השופט א. ואגו:
כנגד הנאשם, יליד 1965, הוגש כתב אישום, שייחס לו עבירות מין, לצד סחיטה באיומים ופגיעה בפרטיות, שנטען כי בוצעו כלפי המתלונן, י.א. , יליד 1992, בין סוף שנת 2009 לאמצע 2010.
במהלך שמיעת הראיות בפנינו, ולאחר שמרבית עדי התביעה המרכזיים כבר נשמעו, כולל המתלונן, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, ולפיו הודה הנאשם בכתב אישום מתוקן, שהוגש לתיק לאחר שהותר לנאשם לחזור בו מכפירתו, ואולם ההסדר לא כלל הסכמה במישור העונש. ליבת ההסדר - השמטת עבירות המין, אשר לא נכללו באישום המתוקן.
לאחר הודאת הנאשם, כאמור, בכתב האישום המתוקן, הוא הורשע לפי האמור בו, בעבירות של סחיטה באיומים לפי
סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, ופגיעה בפרטיות לפי
סעיף 2(3) בצירוף סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א - 1981.
על פי העובדות שבהן הודה הנאשם, ההיכרות בינו לבין המתלונן נוצרה בשנת 2008, והתנהלו שיחות ביניהם על רקע אורח החיים המסורתי המשותף לשניהם. סמוך לפני סוף שנת 2009 (המתלונן היה אז כבן 17), פנה הנאשם למתלונן והציע לו לנסוע איתו לביקור בקברי צדיקים בטבריה, יחד עם חברים נוספים של הנאשם. כאשר השניים שהו בטבריה, היה בין הנאשם למתלונן מגע מיני שטיבו אינו ידוע במדויק למאשימה. בסמוך לאחר מכן, ביקש המתלונן, בשיחת טלפון, ובעקבות האירוע המיני הזה, שהנאשם יתרחק ממנו. אולם, הנאשם טען כי הסריט את האירוע במכשיר הטלפון הנייד שלו, ובכוונתו להראות את הסרטון למשפחת המתלונן ולחבריו בישיבה שבה למד, וכי העתיק את מספרי הטלפון מהמכשיר הנייד של המתלונן. עוד איים הנאשם כי יתאבד אם תפסק מערכת היחסים בין השניים. איומים אלה נעשו כדי להפחיד את המתלונן ולהניעו להוסיף ולהיות בקשר עם הנאשם.
בעקבות האיומים, ולמרות שהמתלונן ביקש מהנאשם שיעזוב אותו, והביע התנגדות להמשך הקשר, המשיך המתלונן להיפגש עם הנאשם תקופה ארוכה, עד יום 25.4.10, ובמפגשים אלה קיים הנאשם איתו יחסי מין, אנאליים ואחרים, וכמו-כן פגע בפרטיותו של המתלונן.
הנאשם הודה בכך שהאיומים לפגוע בשמו הטוב ובצנעת הפרט של המתלונן נועדו להניעו להיות עימו בקשר, וכי המשך הקשר ביניהם היה בעקבות איומים אלה.
בשלב הטיעונים לעונש הוגש מטעם המאשימה גיליון הרישום הפלילי של הנאשם
(ת/5), ועולה ממנו שלחובת הנאשם מספר הרשעות קודמות, ובהן אחת שבגינה ריצה תקופת מאסר ממושכת. משנת 1990 יש לו רישום ללא הרשעה, בתקיפה בתנאים מחמירים, ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש, ובשנת 1993 הורשע בתקיפה סתם. בדצמבר 2000 הורשע, בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע, בעבירה של מעשה סדום במרמה, לפי סעיף 347 (ב) לחוק העונשין, ונדון בשל כך למאסר בפועל לתקופה של 5 שנים, לצד מאסר מותנה. בשנת 2009 הורשע בעבירת תקיפת בן זוג ובאיומים.
