונות במשטרה. "היה משפט על זה שכאילו תקפתי אותה. לא הלכה למשפט והיא אמרה שחיה טוב עם בעלה."

עוד הוסיף שה"נייר" שנכתב בעניין הדירה, היה הצעה לעו"ס בלבד, הוא אינו נושא תאריך, הוא אינו חתום, ואין בו אישור ותוקף של ערכאה משפטית. סתם נייר. סתם הצעה.