גזר דין בתיק תו"ב 59130-11-10

פתח דבר והליכים קודמים

1.       הנאשמים 1 - 2 הורשעו במסגרת הסדר טיעון חלקי, ביום 14.1.13, בכל העבירות שיוחסו להם בשני כתבי האישום שבכותרת. למרבה הצער במהלך בירור התיק נפטר הנאשם 3 וההליכים נגדו הופסקו.

במסגרת ההסדר החלקי כאמור, חזרו בהם הנאשמים מהכפירה, כאשר הוסכם כי תוקפו של עונש מאסר על תנאי שהושת על הנאשם 2 יוארך לתקופה שתקבע לאחר שמיעת טיעון לעונש, כאשר התנאי להפעלתו יהיה ביצוע עבירה מסוג העבירות שבהם הורשעו הנאשמים בתיקים קודמים (המוגדרים להלן - " התיקים המקוריים"), וכי יושת על הנאשם 2 עונש מאסר על תנאי. עוד הוסכם כי יושתו קנס והתחייבות, לאחר שהצדדים יטענו לעונש וכן כי יוארך המועד לביצוע הצוים השיפוטיים לתקופה שבית המשפט יקצוב.

במסגרת ההסכמה על הסדר הטיעון, הוסכם גם כי:

"הצדדים לא יהיו רשאים להביא כל ראיה חדשה, שלא הוגשה לתיק עד היום, בכל הנוגע לתקופת השימוש שבו הורשעו הנאשמים" (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 14.1.2013).

2.       על מנת שהרקע לגזר הדין יהיה ברור, יש להרחיב קמעא.

3.       בכתב האישום שהוגש בתו"ב 59130-11-10 (מס' ישן 203-42-08) יוחסו לנאשמים עבירות של הפרת צווים שיפוטיים, שניתנו נגדם בגזר דין מיום 10.11.2004 בשלושה תיקים פליליים שמספרם 10223/01, 10224/01 ו - 1022/01 (להלן - " התיקים המקוריים", ה" צוים השיפוטיים" ו - " כתב האישום בגין הפרת צווים שיפוטיים").

בכתב האישום שהוגש במסגרת תו"ב 59229-11-10 (מס' ישן 20015/07) הורשעו הנאשמים בעבירה של שימוש חורג ללא היתר החל מחודש אוגוסט 2002 (להלן - " כתב האישום בשל שימוש חורג").

4.       בתיק זה הפליגו הצדדים בהגשת ראיות, הן טרם הסדר הטיעון החלקי והן לאחר מכן, בהעדת עדים, בטיעון ארוך ולעיתים יתר על המידה, אשר חלקו אינו נדרש למתן גזר הדין.

5.       יתרה מזו, במסגרת סיכומיהם העלו הנאשמים טענות רבות הנוגעות למעשה לכפירה בעובדות ובאשמה המיוחסת להם, למרות שהורשעו בהתאם להודאתם. בהחלטה שניתנה הוריתי על הגשת סיכומים מתוקנים תוך השמטת טענות אלה, הכופרות באשמה. סיכומים "מתוקנים" הוגשו אך שוב, חזרו הנאשמים על טענות מעין אלה, דוגמת טענת התיישנות, טעות בשם המאשימה, אי בעלות במקרקעין וטענות רבות נוספות. אתעלם איפוא מטיעונים מסוג זה ואעשה מאמץ לבור את המוץ מן התבן.

קביעת מתחם העונש ההולם

6.       גזר דין זה ניתן לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - "החוק"). תיקון זה נועד להבנות את שיקול דעת בית המשפט במלאכת קביעת העונש, בהתאם לקריטריונים ולעקרונות שנקבעו בסימן א1 בפרק ו' לחוק.

סעיף 40ב לחוק קובע, כי העיקרון המנחה בענישה הינו קיום יחס הולם בין חומרת המעשה בנסיבות ומידת האשם, אל מול סוג ומידת העונש המוטל.

7.       התיקון קובע כי בית המשפט נדרש לקיים בחינה תלת שלבית לצורך גזירת העונש. בשלב הראשון יש לקבוע את מתחם העונש ההולם את נסיבות העבירה ואותן בלבד. זהו מתחם נורמטיבי - אובייקטיבי. לשם כך יש להתחשב בארבעה שיקולים.

האחד, הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה.

השני, מידת הפגיעה בערך זה.

השלישי, מדיניות הענישה הנהוגה.

הרביעי, ארבע הנסיבות המפורטות בביצוע העבירה, כאמור בסעיף 40ט לחוק.

8.       בשלב השני, בית המשפט נדרש לבחון אם מתקיימים שיקולים חריגים הנוגעים לנאשם, המצדיקים סטייה מהמתחם שנקבע בשלב הראשון - פוטנציאל שיקום מיוחד או הגנה על הציבור, כמפורט בסעיפים 40ד ו-40ה לחוק. ככל שלא נמצא שיש להעדיף שיקולים אלה, יעבור בית המשפט לשלב השלישי, אשר בגדרו עליו לקבוע את העונש שיושת על הנאשם בתוך המתחם שקבע.