גזר הדין של ביהמ"ש המחוזי, מיום 13.12.00, הוגש אף הוא בפנינו
(ת/6), וממנו עולה שאף הוא ניתן בגדר הסדר טיעון, ולאחר הודאה בכתב אישום שייחס לו פגיעה במספר מתלוננים. מטיעוני המאשימה לעונש, למדנו פרטים נוספים על אותה פרשה, ומסתבר שבאותו עניין לקח עימו הנאשם נערים יחסית צעירים, אחד מהן בן משפחת אשתו, ובמסגרת נסיעות איתם, ניצל אותם מינית, ואחד מהם נסחט באיומים, בטענה כי הוסרט תוך כדי המעשים המיניים, והסרטון ייחשף אם יתנגד לביצוע מעשה סדום בו. גם אחד מאותם אירועים התרחש בטבריה, בדומה למתואר בכתב האישום הנוכחי.
במסגרת הראיות לעונש, שמטעם ההגנה, העידו שלושה עדים אודות היכרותם עם הנאשם. כמו-כן, הוגשו מסמכים רפואיים בעניינו
(נ/2) ומכתב ממעסיקו הנוכחי
(נ/3).
עדת האופי, גב' נעמה עזרא, העידה שכאשר הועסקה כמלצרית בבית מלון בים המלח, היה הנאשם מנהלה, והוא זה שמנע את פיטוריה, כאשר חפצו לעשות כן בשל פגם אסתטי, צלקת כלשהי בצווארה, אשר נתפס בעיני מנהלים אחרים כאי התאמה לעבודה, ובזכות השתדלותו של הנאשם נותרה שם, ואף הפכה לעובדת מצטיינת. היא הגדירה אותו כ"אדם זהב שניתן לסמוך עליו ולתת בו אמון ואשר נותן את כל כולו לסובבים אותו".
הגב' אילנה טל התגוררה בשכנות לנאשם, וכאשר לפני שנים אחדות נשרף ביתה, עזר לה הנאשם רבות, והוא ובנו סייעו לה בשיפוץ הבית, כמו גם בהזמנת העדה וילדיה לארוחות בשבתות ובחגים. הנאשם היה דואג ומתעניין אם חסר לה או לילדיה משהו, ועשה זאת על רקע היותה בודדה בעיר המגורים שלהם, כאשר יתר משפחתה מתגוררת במקום מרוחק.
אשתו של הנאשם, הגב' ש.י., העידה כי היא נשואה לו מזה 20 שנה, ולבני הזוג 3 ילדים. הם עברו משברים בחיי הנישואין ומצויים בעיצומו של תהליך שיקום. היא סיפרה כי הנאשם דאג לילדים ופרנס אותם לבל יסבלו מכל מחסור, הגם שהמשפחה עברה משברים כלכליים, והעדה אף מצויה בהליך פשיטת רגל. לדבריה, הילדים אוהבים את הנאשם עד מאוד, וקשורים אליו. הם, כמו גם העדה, חפצים לבנות את הבית מחדש, והיא רוצה לשקם יחסיה עימו. הוגשו מסמכים מהעובדת הסוציאלית, בדבר הטיפול הזוגי והשינוי החיובי בתפקוד המשפחה, תוך לקיחת אחריות ע"י הנאשם, כראש המשפחה
(נ/5), ואישור על הליך פשיטת הרגל של העדה
(נ/6).
במסגרת הטיעונים לעונש, מטעם המאשימה, שעיקרם הוגש בכתובים, עם השלמה בע"פ בעת הדיון, הושם דגש על התקופה הארוכה שבמהלכה התקיים הקשר בין המתלונן לנאשם רק בשל האיומים שהופנו כלפי המתלונן, וכי המפגשים הסתיימו רק כאשר המתלונן אזר עוז לשתף אחרים ולגלות את העובר עליו. זאת - כפי שעלה מדברי העדים שהעידו טרם ההגעה להסדר הטיעון. עדים אלה, בני משפחה וחברים, סיפרו על השפעת האירועים הללו על המתלונן, שינוי באורחות חייו, ההסתגרות שלו, קשיים וחששות מפני הנאשם במשך תקופה ארוכה. מדובר, כך מטעימה המאשימה, במגזר הדתי שבו יש קושי בחשיפת מעשים כאלה, מה גם שקיים הפרש גילים גדול בין השניים, ונתונים אלה מעצימים את ההשפעה והנזק אצל המתלונן.
