איסור פרסום
ניתן בזה צו האוסר את פרסום שמם של המתלוננת ושל הנאשם וכל פרט אחר העלול להביא לזיהויים.
השופט שאול שוחט:
1. הנאשם, יליד 1951, הורשע בביצוע מספר פעמים רב ובלתי ידוע של מעשים מגונים, במהלך השנים 1990-1999, במתלוננת, קטינה בת משפחה, ילידת 25.9.84.
2. חומרת מעשיו של הנאשם עולה מעובדות כתב האישום שהוגש נגדו.
הנאשם היה נשוי לאמה של המתלוננת בין השנים 1985-1999 ובתקופה הרלוונטית לכתב האישום התגורר עמה. על-פי כתב האישום במהלך השנים 1990-1999, בהיותה קטינה, ביצע הנאשם במתלוננת מעשים מגונים:
במספר רב של הזדמנויות, נהג הנאשם, בהיותו ביחידות עם המתלוננת בדירת המגורים, להכניס את ידו וללטף את חזה; במספר הזדמנויות הכניס הנאשם את ידו למכנסיה וליטף את איבר מינה; באחת מההזדמנויות, שעה שהנאשם שכב על מיטתו על ספה בסלון הדירה, אחז במתלוננת, הניחה על גופו באיזור איבר מינו וחיכך את איבר מינו בגופה מעל הבגדים; באחת מההזדמנויות כאשר היו לבד בדירה, קרא לה הנאשם לבוא לחדר השינה ומשנכנסה משך אותה לעברו, אחז בידה, הניחה על איבר מינו מעל למכנסיו וחיכך את ידה באיבר מינו;
במספר הזדמנויות נטל הנאשם את ידה של המתלוננת, הכניסה לתוך מכנסיו והניח את ידה על איבר מינו שהוא מחכך את ידה באיבר מינו. באחת מהפעמים הגיע הנאשם לסיפוק מיני במהלך האירוע;
במספר הזדמנויות נהג הנאשם לחבק את המתלוננת, לחכך גופו בגופה, לנשקה על פיה תוך החדרת לשונו לפיה עד אשר המתלוננת הדפה אותו ומנעה המשך מעשיו.
הנאשם כפר באישומים שיוחסו לו. בתאריך 3.3.2011 הורשע הנאשם לאחר ניהול הוכחות בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום : מעשה מגונה בקטין בן משפחה - לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) לחוק זה - ריבוי אירועים. במועד שימוע הכרעת הדין, הופנה הנאשם לקבלת חוות דעת של המרכז להערכת מסוכנות ונתבקש תסקיר נפגעת עבירה, בהתאם לסעיף 187(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב -1982.
חוות דעת המרכז להערכת מסוכנות
3. חוות הדעת, שנערכה על-ידי ד"ר משה זר-ציון - פסיכיאטר, התבססה על שקלול כל הנתונים הקשורים לעברו של הנאשם, לפנומנולוגיה של עבירותיו מכאן, ושל כל הגורמים הקשורים לאישיותו, סביבתו, נטיותיו המיניות ועוד, תוך הדגשה, כי הגורמים האחרונים עשויים להשתנות עם חלוף הזמן או בתגובה להתערבות טיפולית. בין השאר ציין עורך חוות הדעת, כי הנאשם נראה כלוקה במצב דכאוני והתהליך המשפטי והשלכותיו האפשריות מהווים גורם דחק התורם למצבו זו. עפ"י חווה"ד לא נראה, כי הנאשם בעל הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. עורך חווה"ד אבחן את הנאשם, על פי עובדות כתב האישום בו הורשע, כבעל סטייה מינית מסוג פדופיליה (עמ' 9-10) ולאחר ניתוח כל הגורמים הרלוונטיים קבע, כי המסוכנות של הנאשם לרצידיביזם בתחום המיני היא נמוכה בינונית.
