השופט א. ואגו
הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות מין ואלימות שבוצעו כלפי המתלוננת, רעייתו, במהלך שנים ארוכות, בין 2003 ועד יוני 2010 .
בהכרעת דיננו המפורטת, הוצגה מסכת המעשים שבגינם נמצא הנאשם חייב בדינו, ונקבע כי עבר מספר רב של עבירות אינוס לפי סעיף
345 (א)(1) לחוק העונשין תשל"ז - 1977, מספר רב של מעשי סדום לפי סעיף
347 (ב) בנסיבות סעיף
345 (א)(1) לחוק, וכן במספר רב של עבירות תקיפה לפי סעיפים
379+382 (ב) לחוק הנ"ל.
הנאשם זוכה מעבירה נוספת, שיוחסה לו בכתב האישום, ונוגעת לתקיפת בנם הקטין של הנאשם והמתלוננת.
נאמר, בתמצית, שעניינם של האישומים, עליהם הורשע, הוא בכך שבמהלך חייהם המשותפים של בני הזוג, נהג הנאשם, תוך התעלמות מסירובה של המתלוננת לקיים עימו יחסי מין, לכפות את עצמו עליה, גם תוך שימוש בכח, ובעל אותה בניגוד לרצונה, הן באיבר מינה, והן בפי הטבעת, אף שהבהירה לו שבכך הוא מסב לה כאב ואי נוחות.
עוד הורשע הנאשם בכך שבמספר רב של הזדמנויות הוא תקף את אישתו, המתלוננת, בכך שהכה אותה הן במכות אגרוף, הן בהטחת ראשה בקיר, ואף בעט בבטנה. באחת הפעמים שבהן חבט בה גרם לדימום באפה, ובמקרים אחרים חבל בה עד כי היו כתמים כחולים שאותם הסתירה.
עדותה של המתלוננת, שאותה אימצנו, כעדות אמת המשקפת את התלאות שעברה תחת ידו, הציגה שגרת חיים שאופיינה, אומנם, גם בתקופות טובות יותר, אך בעיקרו של דבר, כזו שבמסגרתה התייחס אליה הנאשם פעמים הרבה כאל חפץ נעדר רצון עצמאי, שניתן להשתמש בו לסיפוק יצרו, וכרצונו, וכמושא למכות ולאלימות אחרת כאשר התעורר רוגזו עליה.
אין מדובר, איפוא, בהרשעה הממוקדת באירועים נקודתיים וספורדיים, אלא, בהתנהלות עגומה לאורך חודשים ושנים, שבאה אל קיצה אך כאשר אזרה המתלוננת אומץ להציפה במסגרת תלונה פורמאלית במשטרה. קודם לכן, ועוד במהלך החיים המשותפים, בשני מקרים קצה נפשה בתגרת ידו, תרתי משמע, של הנאשם, והיא עזבה את הבית, לתקופות של שבועות ארוכים, למקלט לנשים מוכות.
הנאשם הוא יליד 1979, ועלה לישראל מרוסיה ב 1993, הוא נישא למתלוננת בשנת 2001, אך היא הצטרפה אליו בישראל זמן מה לאחר מכן, בשנת 2002. מאז התגוררו ביחד, במקומות שונים בארץ, ולבני הזוג שני בנים, שלעת הגשת כתב האישום, ביולי 2010, היו כבני 4 ו- 6 שנים.
כעולה מגיליון הרישום הפלילי שלו
(ת/1 לעונש), וכפי שאף הנאשם העיד על עצמו, במהלך המשפט, הוא כבר עמד לדין על תקיפת המתלוננת, ונדון על ידי בימ"ש השלום למאסר מותנה למשך 5 חודשים, כזה שהוא לכאורה בר הפעלה כעת, לפי שהעבירות בהן הורשע כעת, התמשכו כאמור, עד אמצע 2010. המאסר המותנה הושת ביום 26.4.06, והתנאי היה שהנאשם לא יעבור במשך שלוש שנים מיום הטלתו עבירות של אלימות פיזית ויורשע בהן, בין בתקופת התנאי, ובין לאחריו (ת.פ 2673/05 של בית משפט שלום חדרה).
