תמצית הכרעת הדין:
1. בהכרעת דין מיום 22.8.2013 הורשעה הנאשמת 1 (להלן -
חברת בן עמי או
המעבידה) בעבירות על פי חוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991 (להלן -
חוק עובדים זרים), כמפורט להלן:
1.1.
תיק 505/07
: העסקת העובד
CHINHANT SO ללא היתר כדין
ביום 31.8.2003; העסקת העובד מבלי שהמעבידה התקשרה עמו בחוזה עבודה בכתב בהתאם לסעיף 1ג לחוק עובדים זרים; העסקת העובד בלא שנמסר לו תלוש שכר או פירוט הסכומים שנוכו משכרו.
1.2.
תיק 674/08
: העסקת העובדים
CHINHANT SO,
CAI ZIBGNAN, ו-
CAI JINDIAN ללא היתר כדין
ביום 1.6.2003; העסקת העובדים מבלי שהמעבידה התקשרה עמם בחוזה בכתב בהתאם לסעיף 1ג לחוק עובדים זרים; העסקת העובדים בלא שנמסרו להם תלושי שכר ; העסקת העובד
CAI JINDIAN ללא שהוסדר עבורו ביטוח רפואי.
1.3.
תיק 460/08
: העסקת העובד
CAI JINDIAN ללא היתר כדין
ביום
8.6.2003; העסקת העובד מבלי שהמעבידה התקשרה עמו בחוזה בכתב בהתאם לסעיף 1ג לחוק עובדים זרים; העסקת העובד בלא שנמסר לו תלוש שכר, (בהסכמת הצדדים בוטלה הרשעת חברת בן עמי בהעסקת העובד ללא שהוסדר לו ביטוח בריאות, כיון שעבירה זו לא נכללה בכתב האישום).
2. מר בן עמי (להלן גם -
המנהל) הורשע בכל העבירות בהן הורשעה חברת בן עמי בהתאם לסעיף 5 לחוק עובדים זרים.
3. בהקשר להכרעת הדין יש לציין גם כי נדחתה טענתה הגורפת של חברת בן עמי, כי העובדים מושא כתב האישום הועסקו על ידי חברת ויטה בע"מ (להלן -
חברת ויטה), אשר מניותיה הועברו לחברת בן עמי בע"מ במסגרת הסדר נושים של חברת ויטה. בהקשר זה נקבע כי אין לקבל את הטענה כי חברת בן עמי באה בנעליה של חברת ויטה. זאת, לנוכח העובדה שחברת בן עמי רכשה את מניותיה של חברת ויטה ולא את פעילותה של חברת ויטה. לפיכך, חברת בן עמי הפכה לבעלים של חברת ויטה, אשר המשיכה להתקיים כאישיות משפטית נפרדת. אין מדובר במצב בו חברת ויטה חדלה מלהתקיים עקב פירוק וחברת בן עמי נכנסה לנעליה בפעילותה באתרים. כמו כן, נקבע כי גם אם תתקבל טענתם של הנאשמים כי העבודות בהן הועסקו העובדים הזרים מושא כתב האישום הן עבודות של חברת ויטה, אין די בכך כדי להביא למסקנה כי העובדים הזרים לא הועסקו על ידי חברת בן עמי. בהכרעת הדין נדחתה גם טענת הנאשמים כי הסתמכו על כך שלעובדים יש היתר העסקה בחברת ויטה, ונפסק כי מעת שחברת בן עמי העסיקה את העובדים היה עליה לבדוק את חוקיות העסקתם ולהסדיר קבלת היתר להעסקתם בחברת בן עמי. בהמשך לקביעות אלה בהתייחס לכל כתב אישום בנפרד, על יסוד מכלול העדויות והראיות, נבחן אם חברת בן עמי העסיקה את העובדים הזרים מושא כתב האישום, או אם הועסקו על ידי חברת ויטה, כנטען על ידי חברת בן עמי. בסופו של יום, זוכו הנאשמים מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום בתיק 2496/09 ומהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום בתיק 460/08 בנוגע להעסקת העובד Chai Ka Tank, והורשעו בעבירות כמפורט בסעיף 1 לעיל.
טענות הצדדים
:
4. הצדדים טענו לעונש בדיון שהתקיים ביום 12.11.2013. במהלך הדיון, העלתה ב"כ הנאשמים טענה כי
"מדובר בהעסקת אותם עובדים על פני פרק זמן קצר, ויש לראות את העבירות שנעברו כמעשה אחד"
, וב"כ המאשימה השיב לכך בטענה כי מדובר בעבירות מתחדשות ולא בעבירות מתמשכות.
5. בהחלטה מיום 24.1.2014 נקבע, כי בהמשך לטענת ב"כ הנאשמים כי מדובר בעבירה נמשכת יש מספר שאלות הטעונות בירור עם ב"כ הצדדים, ובכלל זה התייחסות לפסיקה בעניין האבחנה בין "עבירה נמשכת" לבין "עבירה מתחדשת", ולהוראות סעיפים 2(א) ו- 2(ב) סיפא לחוק עובדים זרים, הקובעות כי
"יוטל קנס נוסף פי ארבעה מהקנס הקבוע בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, לעובד, לכל יום שבו נמשכת העבירה",
ולהוראת סעיף 8(ב1) לחוק העבירות המינהליות, תשמ"ו - 1985 ותקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי - עובדים זרים), תשנ"ב - 1992, לרבות השלכות על חלק מהרשעות הנאשמים. בהקשר זה יש להבהיר כי הקנס הקבוע ברישא לסעיפים 2(א) ו- 2(ב) לחוק עובדים זרים עומד על פי ארבעה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, דהיינו 116,800 ש"ח (4 X 29,200 ש"ח) (להלן -
הקנס הגבוה), ואילו הקנס הקבוע בסיפא לסעיפים 2(א) ו- 2(ב) לחוק עובדים זרים, עומד על פי ארבעה מהקנס הקבוע בסעיף 61(ג) לחוק העונשין דהיינו 5,600 ש"ח (4 X 1,400 ש"ח) (להלן -
הקנס הנמוך).