תסקיר נפגעת העבירה
4. מתסקיר נפגעת העבירה שנערך בעניינה של המתלוננת עולה, כי נסיבות חייה היו לא קלות משחר ילדותה: הוריה נפרדו זמן קצר לאחר לידתה והיא אינה מכירה את אביה הביולוגי לאחר שזה נישא בשנית, עבר להתגורר בחו"ל ולא שמר עמה על קשר. אמה, תוארה על ידה כמרוכזת במקום עבודתה, מספקת את צרכיה הקונקרטיים אולם מרוחקת ומנותקת ממנה. הנאשם, שנכנס לחייה לאחר נישואיו עם אמה תואר על ידה כאדם מפחיד, דו פרצופי - בחברת אמה ואחרים היה נוהג להפגין כלפיה חיבה ודאגה אך כשהיו לבדם היה מתעלם מקיומה או פוגע בה מינית. חייה הזוגיים הבוגרים התאפיינו על פי תיאוריה בנזקקות רבה בצד רתיעה מקשר אינטימי ומיני. בתקופת נישואיה היתה תלותית וחרדה מאוד, התקשתה מאוד לתת אמון באנשים סביבה, כולל בני משפחתו של בעלה, היתה נוטה לרגוז, סגורה מאוד ולא היתה מסוגלת לחוש ולבטא רגשות של חיבה וחמימות. כאשר נולד בנם, התקשתה לטפל בו. המתלוננת תיארה, כי נמנעה מלרחוץ אותו ולחתל אותו כיוון שפחדה שהדבר יראה כאילו היא מנסה לפגוע בו מינית. בתסקיר מצויין, כי בטיפול אליו הופנתה המתלוננת בעקבות הגשת התלונה עלה שהמתלוננת סובלת מסימנים של פוסט טראומה, ביניהם פחד לצאת מהבית או להישאר לבדה, פחד להסתובב בעיר ללא ליווי גם באור יום, חוסר אמון בסיסי באנשים, דיכאון, חשש מגברים וקושי לאפשר מצבים של אינטימיות וקרבה פיזית מינית. בפני עורכת התסקיר תיארה המתלוננת, כי הגם שהפסיקה את הטיפול מיוזמתה, הטיפול שיפר את מצבה בפרמטרים רבים - החרדות פחתו, הקשר עם בנה התחזק, וכן השתפרה יכולתה לתפקד בחיי היום יום. ארוסה של המתלוננת (המתלוננת התגרשה מבעלה) תיאר בפני עורכת התסקיר את המתלוננת כאדם בודד, המתרחק ונמנע מחברת אנשים,כולל חבריו ומשפחתו וכמתקשה לאפשר קרבה רגשית פיזית. מסיכום עורכת התסקיר עולה, כי מנגנוני הגנה שסיגלה לעצמה המתלוננת, בין השאר בגלל מעשי הנאשם שפגעו בה, הביאו ברבות השנים לצמצום יכולתה לחיות חיים מלאים בתחומי חברה, משפחה ועבודה, ולא אפשרו לה ליצור קשרים משמעותיים עם אנשים סביבה ולחוות באמצעותם חוויה מתקנת של יחסי קרבה ושל אינטימיות מטיבה. הרגשות המודחקים והזכרונות הטראומתיים מצאו את ביטויים בחרדות ובהתקפי זעם, המקשים על חייה ועל סביבתה. התסקיר נחתם בהמלצה לפיה יוטל על הנאשם תשלום פיצוי כספי על הנזק הנפשי שגרם למתלוננת שיוכל לשמש אותה לטיפול נפשי בעתיד.
טיעוני ב"כ המאשימה
5. ב"כ המאשימה ביקשה ליתן משקל לחומרת מעשיו של הנאשם ולמשך הזמן בו התרחשו המעשים נשוא כתב האישום, שהופסקו רק עם מעבר המתלוננת לפנימייה; הפנתה למסוכנות הנשקפת מן הנאשם, העולה מחוו"ד המרכז להערכת מסוכנות, לעובדה כי הנאשם לא לוקח אחריות על ביצוע העבירות ולא מגלה שום אמפתיה למתלוננת ולנזקים שנגרמו לה, כעולה מתסקיר הנפגעת שהוגש בעניינה. עוד ציינה ב"כ המאשימה, כי המחוקק רואה בחומרה את העבירה בה הורשע הנאשם ולכן קבע בגינה עונש מירבי של 15 שנות מאסר. באשר למצבו הנפשי של הנאשם: לגישת המאשימה צריך לתת לנסיבות אלו משקל נמוך מאחר שמתסקיר הערכת המסוכנות שנערך בעניינו עולה, כי הנאשם בעל נטייה למניפולטיביות שבאה לידי ביטוי בכך שנוטה להחמיר את מצבו הנפשי והדבר גם נזכר בחוו"ד המומחה מטעם ההגנה שבדק את הנאשם, ומכל מקום אין כל קביעה, כי מחמת מצבו הנפשי הדכאוני של הנאשם הוא אינו יכול לרצות מאסר מחשש, כי יפגע בעצמו. גם לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה ועד היום ביקשה ב"כ המאשימה ליתן משקל נמוך מאחר שעסקינן בעבירת מין במשפחה בהן השיהוי בהגשת התלונה צריך להיות נסלח. לגישת המאשימה הנסיבה היחידה לקולא בעניינו של הנאשם היא העובדה שהגם שעברו הפלילי אינו נקי - מעולם לא נפתחו לו תיקים על עבירות מין, לא לפני ההליך דנן ולא אחריו.