בטיעון כתוב מטעם עו"ד בונדר, בסוגיה הספציפית של אפשרות הפעלת המאסר המותנה, הוא פירט מספר נימוקים שבעטיים, לעמדת ההגנה, לא ניתן, או שאין מקום להפעלה כזו. לא מצאתי לנכון להיכנס לבירור כל הנטען, משום שבנקודה מסויימת נדמה כי על הנאשם ליהנות מהספק, ויש טעם בבקשה להימנע מהפעלת המאסר המותנה. כתב האישום, כמו גם הכרעת הדין שבמסגרתה נקבעו העובדות, לא נקבו בתאריכים ספציפיים ובאירועים נקודתיים המשוייכים למועד מדוייק, באופן שניתן לקבוע בוודאות הנדרשת כי אירוע אלימות מוגדר, של אלימות פיזית, התרחש בתוך תקופת התנאי, ולא מחוץ לה. משום כך, ודי בנימוק זה, מצאתי שאין מקום להפעלת התנאי במסגרת גזר הדין הנוכחי.
ב"כ הנאשם לא ביקש, טרם הטיעונים לעונש, להגיש תסקיר שירות המבחן על מרשו, אך התביעה ביקשה, וכך נעשה, להציג תסקיר עובד הציבור על הנפגעת - המתלוננת. מהתסקיר, שמטבע הדברים לא ארחיב בתוכנו, לשם מניעת פגיעה נוספת בפרטיותה, עולה, כי לאחר מעצרו של הנאשם שהביא להפרדה בין בני הזוג, היא מצויה בשלב של הסתגלות והפנמת השינוי בחייה ובחיי ילדיה, ופועלת לשיקום והתאוששות במישורים השונים.
התקופה הארוכה שבמהלכה היתה נתונה לשליטתו של בעלה, הנאשם, וסבלה מיחסו הכוחני והאלים, בתחום המיני ובשגרת היום יום, נתנה בה את אותותיה, שלא ימחו בנקל ובעתיד הקרוב. אף מבלי להיכנס לפירוט ולציטוט דבריה, כפי שנאמרו בפני עורכת חוות הדעת, נקל להבין ששנים של השפלה, חשש מבן הזוג, וקורבנות פיזית ורגשית, מטביעים חותמם על מושא ההתנהגות הזו, ואינם מאפשרים חזרה להתנהלות תקינה ונינוחה במחי יד.
פרט להגשת תסקיר הנפגעת, והצגת גיליון הרישום הפלילי מטעם התביעה, הוגשו, כראיות לעונש, מטעם ההגנה, מסמכים רפואיים להצביע על בעיות הבריאות שמהן סובל הנאשם חרף גילו היחסית צעיר, וכן שמענו את עדותה של אמו, הגב' א.ש, אשר ביקשה להקל בעונשו של בנה, שלטעמה נתון במעצר על לא עוול בכפו, ושלא עשה שום דבר רע. היא ביקשה לשחררו על מנת שיעבוד ויפרנס את ילדיו.
התובע, עו"ד מ. ברקוביץ, עתר להטיל על הנאשם מאסר בפועל לתקופה ממושכת, תוך שיופעל המאסר המותנה, שאוזכר לעיל, ובנוסף-ביקש השתת מאסר מותנה ארוך ומרתיע, ופיצוי למתלוננת.
בטיעוניו הטעים ב"כ המאשימה כי מדובר בנסיבות המצדיקות ענישה מחמירה, כאשר לצד אלימות פיזית מתמשכת, שאף גרמה שטפי דם וחבלות, אנו רואים ריטואל של הפיכת המתלוננת לאובייקט מיני, תוך התעלמות מעייפותה או חוסר רצונה לקיים יחסי מין, וכאשר כפיית המין עליה נעשית גם כסוג של ענישה והשפלה.
הגם שתסקיר הנפגעת לא המליץ על הטלת פיצוי כספי לטובת המתלוננת, סבור התובע שיש לחייבו לפצותה, על מנת שישתתף, בדרך זו, בקימום והטבת הנזק שגרם למתלוננת.
הסנגור, עו"ד נ. בונדר, הציג, בפתח טיעוניו, את הקושי לטעון לעונש כאשר הנאשם עודנו דבק בהכחשתו את ביצוע העבירות, וממילא אין לצפות להבעת חרטה והתנצלות.
עם זאת, הוא ביקש להדגיש את הנקודות שבעטיין מבקשת ההגנה להטיל על הנאשם אך עונש מדוד וסביר, כהגדרתו, כזה שיאפשר פתח תקווה לנאשם, לשקם עצמו ולפתוח דף חדש בחייו.