6. דיון להשלמת טיעון לעונש התקיים ביום 6.3.2014, ובעקבותיו הגישו הנאשמים השלמת פסיקה. ביום 11.3.2014 הודיעה המאשימה על עמדתה המעודכנת לעניין שיעור הקנסות שיש להטיל על הנאשמים, בהתחשב בעובדה שמדובר ב"עבירה חוזרת", והדברים יפורטו בהמשך.
טענות המאשימה:
7. יש לקבוע את מתחם הענישה לכל אירוע בנפרד. אולם, כיון שהעבירות בוצעו במועדים סמוכים ועניינן דומה, יש מקום למתחם ענישה אחיד לכל העבירות.
8. בנסיבות המקרה, מצד אחד יש לתת משקל לערך שנפגע בביצוע העבירות המיוחסות לנאשמים, פגיעה ביכולת ההשתכרות של עובדים ישראלים ואי הקפדה על זכויות העובדים הזרים, ובשים לב לכך שמדובר בעבירות שהן "מכת מדינה" המחייבת ענישה כלכלית מחמירה, וחלקם של הנאשמים בביצוע העבירות הוא מלא; מצד שני, כתבי האישום הוגשו שנים לאחר ביצוע העבירות. לפיכך, יש להעמיד את מתחם הענישה ההולם לכל עבירה בשיעור שנע בין 20% ל- 60% מהקנס המירבי.
9. באשר לשיעור המירבי של הקנס,
עמדתה הראשונית של המאשימה הייתה כי יש לדחות את הטענה כי מדובר בעבירה אחת נמשכת. מדובר בעבירות מתחדשות, ובכל יום עבודה הנאשמים עברו את העבירות המיוחסות להם. כמו כן, חלק מהעבירות בוצע בחודש יוני 2003 וחלק בחודש אוגוסט 2003. לכן, בגין כל העבירות העונש המירבי הוא הקנס הגבוה.
10. בתוך מתחם הענישה עתרה המאשימה להטיל על חברת בן עמי בגין העסקה ללא היתר קנס בשיעור של 30,000 ש"ח לכל עובד, ובגין העבירות האחרות קנס בשיעור של 10,000 ש"ח לכל עובד. על המנהל עתרה המאשימה להטיל קנס בשיעור של 10,000 קנס לכל עבירה, אולם בהגבלה שלפיה הקנס הכולל בכל תיק יוגבל ל- 40,000 ש"ח. כן עתרה לחייב את הנאשמים לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה נוספת למשך שלוש שנים על חוק עובדים זרים. לעניין רמת הענישה הוסיפה המאשימה כי בתיק פ 505/07 כתב האישום הוגש כתוצאה מהגשת בקשה להישפט, ולא ניתן לקבוע עונש נמוך מהקנס המינהלי. כמו כן, בהתאם לפסיקה, גזר הדין לכל עבירה צריך לעמוד על לפחות כפל הקנס המינהלי לאותה עבירה.
11.
בהשלמת הטיעון לעונש טענה המאשימה כי הוראת סעיף 2(א) סיפא לחוק עובדים זרים, הקובעת עונש מופחת, דהיינו הקנס הנמוך, לכל יום בו נמשכת העבירה של העסקת עובד זר ללא היתר, חלה רק במקרה בו מדובר בהעסקת עובד זר
באותו אתר. אולם, הוראות סעיף 2(א) וסעיף 2(ב) סיפא אינן חלות במקרה הנדון בו ההרשעה מתייחסת למועדים שונים ובאירועים שונים. המאשימה טענה כי האמור חל הן על עבירה של העסקת עובד זר ללא היתר כדין והן על עבירות של העסקת עובד זר מבלי שהמעבידה התקשרה עמו בחוזה בכתב בהתאם להוראות החוק ומבלי שהסדירה עבור העובד ביטוח רפואי; אשר לעבירה של העסקת עובד ללא מסירת תלוש שכר אכן מדובר בעבירה אחת בכל חודש, גם אם העובד הועסק שלא כדין יומיים באותו חודש.
12. לאחר הדיון הגישה המאשימה
"הודעה מטעם המאשימה בנוגע לטיעונים לעונש", במסגרתה טענה כי
"בשים לב להערות בית הדין, ובנסיבות המיוחדות של המקרה, ועל אף הוראות סעיף 14 לחוק העבירות המינהליות, תשמ"ו - 1985, ביחס להטלת עונש על נאשם שהורשע על פי כתב אישום שהוגש נגדו בעקבות בקשה להישפט",
מסכימה המאשימה כי ביחס לעבירה החוזרת בה הורשעה הנאשמת על סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים החוזרת על עצמה, בקשר לעובדים CAI JINDIAN ו- CHINHAT SO, הקנס המירבי שניתן להטיל על הנאשמת 1 יהיה הקנס הנמוך, דהיינו פי ארבעה מהקנס הקבוע בסעיף 61(ג) לחוק העונשין. באשר לעבירות החוזרות המאוחרות בזמן על פי סעיפים 2(ב)(2), 2(ב)(3) ו- 2(ב)(7) לחוק עובדים זרים, טענה המאשימה כי ההוראה בדבר הטלת קנס מופחת בגין עבירה חוזרת לא חלה עת העבירות בוצעו על ידי הנאשם במסגרת עסקו או משלח ידו.