טיעוני ההגנה
6. ב"כ הנאשם ביקשה שלא לנקוט חומרה יתירה עם הנאשם אך בשל העובדה, כי עמד על זכותו היסודית לכפור בחשדות נגדו ולנהל משפט. כמו כן ביקשה להדגיש, כי הנאשם אמנם הורשע במעשים מגונים בבן משפחה בנסיבות של קטינה מתחת לגיל 16, שהעונש המקסימלי הקבוע לצידם בחוק הוא כבד, אך המעשים, מעצם טיבם, הם חמורים פחות מעבירת האונס ולכן בפועל נגזרים בגינם עונשים קלים יותר בצורה משמעותית (כך משתמע מדברי ב"כ הנאשם בעמ' 275 לפרוט'). ב"כ הנאשם מוצאת בחלוף הזמן, ובעיקר במצבו הנפשי כעולה מחוו"ד פסיכיאטרית פרטית מטעם ההגנה, מאת פרופ' פניג שמואל; שיקולים מרכזיים להקל בגזירת עונשו של מרשה. חווה"ד של המומחה פרופ' פניג סקרה את מצבו הנפשי של הנאשם, שמוכר למערכת הפסיכיאטרית עוד משנת 1981, והסתמכה על כל תיקו הרפואי ומכאן היא מבוססת ביותר. כעולה מחווה"ד, הנאשם במצב נפשי חמור ובסיכון אובדני גבוה. ב"כ הנאשם התייחסה לאמור בחוו"ד המרכז להערכת מסוכנות, ממנה עולה, כי הנאשם נוטה לדרמטיזציה ומעצים את מצבו, אך מבהירה, כי עיון בחוו"ד פרופ' פניג מגלה, כי מדובר בסימפטום של המצב הדיכאוני החמור בו הוא מצוי ולא רק פרי מניפולציה. בהקשר זה ציינה, כי במהלך המשפט הנאשם היה מאושפז בהוראה כפויה של הפסיכיאטר המחוזי, אך הוא ביקש מיוזמתו להשתחרר, ערער על ההחלטה לאשפזו לועדה מחוזית, ושוחרר - דבר המעיד, כי אינו מנסה להשתמש במצבו הנפשי כדי להפיק טובות הנאה בקשר להליך השיפוטי. ב"כ הנאשם התייחסה אף לעולה מחוו"ד המרכז להערכת המסוכנות שקבעה, כי המסוכנות הנשקפת מן הנאשם לרצידיביזם בתחום המיני נמוכה-בינונית. בהקשר זה ציינה, כי המומחה מטעם ההגנה העריך את מסוכנות הנאשם כנמוכה בלבד וכי אבחנת המרכז להערכת מסוכנות, כי לנאשם סטייה מינית מסוג פדופיליה מקורה אך ורק מעצם ההרשעה בתיק דנן, שהרי הנאשם בפועל אינו רצידיביסט (אין הסתבכויות אחרות בעבירות מין חרף גילו המבוגר וחלוף הזמן מאז התרחשו העבירות) ומכאן, לגישתה, אין חשש מסוכנות לסביבה. ב"כ הנאשם התייחסה לנזקים שקרו למתלוננת כעולה מתסקיר נפגעת העבירה וציינה בהקשר זה, כי מעדותה בביהמ"ש עולה, כי נשלחה בעבר לטיפול פסיכולוגי, הלכה למספר מפגשים עם עובדת סוציאלית וחדלה מללכת לאחר שסברה, כי הדבר לא מועיל לה. זאת ועוד, אף משנשאלה המתלוננת בעדותה בביהמ"ש באשר לתכנים עליהם נסובו שיחותיה עם אותה מטפלת התברר, כי רובם נגעו לבעיות שלה עם בעלה וחמותה ומכאן שאין קשר ישיר בין בעיותיה לבין מעשי הנאשם. ב"כ הנאשם סבורה, כי אין להשליך את כל מה שעברה המתלוננת בחייה על מעשי הנאשם ולגישתה
"סה"כ למתלוננת היו חיים רגילים: שירתה בצבא, היתה במשטרה, התחתנה, נולד לה ילד, עומדת להתחתן שוב. סה"כ חייה היו שגרתיים וסטנדרטיים" (עמ' 278 ש' 10-12 לפרוט'). לאור זאת, כמו גם לאור העובדה, כי הנאשם מוכר כנכה, משתכר כ-2,300 ש"ח-2,400 ש"ח מהמל"ל (ב"כ הנאשם הגישה אישורים בעניין זה), חדל מלעבוד לפני כ-3 שנים בעקבות המשפט - ביקשה ב"כ הנאשם, כי אם יפסק פיצוי למתלוננת, הוא יהיה על הדרג הנמוך ובתשלומים, כך שיוכל לעמוד בו.
הנאשם בדבריו לבית המשפט ציין את תחושותיו, כי איבד את כל משפחתו;, כי חייו אבודים;, כי אין לו ערך לחיים יותר וכי חייו הסתיימו וכי
"אם אכנס לכלא לא יודע אם אצא משם בכלל. אני בן אדם שלא מסוגל לשבת אפילו שבועיים במקום סגור כמו שישבתי באברבנאל". (עמ' 278 ש' 23-25 לפרוט').