הנאשם הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן ובמסגרת הסדר טיעון, בשתי עבירות של הסעה שלא כדין של תושב זר, לפי סעיף 12א (ג)(1) לחוק הכניסה לישראל,תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל" ).
על פי המפורט באישום הראשון, ביום 25/07/09 בשעה 22:30 או בסמוך לכך, הסיע הנאשם בכביש ירושלים תל-אביב סמוך למחלף שער הגיא, 16 מתושבי האזור, כשאין בידם אישורי שהייה כדין. על פי האישום השני, ביום 22.10.09 בשעה 20:35 או בסמוך לכך, הסיע הנאשם בכביש מס' 1 סמוך למחלף לטרון, שני שוהים זרים כשאין בידם אישור שהייה כדין.
במקרה הראשון הסיע הנאשם את התושבים הזרים מסמוך למחסום חוסאן לכוון תל-אביב, ואילו במקרה השני הסיע הנאשם את השוהים מכוון אשדוד לכוון ירושלים.
במסגרת הסדר הטיעון ביקשו ב"כ הצדדים להפנות הנאשם לקבלת תסקיר שירות מבחן, ואולם בהחלטתי מיום 10/03/13 קבעתי כי אין מקום להגשת תסקיר בתיק זה, ומשכך השמיעו ב"כ הצדדים במועד זה את טיעוניהם לעונש.
הנאשם בן כ-30, נשוי ואב לארבעה ילדים בהם תינוק בן כחודשיים.
מגליון רישום פלילי שהוגש ע"י המאשימה עולה, כי לחובתו של הנאשם שתי הרשעות קודמות מבית משפט השלום בבית שמש, בגין שתי עבירות דומות (האחת- עבירה של הסעת שוהים ללא אישורים כדין, והשניה - עבירה של מתן הרשאה לתושב זר לנהוג ברכב שלא כדין) שנעברו על ידו בשנת 2005, בהפרש של חודשיים בלבד זו מזו, ובגינן הושת עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של 30 ימים וכן מאסר על תנאי ל- 3 חודשים, למשך תקופה של שנתיים. בעטיין של אותן עבירות אף נשלל רשיון הנהיגה של הנאשם למשך תקופה של 18 ימים.
בטיעוניה לעונש טענה המאשימה, כי מתחם העונש ההולם לעבירות מסוג זה נע בין חודש מאסר לריצוי בפועל לבין 18 חודשי מאסר בפועל, בצירוף מאסר על תנאי. לאור זאת ובהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, עתרה המאשימה להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל לתקופה שלא תפחת מ-12 חודשים בתוספת מאסר על תנאי (המאשימה לא עתרה לפסילת רשיונו של הנאשם, מאחר ועונש זה כבר הושת עליו, לדבריה במסגרת ההליך שנפתח נגדו במקביל בבימ"ש לתעבורה).
מנגד עתר הסניגור להטלת עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות, ולחלופין לעונש מאסר בפועל לתקופה של 3 חודשים ויום אחד. לדבריו, מתחם הענישה הראוי למקרה דנן הוא זה שנקבע בפסק הדין בע"פ 43493-10-10
מוחמד באזין נ' מדינת ישראל (תק-מח 2011(1) 149, מיום 09/03/11) , קרי- עונש של מאסר בפועל לתקופה קצרה.
הנאשם עצמו הביע חרטה על מעשיו וטען כי חזר למוטב. לדבריו, העבירות נשוא כתב האישום בוצעו על ידו בתקופה בה היה עצמאי ועבד כנהג ברכב ההסעות הפרטי שלו, אך בעקבות הליך זה הוא "
עזב את כל השטויות האלה" כלשונו, והשתלב כשכיר בחברת הסעות מסודרת במודיעין. לדבריו, הוא עובד במקום העבודה החדש למעלה משנתיים, ומאז מקפיד שלא להעלות לרכבו נוסעים ללא אישורי שהייה כדין. בדבריו הדגיש, כי הינו אב לארבעה ילדים, בהם תינוק רך בימים, וביקש להתחשב בו ובילדיו, בציינו :
"אני מתכוון לשמור על הילדים שלי ולהיות אדם ישר ...אני בחיים לא אעשה את זה עוד"(ע' 19 ש' 26-27).
אין חולק, כי העבירה של הסעת תושבים זרים הינה עבירה חמורה ביותר, וחומרתה טמונה בפוטנציאל הרב לסיכון חיי אדם הגלום בה, נוכח המצב הבטחוני הרגיש השורר בישראל.
שאלת רמת הענישה הראויה בעבירות הסעה או העסקה של תושבים זרים נדונה בפרשת ח'טיב , במסגרתה קבע ביהמ"ש העליון , כי:
"דברו של המחוקק וקולם של הפיגועים מחייבים את בתי
-המשפט לאחוז היום באמות
-מידה עונשיות מחמירות יותר מאלה שבהן החזיקו, לפעמים, בעבר. דברים אמורים במעשי עבירה העלולים להוליד מעשי זוועה נוראים, ועל התגובה העונשית להיות חמורה וקשה. אם אין עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן היישוב שעשה מעשיו מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו - עונש מאסר לריצוי בפועל בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות" (כב ' השופט י' טירקל רע"פ 5198/01
טלעת ח'טיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו1) 769, 774ז-775א (2001))
.