המאשימה מצביעה על כך כי הפרשה הנוכחית מגלה קווי דמיון לאירועים החמורים שבגינם הורשע הנאשם בעבר, וריצה שנות מאסר, והדפוס של ניצול, סחיטה ואיום, תוך שימוש באלמנט של חשיפה עתידית של סרט המנציח מעשים מיניים, חוזר על עצמו, על רקע רצונו של הנאשם להגיע לסיפוק מיני, רגעי או מתמשך, והילכך, מדובר בנאשם מסוכן לציבור, שאינו לומד את לקחו, וחוזר לסורו.
ברוח תיקון 113 לחוק העונשין, הגם שאינו חל עדיין, על המקרה הנוכחי, ביקשה המאשימה לגזור עונשו של הנאשם עפ"י עקרון ההלימה, שיישקף חומרת מעשה העבירה, מידת אשמו של הנאשם, הפגיעה בערך החברתי שנפגע, על רקע נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ואת הסיכון שנשקף ממנו לציבור. לגישת המאשימה, כל אלה מצדיקים השתת עונש מאסר בפועל, לתקופה משמעותית, הטלת מאסר על תנאי, וכן פיצוי כספי גבוה למתלונן.
לעת השלמת הטיעון לעונש, במהלך הדיון, ובנוסף לטיעונים הכתובים שהונחו בפנינו, עתר ב"כ המאשימה, עו"ד ברקוביץ, ליתן משקל נמוך לעדויות האופי שהושמעו מטעם ההגנה, ומנגד, להקנות משקל רב לעובדה שהנאשם הורשע בעבירת מין עם מאפיינים מאוד חמורים, לפני כ- 10 שנים, והבטחתו באותם ימים שזו תהיה הפעם האחרונה שיעבור עבירות מהסוג הזה. יוצא - לאור הדמיון בין הנסיבות (הגם שכעת אין הרשעה בעבירת מין), שלא עמד בדיבורו, ושב וביצע עבירות דומות באופיין.
במסגרת טיעוני ההגנה לעונש, עו"ד לגמי ביקש להזכיר ולהבהיר כי עבירות המין נמחקו ואינם עוד בכתב האישום המתוקן, שבו הודה הנאשם, ועל כן אין לגזור גזירה שווה בין המעשים עליהם הורשע בעבר, ונדון למאסר, ובין ענייננו, שבו נותרה "רק" עבירת סחיטה ועבירת פגיעה בפרטיות, ואין הרשעה בעבירת מין. לטעמה של ההגנה, משמעות העובדות המפורטות בכתב האישום, הינה שיחסי המין בין הנאשם למתלונן לא היו בכפיה, הגם שבאו בעקבות איום כי הנאשם יתאבד, אם יפרד ממנו המתלונן, או שהנאשם יפרסם את התמונות. מדובר, כך ביקש הסנגור לשכנענו, בקשר רומנטי, שבגדרו הנאשם אהב את המתלונן ולא היה מודע לכך שזה האחרון אינו חפץ בקשר, ושנגרמת לו אי נוחות.
עוד הצביע הסנגור המלומד על כך, והדברים עוגנו בתיעוד הרפואי שצירף, שלאחר הגשת כתב האישום המקורי, החמור יותר, נגרם לנאשם נזק נפשי כבד, הוא חש שנעשה לו עוול, ובמצוקתו אף ניסה להתאבד בקפיצה מגובה רב, תוך שנגרם לו נזק גופני - ריסוק עצמות, שממנו הוא סובל עד היום.