בפרשת אבו סאלם חזר ביהמ"ש העליון והבהיר, כי יש להמשיך ולשמור על מדיניות ענישה מחמירה בעבירות על חוק הכניסה לישראל, אך עם זאת הדגיש כי יש לגזור העונש בכפוף לנסיבותיו האישיות של העבריין. בענין זה טבע ביהמ"ש מבחן עזר, שעניינו מידת הפגיעה של העבירה בערך המוגן בחוק הכניסה לישראל, לפיו ייקבע העונש בהתאם למידת הסכנה לחיי אדם הטמונה באופן ביצוע העבירה :
"ככל שמעשהו של נאשם מקרב עצמו לליבתה של ההלכה -לסיכון ביטחון הציבור - כן נחמיר עם העבריין וניטה ליישם את מדיניות הענישה בחומרתה, וככל שמעשהו של הנאשם ירחק וילך מן הליבה, כן יקטן כוח המשיכה של מדיניות הענישה ויתחזק ממילא מישקלם של טעמי הזכות" (כב' המשנה לנשיא מ' חשין , רע"פ 3674/04
מוחמד
אבו סאלם ואח' נ' מדינת ישראל, פס' 14 לפסה"ד מיום 12/02/06, פורסם ב"נבו") .
אכן, עיון בפסקי דין שניתנו לאחר הלכת אבו-סאלם מעלה, כי מדיניות הענישה הראויה בעבירה על סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל נוטה לעבר הטלת מאסר בפועל לתקופה ממושכת, בצירוף קנס, מאסר על תנאי, פסילת רשיון וחילוט הרכב ששימש להסעת השוהים הבלתי חוקיים. באשר לאורך תקופת המאסר
בפועל, נראה כי מתחם הענישה נע בין מאסר לתקופה של חודש ימים לבין מאסר לתקופה של 18 חודשים (ראה למשל : רע"פ 2210/11
מוחמד באזין נ' מדינת ישראל מיום 24/3/11 ; ע"פ (מחוזי-ירושלים) 4504/09
מדינת ישראל נ' סלימה מוחמד מיום 22/9/09 ; ת"פ (שלום פתח תקוה) 449/12
מדינת ישראל נ' פהמי
עיסא, מיום 27/12/12; ת"פ (שלום- רמלה) 12-093119
מדינת ישראל נ' סעד חגאזי' מיום 2/1/13; ת"פ (שלום-ירושלים) 1403/07 מדינת ישראל נ'
טוויל אשרף מיום 29/06/08 . כל פסקי הדין פורסמו באתר "נבו") .
יחד עם זאת, ניתן למצוא גם מקרים מיוחדים, בהם נקבע כי ניתן לשרת את האינטרס הציבורי באמצעות הטלת עונשים אחרים שאינם מאסר בפועל (כגון קנס משמעותי, מאסר על תנאי, שלילת רשיון נהיגה ותפיסה או חילוט של הרכב בו בוצעה העבירה), ומקרים עוד יותר מיוחדים, בהם אף נמנע ביהמ"ש מהרשעת הנאשם (ראה למשל: ת"פ (שלום-רמלה) 18086-10-03
מדינת ישראל נ' אסמאעיל על עמורי, מיום 12/7/12 , פורסם ב"נבו"; ת"פ 2738/08 (מחוזי-ירושלים)
מדינת ישראל נ' יוסף , מיום 21/01/09 , פורסם ב"פדאור").
בענייננו, טמונה בעבירה חומרה יתרה, הנובעת מהמספר הרב של התושבים שהסיע הנאשם ברכבו (לפחות בנוגע לאישום הראשון). בהקשר זה יש לציין, כי הסעה של יותר מ-5 תושבים ברכב מהווה, על פי סעיף 12א(ג)(ב) לחוק הכניסה לישראל, נסיבה מחמירה בגינה ניתן לגזור עד 3 שנות מאסר (במקום שנתיים) ופי ארבעה מהקנס הקבוע בגין הסעה של עד 5 תושבים זרים (במקרה דנן לא הואשם הנאשם בכתב האישום בעבירה של הסעת שוהים בנסיבות מחמירות). זאת ועוד, הנאשם הסיע ברכבו 6 אנשים יותר ממספר האנשים המורשים לנסוע ברכב (לדברי הנאשם מדובר ברכב מסחרי המורשה להסיע עד 10 אנשים), מה שיצר גם פוטנציאל של סיכון תעבורתי לנוסעים ולהולכים בדרך.
אולם, עיקר החומרה במקרה דנן טמון בעובדה כי הנאשם חזר על מעשיו גם לאחר שכבר הורשע בדין, תוך שהוא מזלזל באופן בוטה בחוק ובעונשים שהוטלו עליו בעבר. כאמור, לנאשם שתי הרשעות קודמות בגין שתי עבירות דומות, אשר נעברו על ידו בשנת 2005 בהפרש של חודשיים בלבד זו מזו. מכאן, כי הנאשם לא הפנים את גבולות המותר והאסור ולא הכיר בחומרת מעשיו, וכי גם מורא החוק ממנו והלאה.
מדבריו של הנאשם עולה, כי העבירות בוצעו על ידו משיקולים כלכליים גרידא (אם כי לא נטען מהם הסכומים שקיבל הנאשם בגין הסעת השוהים הבלתי חוקיים בכל אחת מהפעמים). משמע, כי פעם אחר פעם העדיף הנאשם את תועלתו הכלכלית על פני בטחונם של אזרחי ישראל.